בשנות ה-80' של המאה הקודמת התפתח בצה"ל נוהל התמודדות עם חטיפת חייל, הידוע בכינויו "נוהל חניבעל", ולפיו יש לפעול מיידית ובכוח למניעת החטיפה, גם אם יש חשש לפגיעה בחטוף. הדבר נקבע בשל החשש שמא ח"ו יהיה בידי אויבינו חייל חטוף, והם ינצלו זאת לעסקת חילופי שבויים שבה ישוחררו רוצחים רבים, שעתידים לשוב ולרצוח אזרחים רבים. הרב אלעזר גולדשטיין עוסק במאמר זה בשאלת מקומו של הנוהל הצבאי השנוי במחלוקת שהשתרש בצבא במהלך העשור האחרון. המאמר פורסם בכתב העת תחומין, כרך לא (תשע"א|2011).

ב-4 בנובמבר 1983, התפוצצה מכונית תופת ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור, וגרמה ל-60 הרוגים. בפיצוץ קרס הבניין בו שכנה מפקדת השב"כ ומפקדת משמר הגבול שלידה. יחידת החילוץ של צה"ל עמלה בחילוץ קשה ומסובך לאתר ניצולים בבניין. לאחר המבצע נשאל הרב ישראלי כיצד יש לבצע את החילוץ כאשר לפעמים כדי להגיע לניצול אחד הדחפורים נאלצו לפגוע בפצוע אחר שסיכויו להנצל פחותים יותר.

בשנת 1938 בעקבות רצף אירועי דמים התכנסו בתל-אביב נציגי הישוב היהודי לדיון כיצד לפעול. בכינוס נאמו נציגי הסוכנות ראשי ערים ונציגי הרבנות הראשית. הרב עמיאל התביעה חותם משמעותי על הדיון בקביעתו שהעיסוק המוסרי בטרור חייב להיעשות תוך תפיסה קטגורית, ללא שום שיקולי תועלת, וכך לשונו: "...לרבנים וליהדות לא צריך לדבר מנקודה זו, שזה אינו מביא תועלת. אפשר היה לחשוב שאילו זה הביא תועלת, היו הרבנים חושבים אחרת. היהדות אומרת "לא תרצח" בלי שום תנאי זה "לא תרצח" מגיע עד כדי כך שאם אפשר להציל ציבור של אלפים אם יהרגו איש נקי אחד, אסור להרוג את האיש הנקי הזה..."

הרעיון המדיני היהודי הינו של חברת מופת, דוגמא לעמים, תוך הכרה ברבונותם של עמים אחרים על אדמתם. אין לתפישה היהודית כל תביעה לטריטוריה אחרת מאשר על ארץ ישראל. מחויבת היא למשפט המנהגי הבינלאומי בתנאי שיהיה ברור ומוסכם, ולסטוטורי בתנאי שיהיה שויוני. המלחמה היחידה המותרת כיום, ועל כן גם מחויבת, היא מלחמת מגן. מעבר למחייב מצד הנוהג בעמים, אין עדיין נסוח ברור של חיובי המלחמה והגבלותיה, ובמיוחד במלחמה בטרור מחד ובאיום גרעיני מאידך. עם זאת מוצע, שכללי היסוד הבאים, המעוגנים במקורות ועולים מהם, ישמשו מצע לנסוח האסור והמותר במלחמה: א. קיומו הלאומי של ישראל בארצו הוא ערך עליון (מצוה וקדוש השם); ב. מדינת ישראל מחויבת להגן עליו בשעת הצורך אף במלחמה (במסגרת זו מותרת מכת מנע וגם פעולות תגמול למניעת פעולות אויב עתידיות); ג. יש לעשות כל מאמץ להקטנת מספר הנפגעים שפגיעתם לא תתרום לעצירת האויב (או לחידוש תוקפנותו בעתיד).

דו"ח גולדסטון פורסם בעקבות מבצע עופרת יצוקה שהתבצע בעזה בשנת 2008. הטענה המרכזית במאמר היא שהביקורת של גולדסטון על ראיית האוכלוסיה בעזה כאויב, איננה במקומה. האוכלוסיה בעזה היא קולקטיב שיש לו הנהגה נבחרת ועליו לשאת במחיר של החלטות ההנהגה. למרות זאת, ניסה צה"ל למקד את הפגיעה בגורמי הסיכון העיקריים, אולם כאשר הדילמה היתה בין פגיעה באזרח ישראלי (וגם חייל הוא אזרח) לבין פגיעה באזרח פלסטיני – בחרה הממשלה בצדק להגן על אזרחיה. המאמר פורסם בבטאון לשכת עוה"ד במחוז חיפה, בדלתיים פתוחות, גיליון 32, נוב´-דצמ´ 2009, עמ´ 17

בחודשים האחרונים ישנה עליית מדרגה בביקורת הציבורית על תקיפה אפשרית באיראן. דיון זה מעורר דילמה לא פשוטה: מי אמור להחליט כיצד לנהל מאבקים צבאיים? מה הדרך לבקר ולהשפיע על ניהולם? בטור זה שפורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון (י"ג אלול תשע"ב 31.8.2012) נידונה החלוקה בין "מלחמת הגנה" ל"מלחמת רשות", כפי שמבאר אותה הרמב"ם וכפי שאנו רואים כיום בפער בין ארה"ב לישראל במאבקם נגד האיום האיראני.

יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד, נחקר בשתי עבירות ערכיות חמורות כאשר עבירה גוררת עבירה: האחת היא תפיסת שטח שלא כחוק, והשניה השקר לוועדת טירקל. על פי הפרסומים, בפרשת גלנט אנו מוצאים את הבעיה בשני הצדדים שלה. המערכת שוגה בכך שהפתרון היחידי שהיא מציעה הוא הדחה, וממילא היא מעודדת את מי שטעה וחטא להסתיר את מעשיו. וכיון שאין אדם שאיננו טועה, מי שנשאר במערכת הם אלו שהצליחו להסתיר את כשלונותיהם, ודווקא מי שמודה – מודח. מאידך גם מנהיג שמסתפק במאבק לטיהור שמו ולא בתיקון מידותיו וטעויותיו מעיד על עצמו שאין הוא בשל לעשות תשובה ולהמשיך הלאה.

על פי המקורות היהודיים כל מלחמה, כולל מלחמה בטרור, היא מאבק בין קולקטיבים. הנגזרת של הנחת היסוד הזאת היא עקרון האחריות הקולקטיבית שמוטלת גם על מי שאינו לוחם באופן אישי ואף מתנגד ללחימה, ומכאן ההיתר המקובל בכל העולם לפגיעת אגב באזרחים במהלך לחימה

תחושת ההחמצה הקשה בעקבות מלחמת לבנון השנייה הובילה להקמת עשרות ועדות חקירה לבדיקת התפקוד של הדרג הצבאי והאזרחי. בניגוד לכך התורה מניחה שבמקום שבו יש עשייה יש כישלון, והמענה לכך אינו ניסיון לנפות מתוך המערכת את כל מי שנכשל, אלא להציע דרך של תשובה ותיקון. רק מי שמסרב לחזור בתשובה, להודות בחטאו ולתקן אותו - יודח מתפקידו. המאמר פורסם בכתב העת צהר, גיליון כט, בעקבות מלחמת לבנון השניה.

הדין הבינלאומי תפס במאה השנים האחרונות מקום מרכזי בדיונים של מוסר לחימה. הרב קוק דן במלחמות העבר ומציין שבעולם ללא דיני מלחמה ואמנות בינלאומיות היה הכרח לנהוג באכזריות בלחימה. אמנם, הרב קוק מדגיש שיש צורך להיזהר שלא "לדחוק את השעה" ולדבר גבוהה גבוהה על מוסר לחימה אוטופי כאשר בפועל המציאות היא אכזרית ומדממת. למעשה משמעות הדברים היא שיש לשאוף למיתון השימוש בכוח והאכזריות בלחימה, כל זאת מתוך ראייה מפוקחת של המציאות והאויב שלפנינו.

במאמר זה חזר הרב עמיאל על שיטתו ביחס לפגיעה בחפים מפשע, והדרישת המוסר היהדות שלא להרוג ללא משפט. מאמר זה הוא ביאור הדברים שנשא בכנס היישובי שזה עיקרם: "...לרבנים וליהדות לא צריך לדבר מנקודה זו, שזה אינו מביא תועלת. אפשר היה לחשוב שאילו זה הביא תועלת, היו הרבנים חושבים אחרת. היהדות אומרת "לא תרצח" בלי שום תנאי זה "לא תרצח" מגיע עד כדי כך שאם אפשר להציל ציבור של אלפים אם יהרגו איש נקי אחד, אסור להרוג את האשי הנקי הזה..."

זהו פרק מתוך הספר הלכות מדינה, חלק ב, שנכתב בשנת 1953. הפרק עוסק בחתירה למגע בדבקות במשימה, ומסיים בדברים הבאים: גישה מלחמתית כזאת מפיחה רוח גבורה עליאית בלבות חיל הלוחמים ששום כח בעולם לא יוכל לשוברו - להסתער בכל כחות גופם ונפשם על אויבים ולהלחם בחרף נפש בעד העם ובעד עריו - ערי ה´. המאמר עלה לאתר מתוך המאגר "אוצר ההלכה והמנהג" גירסה 3.

מאמר זה קורא לביצוע תחקיר ערכי לצד התחקיר המבצעי. המאמר פורסם בכתב העת מערכות גיליון 416.

מאמר זה הוא חלק מספרו של הרב מן ההר העוסק בדיני צבא ומלחמה. רוב הספר עוסק בדרכי שמירת ההלכה בצבא, בפרק זה החותם את הספר הרב מן ההר נוגע בשאלת מוסריות המלחמה והשליטה הצבאית על ארץ ישראל. הרב מן ההר פותח בכך שהזכות המוסרית לשלוט בארץ ישראל יסודה בזכות של עם ישראל על הארץ שנובעת מהבטחת ה´. בהמשך הוא דן בעצם המלחמה וכך הוא מסכם: "גם אם מלחמת מצווה היא מעשה מוסרי וחשוב, יש לזכור שהאדם הנלחם בה הורג בני אדם. הוא עושה דבר העומד בניגוד לאחד הערכים היסודיים שביהדות: "לא תרצח". עלינו לשמור על צלם האלוקים שבלוחם, ולהימנע מלהפוך את ההרג למטרה לשמה ולערך בפני עצמו... כדי שההרג במלחמה לא יהיה רצח, חייב החייל לזכור גם במלחמה על מה הוא נלחם."

אחד המצבים שמעוררים דילמות במוסר מלחמה הוא מציאות של "מצור" בפרט אם לכודים במצור לוחמים ואזרחים ביחד. שאלה זאת רלוונטית באופנים שונים הן במצור על חבל ארץ שלם (כגון על רצועת עזה), בן בכיתור עיר בודדת, ואפילו בכיתור בית. הלכה קדומה שנלמדה ממלחמת ישראל במדין עוד לפני כניסתם לארץ היא שבשעת מצור אין להקיף את העיר מכל הכיוונים, אלא יש להשאיר פתח כדי לאפשר בריחה מהעיר. הרב (אל"מ) אייל קרים דן בשאלה זאת ביחס למבצע "חומת מגן" והוא סוקר שלוש שיטות ביחס ליישום מצווה זאת בימינו. לדעת הרב שלמה גורן במלחמת לבנון היה חובה ליישם מצוה זאת כלפי המחבלים עצמם. ואילו לדעת הרב שאול ישראלי המצווה רלוונטית כלפי האוכלסיה האזרחית אך לא כלפי המחבלים. ואילו דעת הרב יהושע מנחם אהרנברג עיקר השיקולים הם טקטיים ולכן לדעתו "הייתה מוטלת חובה על צה"ל, הן במלחמת שלום הגליל במצור על ביירות והן במבצע ´חומת מגן´, לצור על האויב מארבעה כיוונים ולא לאפשר בריחת מחבלים מהערים הנצורות." המאמר פורסם בספר "מלחמה בטרור" בהוצאת המכון לרבני ישובים, והועלה לאתר מתוך האתר של המכון לרבני ישובים.

מבצע כדור הרעם (הידוע גם בשמות: מבצע יונתן ומבצע אנטבה) עורר סדרה של שאלות הלכתיות. במאמר זה דן הרב שאול ישראל בסוגיות רבות, ובכלל זה מעמדו ההלכתי של העימות האסימטרי כמלחמה, ההיתר לסכן בני ערובה ומחלצים בפעולת חילוץ, ומעמדה של עסקה לשחרור שבויים. המאמר עלה לאתר מתוך המאגר "אוצר ההלכה והמנהג" גרסה 3.

מבצע ´שינוי כיוון´ (שלימים נקרא, מלחמת לבנון השניה) היה מוגבל בהיקפו, אולם מספיק היה בו כדי לחשוף מציאות מורכבת. מחד, הישגים צבאיים-טכנולוגיים חסרי תקדים, כמו, למשל, השמדת כמעט כל המערך הרקטי הבינוני והארוך של החיזבאללה - חלקו לפני הפעלתו וחלקו מייד אחריו. מאידך, נחשפו בו לא מעט כשלים מקצועיים ופיקודיים, כפי שעולה מוועדות החקירה השונות. יתרה מזאת, אולי יותר מכל מלחמה בעבר חשף מבצע ´שינוי כיוון´ מציאות ערכית מורכבת. מחד, גילויי גבורה ומסירות נפש עילאיים, במיוחד בדרגי השדה הזוטרים. ומאידך, רוח אחרת, חדשה לצה"ל, הססנית ורופסת, במיוחד בקצונה הבכירה ובהנהגה המדינית. מאמר זו עוסק בצורך לגבש אתיקה צבאית יהודית כמענה לכשלים הערכיים שהתגלו במלחמה. פורסם בכתב העת צהר, גיליון כט.

הרב גורן עסק רבות במוסר מלחמה, במאמר מקיף שפותח את סדרת הספרים שלו "משיב מלחמה" הוא מפרט את יסודות הדיון במוסר מלחמה. במאמר שמפורסם באתר תמצתי את עיקרי דבריו ומסקנותיו. ניתן לחלק את המאמר למספר נושאים שנובעים אחד מהשני: א. כל אדם נברא בצלם אלוקים ופגיע בחיי אדם היא "ערך העליון בתורת ישראל". (עמ´ א-י) ב. במצוות המלחמה אסור להימנע מהרג האויב ע"י השתמטות. (עמ´ יא-יג) ג. מצוות המלחמה מתירה פגיעה רק בלוחמים, ואוסרת פגיעה במי שאינו מעורב. (עמ´ יד-טו) ד. בדיני נפשות חובה להקפיד על מוסר מעבר להלכה, וזאת "הלכת-על" בדיני פיקוח נפש. (עמ´ טז-כט) ה. יש אחריות עקיפה על מנהיגים ועל כל אחד שממונה ישירות על אוכלוסיה (עמ´ כט-לח) ו. במסורת ישראל אנו רואים חמלה על השבויים וכבוד לחללי האויב זאת מתוך ההכרה שכולם נבראו בצלם אלוקים. (עמודים לח-מ)

זהו פרק מתוך הספר הלכות מדינה, חלק ב, שנכתב בשנת 1953. הפרק עוסק במטרת המלחמה ופותח בדברים הבאים: מגמת המלחמה שישראל מכריזה על עם מן העמים או על מדינה מן המדינות צריכת להיות במחשבה תהילה לשם מטרה נעלה בכדי להלחם מלחמות ה׳ להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים. המאמר עלה לאתר מתוך המאגר "אוצר ההלכה והמנהג" גרסה 3.

אחת הבעיות הקשות שהתגלו במלחמת לבנון בקיץ תשס"ו, הוא חוסר אמון של חיילים רבים באשר להתנהלות הפיקוד במלחמה. הפקודות הסותרות והמבולבלות, הנובעות מחוסר מקצועיות של מפקדים בכירים ובכירים עד מאוד, אי בהירות ביעדי המלחמה, חוסר ארגון, עירוב אינטרסים אישיים ועוד, שעלו בחייהם של חיילים ואזרחים. בהיסטוריה הצבאית בעולם הרחב מוכרות תופעות כאלו, וייתכן שכבר בעבר במלחמות ישראל במדינת ישראל היו דברים מעין אלה, אלא שהפעם זה עלה בעוצמה חזקה. גם תוצאות התחקירים שנעשו לאחר המלחמה, הצביעו על הכשלים הללו, והיו קצינים בכירים שקידומם עוכב, או שהם אולצו לסיים את תפקידם. מאמר זה עוסק בבעיית האמון בפיקוד הצבאי שעלתה במלחמת לבנון השניה, והוא פורסם בכתב העת צהר, גיליון כט.