עד פסול רשאי להעיד בפני בית דין ופעמים יקבלו את דבריו, ואם הוא נאמן על הצדדים כשני עדים כשרים, יש עליו מצווה להעיד.

מדין תורה, החובה להעיד אינה רק חובת האדם כלפי זולתו, אלא זו מצווה דתית כלפי שמים, והכובש עדותו מוגדר כחוטא. בכך, מתייחדת החובה להעיד, לפי דין התורה, מן החובה האזרחית להעיד, הקיימת בשיטות משפט שונות. על ייחוד זה מבקש הרב אב"י ונגרובר לעמוד, תוך שהוא בוחן את מקורותיה של מצוות העדות, מהותה, אופייה, וההשלכות שיש לכל אלה, על היקפה של החובה, ועל דינו של הכובש עדותו.

כאשר מתבקש אדם להעיד בפני בית דין או בפני בית משפט, עומד הוא לעתים בפני דילמה לא פשוטה: מחד, חובתו האזרחית, או אף הדתית, כאשר מדובר בדיון בפני בית הדין הרבני היא, להתייצב ולמסור את העדות. מנגד, מסירת העדות עלולה להסב לו נזק או הפסד. כך קורה למשל, כאשר נדרש אדם להעיד נגד מעסיקו, נגד הרשויות וכדומה. כיצד עליו לנהוג במקרה זה? על כך מבקש הרב חיים וידאל להשיב במאמרו. לשם כך, פותח המחבר בדיון מקיף בשאלות יסוד הנוגעות לחובת העדות, ובהן: האם החובה מקימה לבעל דין 'זכות תביעה' כלפי העד? האם ניתן לחייב את הכובש עדותו בדיני אדם, או שמא בדיני שמים בלבד? ואם כך הוא, האם חיוב זה ממוני הוא או עונשי? האם החובה למסור עדות כוללת גם את החובה למסור חוות דעת מקצועית? ועוד.

Evidence and the Non-evident: Proof and Pleadings in Halachic Law || Rabbi Yaron Unger: Editor-in-Chief | Rabbi Ido Rechnitz: Editor | Rabbi Michael L. Baris & Rabbi Chaim J. Bloch: Co-editors|| (Ofra, Israel 2004 – 5765)

במקרים רבים מופיעים בפני הדיינים בעלי דין ועדים הדוברים שפה זרה. במצב כזה אין ברירה אלא להשתמש במתורגמן, אולם, הדבר מעורר קושי הלכתי גדול, זאת, בנוסף לחשש מעיוות דין. בעיה זו נפוצה במיוחד בבתי הדין לגיור שדנים לעתים קרובות במעמדם של עולים חדשים. במאמרו, מתמודד הרב חיים וידאל, דיין בית הדין לממונות של המוע"ד ירושלים עם השאלה.

פעמים רבות שבאים חוקרים פרטיים לפני בתי הדין להעיד, פעמים רבות שאף בתי הדין נעזרים בחוקרים אלו בכדי לברר עניני יוחסין, כך גם בתי הדין נעזרים בעדות מומחים לענין הנדון הן מומחים אשר נתמנו על ידי בית הדין, והן מומחים אשר התבקשו על ידי הצדדים לחוות את דעתם, ויש לברר האם יש תוקף הלכתי לעדות כזו. פרק מתוך הספר החדש של הרב עובדיה יוסף טולידאנו - משפט העדים

מותר ואף ראוי להעיד לטובת גוי כנגד יהודי שמנסה לעשוק את הגוי כדי למנוע חילול השם.

להצגתה או לאי הצגתה של עדות יש משמעות רבה במישור הפרטי, לצדדים המתדיינים. יש ולהצגת העדות או הסתרתה מעיני בית הדין או בית המשפט, נודעת גם משמעות ציבורית. כך יקרה למשל, כאשר להגנתו מבקש נתבע להציג בפני בית הדין ראיה, שגילויה עלול לפגוע בביטחון המדינה. מצבים מסוג זה יוצרים התנגשות בין האינטרס של הפרט, להציג את העדות שיש בה כדי לסייע לו לקדם את ענייניו, לבין האינטרס הציבורי, למנוע את הצגת העדות, שיש בה כדי לפגוע בטובת הציבור. העיסוק בדילמות מסוג זה, הוא מתוצרי הלוואי של תקומתה של מדינת ישראל, המחייבת בחינה של עקרונות מן המשפט ה'פרטי', לאור עקרונות מן המשפט ה'ציבורי', שלא בא לידי ביטוי ממשי בגלות. החוק הישראלי פתר את הדילמה באמצעות הענקת חיסיון לראיות שונות, שלגביהן נקבע שאין להציגן בפני בית המשפט כראיה. במסגרת זו הוכרו חסיונות דוגמת: חיסיון לטובת ביטחון המדינה, חיסיון עו"ד לקוח, חיסיון רפואי ועוד. הרב ירון אונגר מבקש להתוות דרכים לפתרונה של הדילמה, מכוח עקרונות מן המשפט ה'ציבורי' היהודי.

מן המפורסמות הוא, שלפי דין תורה, עדותו של מי שיש לו נגיעה אישית בעדותו, פסולה. שאלה חשובה היא, האם יכול מי שראה מעשה בעודו נוגע בדבר להעיד, לאחר שסילק נגיעתו, או שמא גם לעניין זה יש לאמץ את הכלל הקובע שעדות כשרה היא עדות של מי שהיה כשר להעיד מן השעה שבה ראה את המעשה עליו הוא מעיד ועד לשעת התייצבותו בפני בית הדין? הראשונים הציעו תשובות שונות ומגוונות לשאלה. במאמרו, מבקש הרב הלל גפן לעמוד על התשובות השונות, להסביר את השלכותיהן ואת ההבדלים ביניהן.

בנקודת המפגש בין דין תורה ובין משפט המדינה מתעוררות שאלות מהי מדיניות בית הדין. בתשובה זו סקרנו את הגישה של בית הדין בנוגע לכמה מהשאלות הללו.

מן המפורסמות הוא, שלפי דין התורה, עדות מתוך הכתב אינה קבילה, כל עוד אין העד מופיע בפני בית הדין. למרות זאת, מכיר דין התורה בתקפותם של שטרות, אף שלכאורה, חתימת העדים על השטר אינה אלא עדות מתוך הכתב. הראשונים הציעו הסברים שונים להבחנה שבין שטרות לעדות מתוך הכתב. על רבים מן הראשונים מקובלת ההבחנה בין עדות שנכתבה על דעת המתחייב, שהיא כשרה (שטרות), לעדות שנכתבה במעמד צד אחד בלבד, הפסולה. אולם, התשובה לשאלה מי הוא 'מתחייב', לגמרי לא פשוטה. הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג סוקר את התשובות השונות והמגוונות שניתנו לשאלה זו על ידי הפוסקים, תוך שהוא עומד על הקשיים שמעוררת כל אחת מן התשובות, ואף מציע תשובה מקורית משלו, להגדרת 'דעת המתחייב'. אגב הדיון, מבחין הרב גם בין 'חיוב ישיר' ל'חיוב עקיף', בין 'עדות ראייתית' ל'עדות הצהרתית' ואף נוגע בשאלות יסוד בדבר זכויותיהם וחובותיהם של האישה והבעל, מכוח הנישואין.

מן המפורסמות הוא, שהמשפט העברי שולל הגדתה של עדות מתוך הכתב. יחד עם זאת, המשפט העברי אינו שולל את כוחם הראייתי של שטרות, משום שלכאורה, הראיות המוסקות מהם הן בגדר עדות שבכתב. לרמב"ם, שיטה ייחודית בעניין זה. לדבריו, מדין התורה אין אמנם לשטר כל כוח ראייתי, משום שהוא בגדר עדות שבכתב. כוחו של השטר נובע מתקנת חכמים, שהכשירה עדות שבכתב הנמסרת באמצעות השטר. הקושי המרכזי שמעוררת שיטתו הוא, שממקורות שונים ניתן ללמוד, שכוחו הראייתי של השטר יפה, אף לעניינים שמקורם אינו בדברי חכמים, כגון: גירושין. כיצד ראיה שכוחה הוא רק מדברי חכמים, מסוגלת להתיר את האישה? כך שאלו רבים. התשובה המקובלת מבחינה בין שטרות 'קנייניִים', שבהם העדות משנה מצב משפטי (כמו גט), לבין שטרות 'ראייתיים', שבהם העדות נדרשת לשם הבהרת האמת העובדתית. עדות שבכתב מועילה, לפי הסבר זה, אף מדין התורה, בשטרות 'קנייניים'. הרב מיכאל בריס מציג הסבר זה, עומד על הקשיים העולים ממנו, ומציע הסבר אחר, חדשני, המעצים במידה רבה את כוחם של חכמים בדיני הראיות. לפי הסבר זה, יש בכוחם של חכמים לחדש ראיות, שמדין התורה אין הן ראיות קבילות. אולם, משחידשו כך, כוחן של הראיות ה'חדשות', אינו מצטמצם לתחום של 'דיני סופרים' בלבד, אלא כוחן יפה לכל דין מדיני התורה. או בלשון קצרה, השאולה מדיני הקניינים: ראיה מדרבנן מועילה לדאורייתא. לקביעה זו ישנן השלכות חשובות, שיש בהן להאיר הלכות שונות בדברי הרמב"ם, שעליהן עומד הרב בריס בהרחבה.

בתנאים מסויימים אפשר לקבל עדות של נפגע עבירת מין שלא בפני הנתבע.

שטר צוואה הלכתית הוא שטר מתנה. מתנה אינה צריכה עדים.

הכרך השני בסדרת משפטי ארץ, ובו מאמרים של חוקרי המכון לצד גדולי הרבנים והחוקרים על דיני הטענות והראיות של המשפט העברי. תשס"ה, 526 עמודים ניתן להוריד את הספר כקובץ בחינם, או לצפות במאמרים באתר אסיף.