המחדל

מלחמת יום הכיפורים היתה ללא ספק הכישלון הצורב ביותר בתולדות צה"ל, זאת בעיקר עקב מחיר הדמים הנורא.

תחושת חוסר הנחת מביצועיו של צה"ל כארגון התעצמה לאור ההיקף הנרחב של הכשלים בתפקודו. ראשון לכל, היה הכשל המודיעיני, אולם, הוא לא היה היחידי, נוספו עליו תיעדוף של השיריון וחיל האוויר אל מול צמצום והזנחה של התותחנים והחי"ר; חוסר מוכנות של הימ"חים; הצטיידות בעייתית; תורת לחימה לא אקטואלית שאינה תואמת את איומי הטילים באוויר וביבשה (יוצא דופן היה חיל הים, שלמד את לקחי הפגיעה באח"י אילת במלחמת ההתשה); הפעלה לקויה ודוגמטית של הכוחות (למשל, "הסתערויות הפרשים" החזיתיות של השריון על מערכי הנ"ט המצריים); ועוד ועוד.

לאחר המלחמה נעשו מאמצים בחלק מאגפי צה"ל לתקן את הליקויים, להצטייד מחדש ולארגן מחדש את היחידות, על מנת להתכונן למלחמה הבאה.

אולם, שאלה אחת כך נראה, לא נדונה באופן מסודר – מה גרם לכך שכל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה יחידות שונות ונפרדות כשלו כולם בעת ובעונה אחת? האם היה זה מקרה שקציני האפסנאות כשלו במקביל למפתחי תורת הלחימה? האם לא היה שום קשר בין הכשלון באוויר לזה שביבשה ובאגף המודיעין?

התפרסות הבעיות על פני כל רוחב הצבא כמעט, אמורה היתה להדליק נורת אזהרה וללמד על בעיה מערכתית. כאשר ישנה בעיה מערכתית לא די בתיקון הכשלים שכבר התגלו. במקרה כזה יש לתקן את הגורם להיווצרות הכשלים על מנת למנוע את הכשלים של המלחמה הבאה.

השאלה המערכתית הערכית

הטיפול בבעיה מערכתית הוא קשה - כאן לא די בהפקת לקחים ובתחקור האירוע, אלא יש הכרח להבין מה במערכת גרם לכך שלא יכלה לאתגרים שעמדו בפניה.

מלחמת יום כיפור כמשל, מאפשרת הרחבה של הפרספקטיבה מההיבט המקצועי אל זה הערכי. לא לחינם השתרשה בתודעה הציבורית התובנה שמלחמת יום הכיפורים היתה מחירו של חטא ההיבריס – חטא הגאוה. אופן ההתבטאות של מנהיגי המדינה וראשי מערכת הביטחון בין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים לא השאיר מקום לספק. המכנה המשותף של הכישלונות לרוחב כל הצבא היה, בין השאר, גם תוצאה של שחצנות. תופעה זו הביאה לזלזול ביכולות של האויב, ולמוכנות חלקית חסרה בצה"ל. בעניין הזה לא היו שונים קציני המודיעין והאפסנאות מחבריהם הלוחמים, ולכן ניתן היה להגדיר את השחצנות כבעיה ערכית מערכתית.

הפניית הזרקור גם אל המישור הערכי, אילו נעשתה, היתה מאפשרת תיקון עמוק של אחת הסיבות המרכזיות לכישלון. לעומת זאת, התעלמות מההיבט הערכי השאירה את אחד הגורמים המרכזיים לא-מטופל, ומכאן קצרה היתה הדרך לכישלונות נוספים. אמנם, בתחום הערכי צה"ל במידה רבה הוא תבנית נוף הציבור הישראלי, והמאפיינים הערכיים שלו מושפעים לא מעט מהמגמות בחברה הישראלית. אולם, אין בכך כדי לפטור את הארגון מעיסוק בנושא זה, יתירה מזו, כמו בתחומים ערכיים אחרים צה"ל יכול להיות חוד החנית של השינוי הערכי הנדרש. 

תחקיר ערכי תנ"כי

לגישה זו, הרואה בכישלון צבאי לא רק בעיה מקצועית אלא גם תוצאה של בעיה ערכית, שורשים יהודיים עתיקים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא סיפור המלחמה של הצבא הישראלי בראשות יהושע בן נון כנגד העיר עי[1].

צבאו של יהושע חנה בבקעה סמוך ליריחו, שהובסה זה לא מכבר בקרב קצר לאחר נפילה ניסית ופתאומית של חומותיה הבצורות. לאחר הנצחון הגדול שלח יהושע כוח סיור קטן אל העי שישבה בהרי בנימין (בסמוך לרמאללה של היום). בעקבות הדיווח של כוח הסיור הוחלט לשלוח כוח צבאי מצומצם להתקפה כנגד העי והוא תקף את העיר חזיתית. המגנים של העיר פתחו במתקפת נגד כנגד הצבא הישראלי והניסו אותו תוך שהם גורמים לו אבדות (36 הרוגים).

הגעתם של החיילים המוכים אל המחנה בבקעה עוררה היסטריה ציבורית "וימס לבב העם ויהי למים"[2], התחושה היתה שכל מסע הכיבוש של ארץ ישראל עומד להיכשל.

בעיצומו של משבר המנהיגות החמור התגלה אלוקים אל יהושע, אולם, במקום לנחם אותו ולחזק את ידיו הוא אמר לו: "חטא ישראל.. וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שֹמו בכליהם"[3]. דברי האלוקים התייחסו להחלטה שקבלו בני ישראל על עצמם שלא לקחת שלל מהעיר יריחו – החלטה זו הופרה, כך התברר. בשלב הזה החל יהושע לעסוק בבעיה הערכית, הוא שם בצד את השאלה הצבאית הבוערת וחיפש את הלוחם שלקח את השלל, הוא נמצא ונענש בחומרה רבה מאד.

רק לאחר מכן התפנה יהושע לעסוק בשאלה הצבאית הטהורה וגם אז נכונה לו הפתעה. אלוקים הורה לו לעלות עם כל הצבא אל העי, ולתקוף באופן מתוחכם "שים לך אֹרב לעיר מאחריה"[4]: כוח הסחה תקף חזיתית ונסוג מפני התקפת הנגד של המגנים של העי, כוח אחר ניצל את ההזדמנות פרץ לעיר הפתוחה והריקה מלוחמים ושרף אותה באש.

הטיפול בשני המישורים – קודם הערכי ואחר כך המקצועי, נתן מענה כולל לכישלון.

יהושע הבין שלקיחה מהשלל על ידי יחיד מהווה קצה קרחון של בעיה מערכתית, ושיש קשר בינה ובין הכשלון הצבאי בעי. כאשר אדם לוקח שלל לאחר ניצחון ניסי, הרי זו ראיה שהוא מתעלם מהנס וזוקף לעצמו את הניצחון. באופן רחב יותר תופעה כזו משקפת תחושת בטחון עצמי מופרזת וחסרת בסיס. לאור זאת אך טבעי הוא חוסר המוכנות והשבלוניות בקרב הבא. הבטחון העצמי המוגזם שנוצר בטעות בקרב הראשון התנפץ אל סלעי המציאות בקרב השני[5].

לאחר איתור הבעיה הערכית והטיפול בה, הגיע תורו של השינוי הצבאי. במקרה של העי – ירידה אל קרקע המציאות, קריאה נכונה של היכולות של עצמך ושל היריב, תכנון הולם של הקרב ולסיום, גם ביצוע נחוש.

תיחקור הניצחון

קשה יותר מתחקיר לאחר כשלון הוא התחקיר לאחר ההצלחה. בתחומים רבים חשפה מלחמת יום הכיפורים כשלים שהיו כבר במלחמת ששת הימים. כך למשל, איכות הימ"ח במלחמת ששת הימים היתה גרועה מאד, אולם, תקופת ההמתנה בת שלושת השבועות אפשרה סגירת פערים והכנה נאותה של הכוחות ללחימה. הנצחון המזהיר במלחמה הקטין את המוטיבציה לערוך תחקיר מקצועי, ובוודאי שלא תחקיר ערכי.

במידה מסוימת יש דימיון לכך במצבו של הצבא הישראלי לכך כיבוש העיר יריחו שהוזכר קודם. דווקא הנצחון המדהים סימא את עיני המנהיגים מלהכיר ביכולותיהם האמיתיות. בניגוד לכך, הורה רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד לתלמידיו "שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד"[6]. כלומר, דווקא ההצלחה צריכה לגרום לענווה עמוקה יותר.

תהליך כזה נוצר כאשר לאחר הצלחה נערך תחקיר מעמיק הבוחן "מה היה קורה אילו...". כך למשל, אילו היה נערך תחקיר כזה לאחר מלחמת ששת הימים שהיה בוחן מה היה קורה אילו המצרים היו נכנסים לסיני ומייד פותחים בהתקפה יתכן שהיה מתברר כבר אז מצבם העגום של הימ"חים ושל מערך הגיוס. גילויים כאלה היו מחייבים לקיים גם תחקיר ערכי למרות ההצלחה והם היו מגדילים את הסיכוי לנצחון נוסף.

שינוי ארגוני ערכי

לאחר קיום תחקיר ערכי יש לפעול לשינוי הנדרש. במקרים בהם הבעיה היא הערכית היא מערכתית ואינה אופיינית ליחידה מסוימת, יתכן מאד ששינוי ארגוני יוכל לתת מענה לבעיה.

בהקשר זה ניתן להזכיר את הקמת יחידה 101 בשנות ה- 50 כמענה לבעיה ערכית. קודם להקמת היחידה נחל צה"ל סדרה של כישלונות מביכים בפעולות התגמול. בחלק מהפעולות היחידה התוקפת חזרה לבסיסה לאחר היפגעות של אחד הלוחמים קודם לביצוע המשימה. ראשי הצבא זיהו בעיה ערכית של דבקות במשימה והחליטו שיחידה 101 תהווה חלוצה בתחום, ותוביל  אחריה את צה"ל כולו.

גם הקמת יחידת "איפכא מסתברא" בחיל המודיעין לאחר מלחמת יום הכיפורים, שתפקידה לערער על הקונספציה השלטת בחיל, היוותה הכרה וטיפול בבעיה ערכית. אם חיל המודיעין של ערב המלחמה לקה בשחצנות שמנעה דיון אמיתי בהערכות שייצר החיל, הרי שהיחידה החדשה היתה מעין "חזרה בתשובה", כלומר, לא רק שיפור ארגוני טכני, אלא אימוץ של ענווה בארגון. היא מיסדה את הנכונות של ראשי החיל לשמוע דעות נוספות, ולאפשר דיון פתוח לגבי פרשנות המידע הגולמי.

תחקיר מערכתי שלם חייב אם כן לכלול פרק ערכי, הוא חייב לאפשר ואף ליזום דיון פתוח בתשתית הערכית של הארגון מתוך נכונות וענווה לגלות גם בעיות. התחקיר הערכי יוכל להוביל לשינוי ארגוני שמטרתו התמודדות חזיתית עם הבעיה הערכית.

תהליך כזה יקטין את הסיכויים לכישלונות עתידים ויתכן שבמבט לאחור הוא יהפוך את הכישלון הצורב לרגע המפנה של הארגון.