מאז ומעולם גורמים משמעותיים מאד בציונות הדתית תמכו במדינת הלכה (או בתיאוקרטיה), בכלל זה, ד"ר זרח ורהפטיג, הרב יצחק הרצוג והרב שלמה גורן

מותר וראוי להקים ממשלת הנסמכת על רוב יהודי גם אם איננו רוב מוחלט (61).

רבים מפוסקי ההלכה פסקו כאפשרות השניה, שלמדינת ישראל יש מעמד וסמכות כמו מלך ישראל. כעת (בשנת תש"פ) מדינת ישראל מקיימת רק חלק חשוב מהחובות התורניות שלה, כגון, הגנה צבאית על אזרחי ישראל, קיום מערכת צדקה ציבורית, קיבוץ גלויות, תמיכה כספית בתלמידי חכמים, יישוב הארץ, שיפוט על פי ההלכה בתחום הגירושין, וקביעת יום השבת כיום מנוחה. על השאר עלינו להתפלל.

שאלת ההכרה של ההלכה במעשה החקיקה במדינת ישראל, הטרידה ואף מטרידה רבים מבין פוסקי ההלכה בדורנו. מודלים הלכתיים שונים ומגוונים הוצעו, כדי להתמודד עם שאלה זו. המשותף לכולם הוא, "הכרה הלכתית ביצירתיות אנושית בכלל, ושל יצירתו של עם ישראל בפרט". ברם, בחינה מדוקדקת של הבעייתיות המתעוררת בעת הניסיון ליישם כל אחד מן המודלים, מעלה על פני השטח "דילמה קיומית אשר הציונות הדתית שרויה בתוכה גם אם אינה מודה בכך בפה מלא".

למדינה יש זכות להפקיע רכוש לטובת הציבור כאשר מדובר על קריטריונים ברורים ולא מוטים. סמכות זו מבוססת על דינא דמלכותא דינא, ועל הפקר בית דין הפקר.

מדינת ישראל אינה שלמה בלי משפט התורה שינהג בה.

בניגוד לחוק הנוהג, על פי ההלכה יש תוקף הלכתי מחייב להסכמים פוליטיים ולא ניתן להפר אותם, למעט מקרים בהם יפסוק בית הדין שההסכם נוגד את טובת הציבור. פורסם בעלון שבת בשבתו, פרשת משפטים תש"פ