גולדסטון, זו מלחמה!

הביקורת על הביקורת

הביקורת כלפי דו"ח יכולה שתעשה בכמה רמות: מדוע החקירה נעשתה דווקא כנגד ישראל ולא כנגד מדינות אחרות, מערביות ולא-מערביות שלחמו באופן דומה ואף אלים יותר? כיצד הסתמך הדו"ח על עדויות שמיעה, ועוד ועוד. אולם, למרות כל זאת דומה שלא ניתן להתעלם משאלות היסוד שעולות מהדו"ח.

דו"ח גולדסטון מאשים את ישראל באסטרטגיה של פגיעה מכוונת באוכלוסיה וברכוש אזרחיים ובמטרות תשתית. לטענת מחברי הדו"ח הדבר נובע מכך שישראל החליטה שהיא נלחמת באוכלוסיה שבעזה כקולקטיב[1]. על מנת לבחון את הטענה הזו יש להרחיב את היריעה ולבחון את הלחימה בטרור באופן כללי.  

הקושי המושגי בלחימה בטרור

לחימה בטרור מציבה סדרה של אתגרים בפני היריב, אולם, דומני שהקושי העיקרי הוא הקושי המושגי, ובראשו השאלה – מיהו האויב? במלחמה הקלאסית האויב הוא המדינה היריבה, וליתר דיוק צבאה של המדינה היריבה. בלחימה בטרור, בהיעדר מדינה יריבה ישנן כמה אפשרויות שונות להגדיר מיהו האויב, כפי שניסח זאת המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן:

"שאלה נוספת שמעולם לא התחדדה דיה היא השאלה נגד מי יש למדינת ישראל עימות מזוין: נגד הרשות הפלסטינית, אותה ישות מעין מדינית, או נגד ארגוני הטרור הפלסטינים?[2]"

הקושי המושגי יוצר קושי ערכי: שהרי אם לא ברור מיהו האויב, אזי לא ברור כלפי מי מוסרי להילחם. כיון שהחוק הבינלאומי אינו עוסק בלחימה בטרור, אלא רק במאבק בין מדינות, ובמאבק בפושעים ספציפיים, צריך להתחיל מהבסיס המוסרי, וממנו לצאת לשדה המשפטי ומשם למבצעי.

עקרון האחריות הקולקטיבית

העולם המערבי מדגיש את זכויות הפרט. לעתים הפרט הופך להיות חזות הכל והתשתית של החברה והמוסר. גישה זו, תראה במלחמה בטרור מאבק כנגד הפרטים שיוצרים איום על פרטים אחרים. הטרוריסטים מהווים סיכון אישי כלפי החייל וחבריו, ולכן מותר לו ואף חובה עליו למנוע מהם לממש את כוונתם גם במחיר חייהם. ממילא, אין לפגוע במי שאינו מהווה סיכון באופן אישי[3].

פרשנות זו בלתי אפשרית, שהרי יכול האויב לשים בכל רכב ילד תמים, ובכך תיווצר חסינות לכל הלוחמים שלצידו. מצב אבסורדי שכזה איננו עולה על הדעת, ולכן עלינו לחפש תפיסת עולם אחרת, מאוזנת יותר.

הדרך היחידה להצדיק את ההבדל בין פושע ולוחם היא בהבחנה בין הפרט והקולקטיב. פושע הוא פרט שמהווה סכנה, ולכן מוצדק אך ורק בו. לעומת זאת, לחימה היא מאבק בין קולקטיבים, ולכן למרות הניסיון לפגוע בגורמי האיום העיקריים, קרי, בלוחמים, מותר לפגוע אגב כך גם בבלתי מעורבים בהיותם נושאים באחריות הקולקטיבית. תפיסה זו נוסחה על ידי המהר"ל מפראג:

"...שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים ...ומתחלה לא נחשבו לעם אחד ולפיכך הותר להם ללחום, כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה... וכן הם כל המלחמות...[4]"

בימינו הקולקטיב המובן מאליו הוא המדינה, ועל כן, כאשר מדינה מאפשרת לאזרחיה לבצע פעולות צבאיות, המדינה כולה נושאת באחריות הקולקטיבית והופכת את עצמה לאויב.

אחריות קולקטיבית בלחימה בטרור

יישום עיקרון האחריות הקולקטיבית אינו טריביאלי כאשר מדובר בלחימה בטרור. כיון שגבולות הקולקטיב אינם מוגדרים ומובחנים, יש צורך בהגדרה גמישה יותר של הקולקטיב.

עיון בתנ"ך מלמד שקולקטיב יכול להיות גם פחות ממדינה, שהרי בתנ"ך מוזכרות מלחמות לא רק נגד עמים אלא גם מלחמות כנגד ערים. כך שמבחינת התנ"ך אין צורך בהגדרה הפורמאלית-חוקית של מדינה להגדרת קולקטיב.

לכך צריך להוסיף את מבחן השליטה - ככל שהשליטה של היריב בשטח גדולה יותר, כך גדלה אחריותו לפעולות היוצאות משטחו[5]. הגדרה זו מאפשרת להגדיר את שלטון חמאס בעזה, שקם בעקבות ההתנתקות, כיעד אפשרי למלחמה. ומכאן שפעילות טרור שמבוצעת על ידי אנשי חמאס בעזה כפי שהיה טרם מבצע עופרת יצוקה מאפשרת פעולה צבאית שתוגדר כמלחמת הגנה ולא רק כפעולות שיטור כנגד מפירי חוק.

יתירה מזו, הרב שאול ישראלי[6] במאמר על פעולת קבייה הצדיק פעולות לחימה בהן נפגעו בלתי-מעורבים גם כנגד כפרים מהם יצא טרור ללא צורך בהנהגה פורמאלית. זאת, כיון שהמחבלים נתמכים על ידי האוכלוסיה המקומית.

האמצעים המותרים

חשוב מאד להדגיש שהטענה שהמאבק הוא כנגד קולקטיב אינה מתירה כל פעולה, ולא תוכל לשמש כתירוץ להרג מיותר ומכוון. חכמי ההלכה בדורנו כתבו שלכתחילה יש לפעול לצמצום הפגיעה בבלתי מעורבים, אולם, למרות ההוראה לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים הדבר לא נאסר באופן קטגורי.

כיון שכך, כאשר מדובר בסיכון חיילי צה"ל או אזרחי ישראל, יש לנקוט בכל האמצעים שימנעו זאת, גם במחיר פגיעה בבלתי-מעורבים בצד השני, כפי שכתב הרב הראשי הרב אברהם שפירא בימי מלחמת לבנון הראשונה:

"כאשר הסכנה היא מוחשית... אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה...[7]"

באופן דומה התבטא פרופ' אסא כשר לאחר מבצע "עופרת יצוקה":

ישראל נושאת בחובות מיוחדות כלפי אזרחיה, הרבה מעבר לחובותיה כלפי כל אדם באשר הוא אדם... לפיכך, בדילמה שעל הפרק צריכה המדינה להעדיף את חיי חייליה על פני שכניו של הטרוריסט...[8]

קביעה זו, אין משמעה ויתור על כללי המוסר במלחמה, אלא להיפך, היא נובעת מהחובה המוסרית של הצבא כלפי העם עליו הוא מגן.

לאור זאת, הביקורת של גולדסטון על ראיית האוכלוסיה בעזה כאויב, איננה במקומה. האוכלוסיה בעזה היא קולקטיב שיש לו הנהגה נבחרת ועליו לשאת במחיר של החלטות ההנהגה. למרות זאת, ניסה צה"ל למקד את הפגיעה בגורמי הסיכון העיקריים, אולם כאשר הדילמה היתה בין פגיעה באזרח ישראלי (וגם חייל הוא אזרח) לבין פגיעה באזרח פלסטיני – בחרה הממשלה בצדק להגן על אזרחיה.