סעיף 221 לפקודת העיריות, מסמיך את משרד הפנים לחייב עובד ציבור ברשויות מקומיות באחריות אישית לכספים שהוצאו בניגוד לנהלים, במצב בו הוא פעל בצורה לא חוקית, או בהתנהגות רשלנית או רעה. הצעת החוק החדשה מבקשת לצמצם סמכות זו למקרים בהם הוכח שעובד הציבור פעל בכוונה לגרום נזק. מסקנת חוות הדעת היא שהחוק הנוכחי מתאים למשפט העברי, ועל כן ההמלצה היא להתנגד להצעת החוק. עם זאת, בחוות הדעת ישנה הבהרה שהחבות של עובד ציבור היא רק כאשר הייתה רשלנות ולא כאשר נעשתה טעות, ובהתאם לכך יש לשנות את לשון הסעיף "שנגרמו בשל התרשלותו או התנהגותו הרעה או בכל סכום שהיה צריך להביא בחשבון ולא הביא", ולכתוב במקומו "שנגרמו בשל התרשלותו, כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

המלצתנו היא להעניק חסינות לראש הממשלה יחד עם מנגנון פיקוח, בדומה למנגנון המצוי בסעיף 4 לחוק חסינות חברי הכנסת תשי"א-1951.

נייר העמדה תומך בהצעת החוק המעדכנת את חוק זכויות יוצרים הכוללת שלושה סעיפים מרכזיים: א. איסור על הנגשה של תוכן שנעשה בו הפרה של זכויות יוצרים, גם באופן עקיף. ב. לאפשר צו מניעה לצד שלישי - כגון ספק אינטרנט - למנוע גישה לאתר מפר זכויות יוצרים. ג. לאפשר צו לחשיפת זהות המפר. מסקנות הסקירה היא שהצעת החוק עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט העברי: א. ראוי לאסור גם פגיעה עקיפה, מן הטעם של טובת הציבור. ב. ראוי לאפשר להוציא צו מניעה לצד שלישי, על בסיס המודל של ה'חרם' שהיה נהוג בקהילות על מדפיסי הספרים, ומהטעם שהצד השלישי נחשב לשותף. ג. על אף הכללים המחמירים שנוקט המשפט העברי ביחס לכללי לשון הרע, ראוי לאפשר לבית המשפט להוציא צו לגילוי זהותו של המפר, כיוון שכאן מדובר בלשון הרע לתועלת העמדתו לדין ופיצוי הנפגע.

מטרת הצעת החוק לטיפול בכתות פוגעניות היא למנוע מכתות לפעול בישראל, בעקבות מספר כתות שפעלו בשנים האחרונות. בחוות דעת זאת נידונה הצעת החוק, הרקע שלה ועיקרי השאלות המשפטיות העולות ממנה, ואת דרכי ההתמודדות על פי המשפט העברי. בחוות הדעת נטען שאמנם מדובר בהגדרה משפטית חדשה, אך התמודדות עם כתות הייתה מצויה גם בעם היהודי, מה שמאפשר להסיק מסקנות מעשיות. בנוסף, המחקר מציע תבניות הלכתיות מתחומים אחרים, מהם ניתן להסיק על פרטי החוק הנוכחי. לאור זאת מסקנת חוות הדעת היא שראוי לתמוך בהצעת החוק והוצעו בה כמה תיקונים.

עד להקמת מדינת ישראל ייצגו את הציבור היהודי בארץ ישראל ואת התנועה הציונית מספר מוסדות וביניהם קק"ל והסוכנות היהודית. מאז הקמת המדינה עולה מדי כמה שנים השאלה האם יש צורך והצדקה בקיומם של מוסדות אלה? בנייר העמדה מובאים נימוקים עקרוניים והלכתיים לצורך בקיומם של המוסדות הציונים ואלו עיקר מסקנותיו: המוסדות הלאומיים, ובכלל זה, הסוכנות היהודית וקק"ל מייצגים את העם היהודי בישראל ובעולם ואינם מייצגים את אזרחי ישראל שאינם יהודים. גם לאחר הקמת המדינה יש חשיבות בקיומם כדי לפעול למען העם היהודי ולמען התיישבות יהודית בארץ ישראל. זאת, בניגוד לממשלת ישראל שמחויבת בצדק לפעול גם למען האזרחים שאינם יהודים. העברת הקרקעות מהמוסדות הלאומיים למדינת ישראל אסורה, כיוון שקרקעות אלה נרכשו עבור התיישבות יהודית והעברתם למדינה שתקצה אותם גם ללא-יהודים מהווה שינוי ייעוד אסור. בנוסף על פי ההלכה, היהודים תושבי ארץ ישראל הם המייצגים את העם היהודי, ולכן יש לפעול לכך שיהיה רוב לנציגים תושבי הארץ במוסדות הלאומיים.

דיני הקניין הרגילים של ההלכה אינם מכירים במוניטין כנכס שיש בו ממש, אבל ההלכה עשויה להכיר בתוקפו של המוניטין מכוח מנהג או חוק. פורסם לראשונה בתחומין כרך מד - התשפ"ד

בהלכה מוניטין אינם עניין ממוני, אבל אפשר להתייחס אליהם ככזה מצד המנהג.