דו"ח מבקר המדינה שֹם במוקד השיח הציבורי את בעיית המינויים הפוליטיים. תופעה זו, מעוררת ברבים סלידה וניצול בידי בעלי הכוח, אולם, האם לתחושה זו יש גם בסיס הלכתי?

By Rabbi Yehuda Zoldan || Editors Rabbi Yaron Unger, Ll.B | Rabbi Ido Rechnitz || Kislev, 5769

משנתו הייחודית של הרב ולדנברג כוללת עיסוק שיטתי באורח יוצא דופן בשאלות היסודיות והיישומיות של מדעי המדינה בכלל ושל דת ומדינה בפרט. ובכלל זה התייחסות שיטתית לשאלות התיאורטיות והעקרוניות של היחס בין תיאוקרטיה ודמוקרטיה. לצד הדיון התיאורטי, הרב ולדנברג כפוסק הלכה בכיר וכדיין בבית הדין הרבני, עסק בשאלות הלכתיות קונקרטיות הנוגעות למעמדה ולהתנהלותה של מדינת ישראל. השוואה בין הדיון התיאורטי של הרב ולדנברג לבין הדיון ההלכתי מאפשרת לעמוד על נקודות המתח והממשק שבין תיאוקרטיה ודמוקרטיה, ועל ההבדלים בין תיאוריה ויישומה. העבודה נכתבה לשם קבלת תואר מוסמך במחלקה למדעי המדינה של אוניברסיטת בר-אילן.

נחלקו ראשונים ואחרונים בשאלה מי ממנה את מלך ישראל - האם הקב"ה, העם, או שמא שניהם? מחלוקת זו מבטאת מחלוקת עמוקה יותר לגבי מקור הסמכות של השלטון בעולם של אמונה – האם המקור הוא אלוקי או אנושי. פורסם בכתב העת אמונת עתיך 113, עמ' 84-91

סעיף 221 לפקודת העיריות, מסמיך את משרד הפנים לחייב עובד ציבור ברשויות מקומיות באחריות אישית לכספים שהוצאו בניגוד לנהלים, במצב בו הוא פעל בצורה לא חוקית, או בהתנהגות רשלנית או רעה. הצעת החוק החדשה מבקשת לצמצם סמכות זו למקרים בהם הוכח שעובד הציבור פעל בכוונה לגרום נזק. מסקנת חוות הדעת היא שהחוק הנוכחי מתאים למשפט העברי, ועל כן ההמלצה היא להתנגד להצעת החוק. עם זאת, בחוות הדעת ישנה הבהרה שהחבות של עובד ציבור היא רק כאשר הייתה רשלנות ולא כאשר נעשתה טעות, ובהתאם לכך יש לשנות את לשון הסעיף "שנגרמו בשל התרשלותו או התנהגותו הרעה או בכל סכום שהיה צריך להביא בחשבון ולא הביא", ולכתוב במקומו "שנגרמו בשל התרשלותו, כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

המלצתנו היא להעניק חסינות לראש הממשלה יחד עם מנגנון פיקוח, בדומה למנגנון המצוי בסעיף 4 לחוק חסינות חברי הכנסת תשי"א-1951.

תחום בריאות הציבור נמצא באחריות הממשלה ובסמכותה לקבל כל החלטה הנראית לה כמיטיבה עם הציבור, בין אם מדובר בהחלטה הפוגעת בחופש התנועה או העיסוק של האזרחים מחד ובין אם מדובר בהחלטה העשויה לגרום לאבדן חיים מאידך. כל עוד ההחלטות מתקבלות בשיקול דעת, כאשר טובת האזרחים עומדת לנגד עיני מקבלי ההחלטות, הן אינן יכולות לעמוד לביקורת שיפוטית. המאמר פורסם בספר "מכת מדינה" בהוצאת מרכז תורה ומדינה.

ממקורות המשפט העברי עולה החשיבות המיוחדת של השמירה על שמם הטוב של עובדי הציבור, ובהתאם לכך יש לדחות את הצעת החוק המבקשת לבטל את איסור העלבת עובד ציבור

1. החוק הנורבגי מעמיד את הח"כ החלופי שנכנס לכנסת במקום השר שהתפטר במצב של ניגוד עניינים אישי. זאת, במקרה בו חברי הממשלה דורשים ממנו להצביע בניגוד למצפונו, ולא, הוא יסולק מהכנסת. 2. במשפט העברי נקבע כי על נבחר ציבור לפעול על פי מצפונו "לשם שמיים", ולכן יצירת מצב בו הח"כ החלופי נמצא במצב של ניגוד עניינים אישי אינה רצויה (אף שהיא מותרת במקרה שהוסדרה בחוק). 3. לצד זאת, המשפט העברי מלמד אותנו שבעניין ניגוד עניינים יש הבדל בין פעולה שבעטיה נבחר הציבור עשוי לקבל מהכרעותיו טובת הנאה מיידית, לבין פעולה בה האפשרות לקבל טובת ההנאה מההכרעה, היא רחוקה ואינה וודאית. 4. לפיכך, מוצע לקבוע ארכה של חודש קלנדרי בין המועד בו השר פוטר או התפטר לבין המועד בו יחזור לכנסת במקום הח"כ החלופי.

חובה על הממשלה ושריה לפעול על פי החוק, כפי שכל אדם פרטי והגון אמור לנהוג. לפיכך, כאשר יש כוונה לנקוט פעולה שאינה סטנדרטית, יש לקבל ייעוץ משפטי. זכותה על המדינה לבחור ממי לקבל את הייעוץ, ולכן, סביר להפוך את משרת היועץ המשפטי למשרת אמון. מעבר לכך, ככל אדם פרטי, זכותה של המדינה לקבל חוות דעת נוספת, מלבד חוות דעתם של היועצים המשפטים. אולם, לא סביר שהמדינה תתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי ללא הצגת חוות דעת נגדית.

עד להקמת מדינת ישראל ייצגו את הציבור היהודי בארץ ישראל ואת התנועה הציונית מספר מוסדות וביניהם קק"ל והסוכנות היהודית. מאז הקמת המדינה עולה מדי כמה שנים השאלה האם יש צורך והצדקה בקיומם של מוסדות אלה? בנייר העמדה מובאים נימוקים עקרוניים והלכתיים לצורך בקיומם של המוסדות הציונים ואלו עיקר מסקנותיו: המוסדות הלאומיים, ובכלל זה, הסוכנות היהודית וקק"ל מייצגים את העם היהודי בישראל ובעולם ואינם מייצגים את אזרחי ישראל שאינם יהודים. גם לאחר הקמת המדינה יש חשיבות בקיומם כדי לפעול למען העם היהודי ולמען התיישבות יהודית בארץ ישראל. זאת, בניגוד לממשלת ישראל שמחויבת בצדק לפעול גם למען האזרחים שאינם יהודים. העברת הקרקעות מהמוסדות הלאומיים למדינת ישראל אסורה, כיוון שקרקעות אלה נרכשו עבור התיישבות יהודית והעברתם למדינה שתקצה אותם גם ללא-יהודים מהווה שינוי ייעוד אסור. בנוסף על פי ההלכה, היהודים תושבי ארץ ישראל הם המייצגים את העם היהודי, ולכן יש לפעול לכך שיהיה רוב לנציגים תושבי הארץ במוסדות הלאומיים.

הקמתה של מדינת ישראל חייבה את העולם הרבני להתמודד עם אתגר הלכתי שעמו לא התמודדו פוסקי ההלכה מזה אלפיים שנים: הנחת תשתית הלכתית לכינונה של מדינה ריבונית יהודית, עצמאית ודמוקרטית, שבה יש אחוז ניכר של בני מיעוטים, ולא פחות חשוב מכך, שרוב אוכלוסייתה איננה מגדירה עצמה כשומרת מצוות. הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אליעזר יהודה וולדינברג ושלמה גורן היו מהראשונים שביקשו להיענות לאתגר זה. מחקרים רבים נכתבו עליהם ועל משנתם ההלכתית, אך עד כה טרם נחקרה משנתם המדינית כמכלול שלם. בכך עוסקת עבודה זו.

על פי המשפט העברי זכותו של המשפט העברי של הציבור לבחור שופטים בעלי השקפת עולם הנראית לו, במקביל יש למצוא הסדר שיבטיח את איכות ועצמאות הרשות השופטת. למעשה מוצע כי נציגי לשכת עוה"ד בוועדה יוחלפו בשני שופטי בימ"ש מחוזי בדימוס שייבחרו על ידי יו"ר הכנסת.

המלצתנו למנהלי בתי החולים היא להבהיר למבקרים שקיים איסור לשים כל אוכל שהובא מבחוץ לבתי החולים בתוך כלי בתי החולים בפסח, ומן הראוי שכך יהיה גם בכל השנה, מטעמי שמירת כשרות.

הסנהדרין החזיקה בשני סוגים של סמכויות: הראשון, סמכות תורנית, לשפוט, לפרש את התורה ולהעביר את המסורת. והשני, סמכות ציבורית-מדינית, המבוססת על כך שהסנהדרין הייתה גם נציגה של הציבור. במסגרת הסמכות השנייה הסנהדרין רשאית לתקן תקנות, נדרש אישור שלה לפני יציאה למלחמת רשות, וכן לצורך מינויים. כמה מן האחרונים הסיקו מכך שבחלק מהנושאים לפחות ניתן להמיר את אישור הסנהדרין באישור של הציבור, ולכך משמעות רבה בימינו בהיעדר סנהדרין. סמכות הסנהדרין בעניינים ציבוריים שאינם הלכתיים מוגבלת לרשימת נושאים מסוימת, ואין להסיק ממנה שיש חובה הלכתית לקבל את אישורו של תלמיד חכם לכל החלטה ציבורית. ומכאן שגישת "דעת תורה" הנהוגה בימינו איננה חובה הלכתית.

מכלול ההלכות העוסקות ביחס בין המלך למערכת המשפט של התורה יוצר תמונה מורכבת. המלך רשאי ואמור להשלים את מערכת המשפט של התורה בתחום הפלילי. במסגרת זו יש אומרים שהוא רשאי לחוקק חוקים קבועים, להקים מערכת משפט שתדון על פיהם ואף למנוע מהסנהדרין לדון ולהעניש את מי שעבר עבירה. לגבי הזיקה בין המלך עצמו למערכת המשפט של התורה, מצד אחד מלך אינו נידון על ידי מערכת המשפט של התורה (למעט מלכי בית דוד הצדיקים, לדעת הבבלי). מצד שני אין תוקף לפקודה של המלך המורה לעבור על איסורי תורה. בנוסף, מלך אינו יושב בסנהדרין, כך שהתוצאה היא הפרדה בין מוסד המלוכה למוסד העליון של מערכת המשפט של התורה. כתוצאה מהפרדה זו נוצרת מערכת של בלמים ואיזונים בין הסנהדרין והמלך.

בשיעור זה עסקנו במינוי המלך. פתחנו במחלוקת האם מינוי מלך הוא מצווה או רשות. עמדנו על כך שלשיטה שמינוי מלך הוא רשות אין הכוונה לתמיכה במשטר דמוקרטי, אלא לתמיכה בהיעדר משטר קבוע לצד מערכת המשפט התורנית, מעין חצי אנרכיה. לאחר מכן עיינו במחלוקת בעניין הצורך באישור של נביא או של העם למינוי המלך. ראינו בעניין זה שלוש שיטות: שיטת התוספות ודעימם, שיש תוקף רק למינוי אלוקי ואין משמעות לרצון העם, שיטת הרשב"א ודעימיה שיש תוקף רק לרצון העם, אף שלכתחילה יש מצווה להישמע לרצון ה', ושיטת הרמב"ם שיש שני מסלולי מינוי – אלוקי ואנושי. למחלוקת זו משמעות רבה בנוגע למקומו של עקרון ריבונות העם בתורה. לשיטות שיש תוקף למינוי אנושי ללא אישור אלוקי הרי שההלכה מקבלת את עקרון ריבונות העם, שהוא תנאי הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי.

ראינו כי חז"ל והפוסקים למדו את דיני המלוכה מהנביאים. עוד ראינו כי אין בדברי חז"ל "מסכת מלכים" העוסקת באופן מפורט בסמכויות המלך ובמקורותיהן. בעקבות זאת ראינו שתי תשובות לשאלה מה המקור לסמכויות המלך. תשובה אחת היא זו של הנצי"ב, שהמלך היה דורש את התורה שבכתב ולומד ממנה את סמכויותיו. תשובה שנייה היא זו של מהר"ץ חיות שמקור הסמכויות הוא העם, ועל פי הראי"ה קוק, לעם שמורה הזכות להרחיב או לצמצם את סמכויות המלך כרצונו. משמעות התשובה השנייה היא שהתורה מקבלת את עקרון ריבונות העם, ומאפשרת משטר דמוקרטי שכולל בית מלוכה בעל סמכויות מוגבלות. בנוסף לכך ראינו כי המלך אינו מופקד על ענייני הפנים, ואלה אמורים להתנהל על ידי הציבור.