השאלה

האם חתנו של הנפטר שהיה עד לצוואת שכיב מרע שלו רשאי או אפילו מחוייב להעיד על כך?

התשובה

לפני שניגש לענות נאמר שהתשובה תתבסס על כך שאכן מדובר ב"צוואת שכיב מרע", כיוון שלא כל דבר שהחולה אומר יש לו דין של "צוואת שכיב מרע".

שאלה זו נחלקת לשני חלקים. האחד: האם צוואה תקפה רק במקרה בו יש עדים. והשני: האם עדים פסולים רשאים או חייבים להעיד.

נקדים, שישנן שלוש צוואות. האחת, 'צוואת בריא' שהיא לא צוואה כפי שמקובל היום שחלה לאחר מותו של אדם אלא מתנה מחיים שנותן הנפטר בדרך מסוימת התקפה לפי ההלכה. השנייה, 'צוואת שכיב מרע' שהיא צוואת חולה הנוטה למות. צוואה זו אינה צריכה מעשה קניין, והיא חלה בדיבור, על פי תקנת חכמים שלא רצו שתיטרף דעת החולה. השלישית, 'מצווה לקיים דברי המת', כלומר, אפילו אם בריא ציווה לתת לאחר מותו יש מצווה לקיים את בקשתו. אמנם אם היורשים מכרו את החפץ שניתן במתנה, מכירתם תקפה.

תוקף צוואה ללא עדים או עם עדים פסולים

צוואת בריא ע"י מעשה קניין ללא עדים - כאשר אין ויכוח, הצוואה תקפה, כיוון שעיקר הצוואה הוא מעשה הקניין והעדים לא נועדו אלא להוכיח שנעשה מעשה קניין אם יתעורר ויכוח (פתחי חושן ירושה פ"ד סל"ג הערה ע"ה).

צוואת שכיב מרע ומצווה לקיים דברי המת ללא עדים - נחלקו הפוסקים: מהסמ"ע (חו"מ רנ"ג,א) עולה שהצוואה תקפה, ולא כתב מה דעתו ב'מצוה לקיים דברי המת', (וכן דעת המבי"ט ח"ב קמ"ח, והמהרש"ם ח"ב רכ"ד), אך בשו"ת שבות יעקב (ח"ב קס"ט) סובר שאינה תקפה, (וכן דעת קרית חנה, יט, ותשורת ש"י, תל"ג, ונראה שאף פתחי תשובה חו"מ רנ"ג,א נוטה לדעתם) בגלל החשש שהיעדר עדים כשרים יוצר חסרון בגמירות הדעת (תשורת ש"י שם וראו עוד פתחי חושן ירושה פ"ד סוף הערה פ"ז). הכחשה בצוואה ללא עדים

אף אחד מהפוסקים לא חולק על כך שהיורשים יכולים להכחיש את הצוואה שנעשתה ללא עדים כשרים. המבי"ט חידש שמקבל המתנה יכול להטיל חרם על היורש אם הוא באמת מאמין לעד הפסול ואומר שאינו מאמין כדי לבטל את הצוואה. גם בנקודה זו חלקו עליו האחרונים (שבות יעקב וקרית חנה הנ"ל), כיוון שאין ליורש שום חובה להאמין לעד פסול, ומניין יש למקבל המתנה יכולת להחרים על כך.

חובת עד פסול להעיד

עד פסול אינו חייב במצוות עדות הרגילה (שבועות לה,א; שו"ע חו"מ כח,א) ואולם האחרונים חידשו, שמוטלת עליו חובה להעיד, אם הצדדים קיבלו אותו כשני עדים כשרים, מצד מצוות השבת אבדה (נתיבות המשפט כח,א). לכן, אם החתן נאמן על שני הצדדים יש לו מצווה לגלות את אוזנם על הידוע לו. ואם אין הוא נאמן עליהם אינו מצווה לעשות כן.

בכל מקרה, עד פסול הידוע לבית הדין כעד פסול, רשאי להעיד בפני בית דין. וכתב השו"ע (חו"מ טו,ה) בהקשר אחר, שאם נראית עדותו לבי"ד כדברי אמת, לא דוחים אותה, אלא: "ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין."

מסקנה

תוקף צוואת שכיב מרע או מצווה לקיים דברי המת שלא בפני עדים כשרים נתונה במחלוקת אחרונים, ולכאורה יכול היורש המוחזק בכסף לומר "קים לי" כשיטות שאין לה תוקף אם הוא מוחזק בכסף (ואם מקבל המתנה יכול לומר "קים לי", עיינו בפתחי חושן שם). 

עד פסול רשאי להעיד בפני בית דין ופעמים יקבלו את דבריו, ואם הוא נאמן על הצדדים כשני עדים כשרים, יש עליו מצווה להעיד.

התשובה נערכה ע"י הרב חיים בלוך