נפוצים המקרים בהם עסקה התבצעה במקום מסוים, לדוגמא, העסקת פועל או השכרת דירה, ולאחר מכן הנתבע עבר דירה למקום אחר. בדרך כלל ההלכה היא שהדיון מקיים במקום מגוריו של הנתבע, אולם, יתכן שיש לקיים את הדיון במקום בו התבצעה העסקה.

על בית הדין מוטלת החובה להוציא את הדין לאמיתו. כתוצאה מכך, מוטל על ביה"ד לחקור ולבדוק ראיות המובאות בפניו. כמו כן, יכול ביה"ד לייעץ לנתבע ותובע אילו ראיות עליהם להביא כדי לזכות בדין.

העבודה מראה כיצד יכולה קבלת מערכת הערכים והעקרונות של המשפט העברי בתחום סדר הדין, לסייע לבעיות הקיימות היום במערכת. ניתוח מגמות העומק מעיד כי מעבר למודל המוצע הינו מחויב המציאות

ככלל, תפקידו של דיין במשפט העברי הוא לרדוף צדק, כלומר, לנגד עיניו של הדיין אמורה לעמוד מטרה אחת בלבד - פסיקת דין אמת. אמת שאינה מתחשבת בנסיבות האישיות של העומדים לדין - "לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו). אף על פי כן, עיון בשיטת הרא"ש מעלה, כי הוא ראה מטרה נוספת לבית הדין, והיא השכנת שלום. אין הכוונה ליצירת אווירה רגועה ורגשי ידידות, אלא לכך שיש לחתור לסיום סכסוכים משפטיים, גם כאשר אין אפשרות לברר את האמת. מאמר זה פורסם ב"עלון שבות בוגרים".

Jurist, Jurisdiction and Jurisprudence || Rabbi Yaron Unger -Editor | Rabbi Michael L. Baris & Rabbi Chaim J. Bloch: Co-editors || (Ofra, Israel 2002 – 5762)

לפי דין תורה אין כלל חובה לרשום פרוטוקול, אך לפי תקנות הדיון של הרבנות הראשית ישנה חובה להכין פרוטוקול ולהעביר את הפרוטוקול לעיון הצדדים.

בית דין לא יכול לדון במעמד צד אחד אלא בתנאים מסויימים. אם לא כן פסק הדין חסר תוקף.

סוגיות שונות בהלכות דיינים מלמדות על האפשרות העקרונית, לסטות מסדרי הדין הקבועים בהלכה, באופנים שונים. עיון בסוגיות שונות בהלכות דיינים, מגלה שתי תפישות שונות: הגמשה "אנכית" והגשמה "אופקית" של סדרי הדין, כלשונו של הרב מיכאל בריס. הגמשה 'אנכית' היא זו המתאפשרת עקב מתן סמכות מיוחדת לדיין, מכוחה הוא רשאי לדון, אף שלא לפי סדרי הדין הרגילים. הגמשה 'אופקית' היא זו שאינה מתאפשרת עקב שינוי מעמדו של הדיין, אלא עקב הסכם שבין המתדיינים. בחינת שיטתם של בעלי התוספות לעומת זו של הרמב"ם בסוגיות יחיד מומחה, פשרה וקבלת פסולים, מגלה שתי תפישות עקרוניות ומנוגדות בהקשר זה, ויש בה כדי ללמד על משמעויותיהן ההלכתיות.

לכאורה, אין ההלכה מכירה בעיקרון המקובל במשפט המערבי, בדבר "סופיות הדיון". עמדה זו מוצאת ביטוי מובהק בדברי המשנה שבפרק השלישי של מסכת סנהדרין, הקובעת ש"כל זמן שמביא ראיה, סותר את הדין". אמנם, כאשר אמר בעל דין "אין לי ראיה", נפסק שאינו רשאי עוד להביא ראיה, על מנת לסתור את הדין. עיון בדברי ראשונים, אינו מגלה זיקה בין הלכה זו, לעיקרון בדבר סופיות הדיון. אולם, טוען הרב מיכאל בריס, עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין, תוך השוואת מושגים, עשוי לגלות שלדעת הרמב"ם, העיקרון של "סופיות הדיון" הוא העומד בבסיסה של הלכה זו. לעמדה זו יש אף משמעות הלכתית, המוצאת לה ביטוי בדברי פוסקים מאוחרים.

כיצד על בית הדין לנהוג במקרה שהוא מוסמך לדון על פי חוק אולם הנתבע מסרב להגיע לדיון? בכך עוסק המאמר הבא

מה כדאי לדעת לפני שפונים לבית דין? האם יש צורך בעו"ד? ועוד

אשה נתבעת על חוב של בעלה שהייתה ערבה לו, האם ניתן לתבוע אישה בכלל, ובמקרה זה בפרט? והאם הדין שונה כאשר היא חדלת פירעון?

אם הדיין שבעל הדין בחר בו חלה- בעל הדין רשאי לחזור בו, ואין הצד השני או הדיינים יכולים להכריח אותו לקבל דיין בניגוד לרצונו. ואם הדיין השלישי או הדיין שנבחר ע"י הצד השני חלה- בעל הדין השני אינו יכול לחזור בו.

הרב חיים יואל בלוך, הופקד במהלך הלימודים במכון "משפטי ארץ" לקראת מבחני הרבנות הראשית בהלכות דיינים-עדות, על הוראת ההלכות ב"בקיאות". במסגרת תפקידו זה, הוציא מדי פעם חוברות, אשר בהן הערות, הארות ומקורות מדברי ראשונים, אחרונים וספרות השו"ת, אשר לרוב, אין הם מצויים עבור הלומד. מתוך חוברות אלו, מתפרסם כאן קובץ קצר, על ששת הסימנים הראשונים של 'שולחן ערוך' חושן משפט, העוסקים בסמכות בתי הדין בזמן הזה, ענישה שלא מן הדין, הרכב בית הדין, עשיית דין עצמית, זמן הדיון וסך התביעה המינימאלי, המצדיק דיון. הקובץ יוכל לשמש כלי יעיל ביותר לכל המבקשים ללמוד ולהעמיק בהלכות אלו, ולהרחיב דעת, בדבריהם של פוסקים אשר לרוב, ספריהם אינם כה מצויים.

גם בהלכה מצאנו מקרים בהם לא די ברוב רגיל וצריך רוב מיוחד, וזאת כאשר מונחת על הכף הכרעה בעלת משקל רב וחשיבות יתרה או חומרה מיוחדת.

בתקופת המנדט כפו הבריטים את הקמת בית הדין לערעורים על בית הדין הרבני. הדבר עורר ויכוח תורני נוקב בין התומכים והמתנגדים, אשר העסיק את העולם התורני במשך שנים רבות. בהמשך לכך, הרב עדו רכניץ חזר לעיין ביסודות הסוגיה, וטען כי ערעור היה חלק ממערכת המשפט של התורה, והיעלמותו הייתה תוצאה של חורבן מוסדות השיפוט היהודיים במהלך הגלות. ברוח זו הוא המליץ לשוב ולהקים ערכאת ערעור גם על בתי הדין לממונות שתתבסס על הסכמת בעלי הדין והדיינים.

לכתחילה יש לפנות לבית דין על מנת לפנות את רכוש השוכר. יש פוסקים המתירים לפנות את הרכוש למחסן אחר על חשבון השוכר. אם השוכר מסרב לבוא לבית דין, בית הדין ייתן בידי המשכיר כתב סירוב ויוכל לפנות לבית המשפט על מנת לפנות את רכוש השוכר מהבית.

תאור הליך הדיון בבית הדין מתואר בתורה כעמידה "לפני הא-לוהים". מה משמעות הדבר? מהן ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך? בשאלות אלו עוסק הרב יאיר פרנק, תוך עיון בהלכות אחדות מהלכות דיינים. במהלך הדיון, מנתח המחבר סוגיות שונות הנוגעות לסדרי הדין והדיון, ולתפקידיו של בית הדין, הדן לפי משפט התורה. בין סוגיות אלו: בית הדין כמנהיגי ציבור, התורה והמשפט הטבעי, חתירה לאמת מול פורמאליות בסדרי הדין, חסד ודין במשפט, ועוד.

"התוקעים עצמם לדבר הלכה" הם אלו שמכריעים דין מבלי להתייעץ עם גדולים מהם. חובת ההתייעצות לפני מתן פסק הדין היא חובה ייחודית למשפט התורה, שאין לה אח ורע בשיטות משפט אחרות, להבדיל. למרות זאת, חובה זו לא זכתה לכתיבה ולספרות נרחבת, בדברי הפוסקים. הרבנים אלי גורפינקל ובנימין זלצמן טרחו וחקרו חובה זו, תוך שהם מסתייעים רבות בספרים אשר אינם מצויים. התוצאה - מאמר מקיף ביותר, המציג את מקור החובה, טעמה, משמעותה, היקפה, ועוד.

אסור לקרובי משפחה לשבת בוועדה הממנה רב, כיוון שלוועדה יש דין של בית דין ועליה לשמור על כללים אלו. זאת בניגוד לעמדת כמה פוסקים שראו בוועדה שותפות בעלמא שלא צריכה לעמוד בקריטריונים של בית דין.