"התוקעים עצמם לדבר הלכה" הם אלו שמכריעים דין מבלי להתייעץ עם גדולים מהם. חובת ההתייעצות לפני מתן פסק הדין היא חובה ייחודית למשפט התורה, שאין לה אח ורע בשיטות משפט אחרות, להבדיל. למרות זאת, חובה זו לא זכתה לכתיבה ולספרות נרחבת, בדברי הפוסקים. הרבנים אלי גורפינקל ובנימין זלצמן טרחו וחקרו חובה זו, תוך שהם מסתייעים רבות בספרים אשר אינם מצויים. התוצאה - מאמר מקיף ביותר, המציג את מקור החובה, טעמה, משמעותה, היקפה, ועוד.

טבעו של המשפט הוא, שהוא נוקשה, קבוע, ומנוכר לתנאי החיים המשתנים. לכן, לא אחת הוא מביא לתוצאות הסותרות את הצדק ואת רגש המוסר האנושי הטבעי. מכאן, נובע בהכרח קיומו של מתח מתמיד בין המשפט לצדק. כלי חשוב ביותר שמציע המשפט העברי, כדי ליישב את המתח ולכונן מערכת משפט שהצדק אינו זר לה, הוא הפסיקה לפנים משורת הדין. ברם, הפעלתו של כלי זה, כרוכה בבעיות לא מעטות, עליהן עומד הרב ירון אונגר, במאמרו. בחינת המקורות בעניין, מגלה דואליות. יש מקורות התומכים בפסיקה לפנים משורת הדין, ויש שדוחים אותה. הניסיון ליישב בין המקורות השונים מגלה עקרונות מנחים, בכל הנוגע לפסיקה לפנים משורת הדין. במהלך הדיון, מתעוררות שאלות נכבדות, כגון: האם כל אדם זכאי שינהגו עמו לפנים משורת הדין? מה מעמדו של הציבור ומוסדותיו בהקשר זה? האם ניתן לפסוק לפנים משורת הדין גם בענישה? ועוד.

הקמתה של מדינת ישראל, בידי אנשים אשר אינם שומרי תורה ומצוות, העמידה בפני הציבור שומר המצוות בישראל שאלה נכבדה: האם מכירה ההלכה בסמכותו של השלטון? ואם כן, מהו היסוד ההלכתי לכך? האם סמכות השלטון דומה במהותה לסמכות של מלכים מאומות העולם, בארצותיהם, שעוגנה בהלכה הידועה בעניין "דינא דמלכותא דינא"? האם סמכותו של השלטון דומה לסמכותם של מנהיגי הקהילות, על בני קהלם, או שמא, סמכות זו דומה במהותה לסמכות שהייתה מסורה בידיו של מלך ישראל? מובן שלכל אחד מן המודלים ההלכתיים הנזכרים, מאפיינים שונים, יתרונות וחסרונות. הרב רענן פארן מבקש לסכם את המודלים השונים, לעמוד על משמעותם והיקפם, ובעיקר, לבחון את מידת התאמתם לשלטון במדינת ישראל.

ההלכה העניקה סמכויות חקיקתיות בידי בתי הדין, ואף בידי הציבור, דרך מנהיגיו. בחינה מדוקדקת של הסמכויות המיוחדות שנמסרו בידם של מנהיגי הציבור, לעומת הסמכות המסורה בידי בית הדין, מגלה דמיון מפתיע. הרב עדו רכניץ מבקש להוכיח, שהדמיון אינו מקרי. ייתכן ומקור הסמכות, הן של בית הדין, והן של מנהיגי הציבור, אחד הוא, והוא – הציבור.

הנחלת משפט התורה בקרב החברה הכללית ובקרב כל קהילה היא ממגמותיו של מכון "משפטי ארץ". בעקבות זאת, ובעידודו של ראש המכון, הוקם בעזר ה' בתחילת שנת תשס"א בישוב איתמר אשר בשומרון, בית דין לממונות, אשר חברים בו רבנים הלומדים במכון. לפנינו אם כן, פסק הדין הראשון, אשר יצא מתחת ידיו של בית דין זה, אשר בהרכבו ישבו שני תלמידי המכון, הרב נתן חי, רב הישוב איתמר, והרב צבי פרג, יחד עם הרב משה לין. חידוש מעניין שבפסק דין זה, אשר מן הראוי להפנות את תשומת אליו, הוא נטילת היוזמה מצד בית הדין, תוך התערבות בגוף הדיון, על מנת להגיע ליישוב הסכסוך. למעשה, בית הדין פועל לא רק כפוסק הלכה, אלא גם כמגשר בין הצדדים. הדבר נעשה בדרך מעניינת, שאינה שגרתית לרוב. אולם התוצאות מדברות בעד עצמן.

על הדיין לבקש ולמצוא את האמת

עמוד השדרה של דיני הראיות בהלכה הוא כללי כשרות העדים. כללים אלו מניבים בדרך כלל תשובה פשוטה וחד משמעית: העדות קבילה או אינה קבילה. עקב כך, מתעוררת שאלת יסוד ביחס למערכת כללים זו, שאלה האופיינית למערכות כללים הקבועות מראש: בהנחה שהמטרה המרכזית של דיני הראיות היא, להבטיח את חקר האמת – כיצד אפשר למנוע מראש עדויות מסוימות, להפחית על ידי כך את כמות המידע המצויה בפני הדיינים, ו"לסכן" את מידת האמת של ההכרעה השיפוטית? מתוך עיון בשיטתו של הרמב"ם בדיני הראיות, מגיע הרב מיכאל בריס למסקנה, שהרמב"ם חזה קשיים אלו, ואף פתר אותם בדרכו הייחודית, תוך שהוא מבחין בין דיני הראיות הנהוגים בדיני ממונות לדיני הראיות הנהוגים בדיני נפשות, בדומה להבחנה שבין הדין האזרחי והפלילי. לפי הרמב"ם, מוכיח הרב בריס, ישנם שני מרכיבים לבירור העובדתי-משפטי: 'משקל הראיות', שהוא המרכיב העיקרי של הבירור העובדתי בידי הדיין, ו'כללי קבילות ומהימנות'. השילוב שבין המרכיבים, הוא היוצר מערכת דיני ראיות המאגדת בתוכה את יתרונותיהם של הכללים הנוקשים עם יתרונו של 'שכנוע הלב'.

עיקרון מקובל בדין התורה הוא, שאין הדיין רשאי לפסוק דין על פי ידיעה שאינה נובעת משמיעת עדותם של שני עדים כשרים. עם זאת, ממקורות שונים ניתן להסיק, שבמצבים מסוימים רשאי הדיין לפסוק דין על פי ידיעתו. ידיעה זו, יכול הדיין לשאוב ממקורות שונים ומגוונים. אגב סקירת מקורות אלה, וניסיון ליישב בינם לבין העיקרון הנזכר, עומד הרב אורי רותם על כמה מעקרונות היסוד בדין התורה, המעצבים את סמכותו של הדיין להכריע דין על פי ידיעתו. לאורם של עקרונות אלה, הוא מבקש לבחון את עמדת ההלכה בשאלת משמעותן של ראיות מודרניות שונות, דוגמת טביעת אצבעות, בדיקת רקמות, בדיקת פוליגרף, ועוד.

מסוגיות שונות בתלמוד עולה, שלעתים רשאי הדיין לעשות שימוש באומד הדעת, כאחד הכלים המסייעים בידו לרדת אל חקר האמת. במאמר עיוני ומקיף, מבקש הרב אברהם דוד כ"ץ לתאר מצבים אלו, לאפיינם ולעמוד על ייחודם. אגב כך, מבחין המחבר בין אומדן שבו נעשה שימוש כאשר אין מוצגת בפני בית הדין ראיה קבילה, לאומדן שבו נעשה שימוש אף כאשר מוצגת בפני בית הדין עדות כשרה. כאשר אין מוצגות בפני בית הדין ראיות, מבחין המחבר בין אומדן שבו נעשה שימוש לשם הכרת המציאות, לאומדן שבו נעשה שימוש לשם זיהוי כוונתו של מבצע הפעולה; וכאשר מוצגות ראיות, עולה ההבחנה בין אומדן הנדרש לשם הגדרת הדיון כ'דין מרומה', לבין אומדן הנדרש לשם פסילתה של עדות. כל זאת, תוך סקירת הפסיקות השונות בעניין, החל מתקופתם של הראשונים, ועד לפוסקי זמננו.

מדין תורה, החובה להעיד אינה רק חובת האדם כלפי זולתו, אלא זו מצווה דתית כלפי שמים, והכובש עדותו מוגדר כחוטא. בכך, מתייחדת החובה להעיד, לפי דין התורה, מן החובה האזרחית להעיד, הקיימת בשיטות משפט שונות. על ייחוד זה מבקש הרב אב"י ונגרובר לעמוד, תוך שהוא בוחן את מקורותיה של מצוות העדות, מהותה, אופייה, וההשלכות שיש לכל אלה, על היקפה של החובה, ועל דינו של הכובש עדותו.

כאשר מתבקש אדם להעיד בפני בית דין או בפני בית משפט, עומד הוא לעתים בפני דילמה לא פשוטה: מחד, חובתו האזרחית, או אף הדתית, כאשר מדובר בדיון בפני בית הדין הרבני היא, להתייצב ולמסור את העדות. מנגד, מסירת העדות עלולה להסב לו נזק או הפסד. כך קורה למשל, כאשר נדרש אדם להעיד נגד מעסיקו, נגד הרשויות וכדומה. כיצד עליו לנהוג במקרה זה? על כך מבקש הרב חיים וידאל להשיב במאמרו. לשם כך, פותח המחבר בדיון מקיף בשאלות יסוד הנוגעות לחובת העדות, ובהן: האם החובה מקימה לבעל דין 'זכות תביעה' כלפי העד? האם ניתן לחייב את הכובש עדותו בדיני אדם, או שמא בדיני שמים בלבד? ואם כך הוא, האם חיוב זה ממוני הוא או עונשי? האם החובה למסור עדות כוללת גם את החובה למסור חוות דעת מקצועית? ועוד.

בשיטות משפט מודרניות רבות, הייתה צנעת הפרט לערך עליון, שהגשמתו גוברת לעתים אף על הצורך בבירור האמת במסגרת משפט פלילי. לאחרונה, יש המבקשים גם לפסול ראיות שהושגו תוך פגיעה בגופו או בצנעתו של הפרט. לפי גישה זו, לא יקבל בית המשפט, למשל, את שקית הסמים שיצאה מגופו של הנאשם לאחר שהושקה בסמים משלשלים, ולא ייעשה שימוש בהאזנות סתר שבוצעו שלא כדין, על אף שיש בהן כדי להוכיח שפלוני ביצע פשע חמור. במאמרו, מבקש הרב ד"ר איתמר ורהפטיג לבחון את עמדתה של ההלכה בסוגיה זו, של המתח שבין זכותו של אדם לצנעת הפרט, ובין חובתו של בית הדין לברר את האמת. אגב הדיון, קובע המחבר אמות מידה חשובות בהקשר זה, הנוגעות למידת הפגיעה בצנעת הפרט, לעומת מידת התועלת שתצמח מן הפגיעה. את אמות המידה מיישם המחבר על חקירות שונות שבהן התועלת רבה (הצלת נפשות), או שבהן הפגיעה באדם רבה (בדיקה פולשנית, בדיקה פסיכיאטרית ועוד). אגב הדיון, עוסק המחבר גם בסמכותו של הדיין להסיק מסירובו של בעל הדין לברר את טענותיו בפני בית הדין, מסקנות לרעתו, וכל זאת, תוך השוואה לדין הישראלי הנוהג.

להצגתה או לאי הצגתה של עדות יש משמעות רבה במישור הפרטי, לצדדים המתדיינים. יש ולהצגת העדות או הסתרתה מעיני בית הדין או בית המשפט, נודעת גם משמעות ציבורית. כך יקרה למשל, כאשר להגנתו מבקש נתבע להציג בפני בית הדין ראיה, שגילויה עלול לפגוע בביטחון המדינה. מצבים מסוג זה יוצרים התנגשות בין האינטרס של הפרט, להציג את העדות שיש בה כדי לסייע לו לקדם את ענייניו, לבין האינטרס הציבורי, למנוע את הצגת העדות, שיש בה כדי לפגוע בטובת הציבור. העיסוק בדילמות מסוג זה, הוא מתוצרי הלוואי של תקומתה של מדינת ישראל, המחייבת בחינה של עקרונות מן המשפט ה'פרטי', לאור עקרונות מן המשפט ה'ציבורי', שלא בא לידי ביטוי ממשי בגלות. החוק הישראלי פתר את הדילמה באמצעות הענקת חיסיון לראיות שונות, שלגביהן נקבע שאין להציגן בפני בית המשפט כראיה. במסגרת זו הוכרו חסיונות דוגמת: חיסיון לטובת ביטחון המדינה, חיסיון עו"ד לקוח, חיסיון רפואי ועוד. הרב ירון אונגר מבקש להתוות דרכים לפתרונה של הדילמה, מכוח עקרונות מן המשפט ה'ציבורי' היהודי.

פעמים רבות, נכונותם של בעלי הדין לשתף פעולה עם בית הדין מהווה תנאי יסודי ליכולתו של בית הדין לברר את האמת. משום כך, עולה לא אחת השאלה, מהי משמעות סירובו של בעל הדין לשתף פעולה עם בית הדין? האם יש לייחס לסירוב משמעות ראייתית, שלפיה, עצם הסירוב מעיד על כך שלבעל הדין יש מה להסתיר? שאלה זו הופנתה אל ד"ר מיכאל ויגודה, במסגרת תפקידו כראש תחום המשפט העברי במחלקת ייעוץ וחקיקה שבמשרד המשפטים. בתשובתו, מתמקד המחבר בשתי פסיקות שיצאו מבית הדין הרבני הגדול. פסיקות אלו מגלות דעות שונות ומגוונות, שהובעו על ידי הדיינים. מהן, השוללות לחלוטין כל משמעות ראייתית לסירוב לשתף פעולה, מהן המעניקות לסירוב זה משמעות ראייתית מלאה, ומהן התולות את משמעותו הראייתית של הסירוב במידת ההצדקה שיש לו. אגב הדיון, עולים גם גורמים נוספים שיש בהם להשפיע על משקלו הראייתי של הסירוב לשתף פעולה עם בית הדין, דוגמת התועלת העשויה לצמוח משיתוף הפעולה, ואופיו של הדיון (פלילי או אזרחי).

מן המפורסמות הוא, שלפי דין תורה, עדותו של מי שיש לו נגיעה אישית בעדותו, פסולה. שאלה חשובה היא, האם יכול מי שראה מעשה בעודו נוגע בדבר להעיד, לאחר שסילק נגיעתו, או שמא גם לעניין זה יש לאמץ את הכלל הקובע שעדות כשרה היא עדות של מי שהיה כשר להעיד מן השעה שבה ראה את המעשה עליו הוא מעיד ועד לשעת התייצבותו בפני בית הדין? הראשונים הציעו תשובות שונות ומגוונות לשאלה. במאמרו, מבקש הרב הלל גפן לעמוד על התשובות השונות, להסביר את השלכותיהן ואת ההבדלים ביניהן.

מן המפורסמות הוא, שלפי דין התורה, עדות מתוך הכתב אינה קבילה, כל עוד אין העד מופיע בפני בית הדין. למרות זאת, מכיר דין התורה בתקפותם של שטרות, אף שלכאורה, חתימת העדים על השטר אינה אלא עדות מתוך הכתב. הראשונים הציעו הסברים שונים להבחנה שבין שטרות לעדות מתוך הכתב. על רבים מן הראשונים מקובלת ההבחנה בין עדות שנכתבה על דעת המתחייב, שהיא כשרה (שטרות), לעדות שנכתבה במעמד צד אחד בלבד, הפסולה. אולם, התשובה לשאלה מי הוא 'מתחייב', לגמרי לא פשוטה. הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג סוקר את התשובות השונות והמגוונות שניתנו לשאלה זו על ידי הפוסקים, תוך שהוא עומד על הקשיים שמעוררת כל אחת מן התשובות, ואף מציע תשובה מקורית משלו, להגדרת 'דעת המתחייב'. אגב הדיון, מבחין הרב גם בין 'חיוב ישיר' ל'חיוב עקיף', בין 'עדות ראייתית' ל'עדות הצהרתית' ואף נוגע בשאלות יסוד בדבר זכויותיהם וחובותיהם של האישה והבעל, מכוח הנישואין.

על מנת ששטר יהיה בר תוקף משפטי, יש לקיימו. הקיום נעשה באמצעות עדות על חתימת עדי השטר, שהיא אכן חתימת העדים ולא מזויפת. עדות זו, ייחודית היא, באשר אין היא כפופה למגבלות שונות שהוטלו על עדויות רגילות. למשל, אין היא חייבת להימסר במעמד בעל הדין. האם עדות כזו גם אינה כפופה למגבלה שנדונה במאמר הקודם, בדבר פסלותה של עדות מתוך הכתב? הניסיון לדלות תשובה ברורה מדברי הפוסקים לשאלה זו, מותיר מבוכה רבה, באשר לעתים נראה, שהפסיקות אינן אחידות, ולוקות בסתירה פנימית. על קשיים אלו עמדו רבים, והוצעו להם תשובות שונות ומגוונות. הרב משה ארנרייך סוקר את הקשיים, את ההסברים השונים שהוצעו על מנת ליישב קשיים אלו, ואת העקרונות העולים מן ההסברים.

מן המפורסמות הוא, שהמשפט העברי שולל הגדתה של עדות מתוך הכתב. יחד עם זאת, המשפט העברי אינו שולל את כוחם הראייתי של שטרות, משום שלכאורה, הראיות המוסקות מהם הן בגדר עדות שבכתב. לרמב"ם, שיטה ייחודית בעניין זה. לדבריו, מדין התורה אין אמנם לשטר כל כוח ראייתי, משום שהוא בגדר עדות שבכתב. כוחו של השטר נובע מתקנת חכמים, שהכשירה עדות שבכתב הנמסרת באמצעות השטר. הקושי המרכזי שמעוררת שיטתו הוא, שממקורות שונים ניתן ללמוד, שכוחו הראייתי של השטר יפה, אף לעניינים שמקורם אינו בדברי חכמים, כגון: גירושין. כיצד ראיה שכוחה הוא רק מדברי חכמים, מסוגלת להתיר את האישה? כך שאלו רבים. התשובה המקובלת מבחינה בין שטרות 'קנייניִים', שבהם העדות משנה מצב משפטי (כמו גט), לבין שטרות 'ראייתיים', שבהם העדות נדרשת לשם הבהרת האמת העובדתית. עדות שבכתב מועילה, לפי הסבר זה, אף מדין התורה, בשטרות 'קנייניים'. הרב מיכאל בריס מציג הסבר זה, עומד על הקשיים העולים ממנו, ומציע הסבר אחר, חדשני, המעצים במידה רבה את כוחם של חכמים בדיני הראיות. לפי הסבר זה, יש בכוחם של חכמים לחדש ראיות, שמדין התורה אין הן ראיות קבילות. אולם, משחידשו כך, כוחן של הראיות ה'חדשות', אינו מצטמצם לתחום של 'דיני סופרים' בלבד, אלא כוחן יפה לכל דין מדיני התורה. או בלשון קצרה, השאולה מדיני הקניינים: ראיה מדרבנן מועילה לדאורייתא. לקביעה זו ישנן השלכות חשובות, שיש בהן להאיר הלכות שונות בדברי הרמב"ם, שעליהן עומד הרב בריס בהרחבה.

התפיסה ההלכתית המקובלת היא, שחתימה על חוזה יוצרת חזקה חלוטה על כך שהחותם קרא את תוכנו של החוזה, הבינו והסכים לכל תנאיו, מתוך גמירות דעת מלאה. ברם, תפיסה זו התבססה על חוזים שנוסחו בידי שני הצדדים לעסקה, ולא נוסחו ביד צד אחד, על מנת שישמשו בסיס לחוזים רבים, עם אנשים רבים ובלתי מסוימים. בדורות האחרונים, עקב ההתפתחות התעשייתית מחד, ויצירתם של תאגידים רבי עוצמה, התפתח סוג חדש של חוזה, הלא הוא 'החוזה האחיד'. מאפייניו של חוזה זה הם, שהוא מנוסח בידי צד אחד לעסקה, לרוב – הצד החזק, כאשר החותם מצוי בעמדת מיקוח קשה, בהיותו נדרש לבחור בין אחת משתי אופציות: לחתום על החוזה בשלמותו, או לוותר על שירותים הנחוצים לו ביותר. מדינת ישראל, בהיותה ערה לבעייתיות המיוחדת של 'החוזה האחיד', חוקקה חוק שנועד לפתור את בעיית החוזים האחידים. במאמרו, מבקש הרב אליהו גורפינקל להוכיח שהתפיסה ההלכתית הנכונה היא, שהחתימה על החוזה יוצרת חזקה לכאורה, לכך שהחותם אמנם היה מודע לכל תנאיו של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה, בהתאם לנסיבות החתימה. מדבריו עולה שלתפיסה זו היו מהלכים בהלכה עוד בטרם בא 'החוזה האחיד' לעולם, ויש בה כדי להגן על החותם, גם במקום שבו חוק החוזים האחידים לא יגן עליו.

בדיני הטענות, לפי דין התורה, יש משקל רב, לא רק לטענה אשר נטענה בפועל, אלא אף לטענה שאותה יכול היה בעל הדין לטעון. מי שיכול היה לזכות בדין באמצעות טענה אחת, שאותה נמנע מלטעון בפני בית הדין, ייחשב כמי שיש לו 'מיגו'. כלומר, מתוך שהנתבע יכול היה לזכות בדין באמצעות הטענה החלופית, יש לזכות אותו גם כשטען את הטענה הנוכחית. נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש בכוחו של מיגו, לפטור את הטוען מחיוב שבועה שהיה מוטל עליו, אילולא היה לו מיגו. אגב הדיון בשיטות השונות ובקשיים שהן מעוררות, עומד מרן הגאון הרב שאול ישראלי, על מהות כוחו של מיגו, ומעלה הבחנות חשובות בין עוצמות שונות של מיגו. כגון, הבחנה בין מצב שבו הנתבע יכול היה להימנע מלהשיב לטענת התובע, שלא הציג כל ראיה לדבריו, למצב שבו התובע הציג ראיה והנתבע היה מחויב להציג את גרסתו כנגדה. אגב כך, מחדש הרב ישראלי הבחנה בין מיגו שתקף מדאורייתא למיגו שתקף רק מדרבנן.