לכתחילה יש לפנות לבית דין על מנת לפנות את רכוש השוכר. יש פוסקים המתירים לפנות את הרכוש למחסן אחר על חשבון השוכר. אם השוכר מסרב לבוא לבית דין, בית הדין ייתן בידי המשכיר כתב סירוב ויוכל לפנות לבית המשפט על מנת לפנות את רכוש השוכר מהבית.

תאור הליך הדיון בבית הדין מתואר בתורה כעמידה "לפני הא-לוהים". מה משמעות הדבר? מהן ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך? בשאלות אלו עוסק הרב יאיר פרנק, תוך עיון בהלכות אחדות מהלכות דיינים. במהלך הדיון, מנתח המחבר סוגיות שונות הנוגעות לסדרי הדין והדיון, ולתפקידיו של בית הדין, הדן לפי משפט התורה. בין סוגיות אלו: בית הדין כמנהיגי ציבור, התורה והמשפט הטבעי, חתירה לאמת מול פורמאליות בסדרי הדין, חסד ודין במשפט, ועוד.

"התוקעים עצמם לדבר הלכה" הם אלו שמכריעים דין מבלי להתייעץ עם גדולים מהם. חובת ההתייעצות לפני מתן פסק הדין היא חובה ייחודית למשפט התורה, שאין לה אח ורע בשיטות משפט אחרות, להבדיל. למרות זאת, חובה זו לא זכתה לכתיבה ולספרות נרחבת, בדברי הפוסקים. הרבנים אלי גורפינקל ובנימין זלצמן טרחו וחקרו חובה זו, תוך שהם מסתייעים רבות בספרים אשר אינם מצויים. התוצאה - מאמר מקיף ביותר, המציג את מקור החובה, טעמה, משמעותה, היקפה, ועוד.

אסור לקרובי משפחה לשבת בוועדה הממנה רב, כיוון שלוועדה יש דין של בית דין ועליה לשמור על כללים אלו. זאת בניגוד לעמדת כמה פוסקים שראו בוועדה שותפות בעלמא שלא צריכה לעמוד בקריטריונים של בית דין.

יש מקרים שבהם צריך לנמק את פסק הדין

בדרך כלל בית דין של תורה כולל שלושה דיינים. על רקע זה דן הרב עדו רכניץ בשאלה מתי ראוי להתדיין בפני דיין יחיד ומה נדרש כדי לעשות זאת. מסקנתו שבהסכמת בעלי הדין הדבר אפשרי, ואף שההמלצה היא להימנע מכך, מדברי האחרונים עולה שבקהילות רבות היה מנהג לדון יחידי בתביעות קטנות. אמנם כתבו פוסקים שבנושאים קלים ופשוטים הדבר מותר.

על פי המשנה אחת הדרכים לגיבוש הרכב של בית דין היא בדרך של "זה בורר לו אחד" (זבל"א). כלומר שכל אחד מבעלי הדין בוחר דיין אחד, ושני הדיינים בוחרים דיין שלישי. דרך זו להקמת בית הדין מעוררת מספר שאלות בהן דן הרב נתן חי, ובכלל זה, אם בית דין של זבל"א הוא בית דין רגיל או שמא סוג של בוררות, אם עדיף להתדיין בפני בית דין רגיל או בפני בית דין של זבל"א. כמו כן נדון אופן התנהלות בית דין של זבל"א, ומתברר כי במשך שנים רבות לוקה דרך זה בהתנהלות שאינה הגונה, ועל כן יש מן הפוסקים ששללו אותה לחלוטין.

מן הגמרא עולה שחובת מתן פסק דין מנומק קיימת כאשר בעלי הדין מבקשים זאת, אך הראשונים והפוסקים צמצמו חובה זו למקרים מסוימים. השולחן ערוך מחייב נימוק כשיש חשד כלפי הדיין, והרמ״א מגביל את החובה בעיקר למקרה של כפייה בדין. פוסקי זמננו נוטים להדגיש חשיבות בכתיבת פסק דין מנומק, אף שיש בתי דין הפוטרים עצמם מכך בשטר בוררות.

מקום הדיון בשתי ערים שונות נקבע לפי הנתבע, אולם הנתבע יכול לוותר על זכותו זו.

במשפט האזרחי יש אפשרות לטעון טענות משפטיות סותרות (חלופיות) כדי לקבל פיצוי מחברת ביטוח. התשובה קובעת שמכיוון שההתחייבות החוזית כפופה לחוק המדינה, מותר לטעון טענות חלופיות בבית המשפט. גם מבחינה הלכתית, מותר לטעון טענות משפטיות סותרות (להבדיל מטענות עובדתיות).

הכרך הראשון בסדרת משפטי ארץ, ובו מאמרים של חוקרי המכון לצד גדולי הרבנים והחוקרים על סדר הדין של המשפט העברי. תשס"ב, 532 עמודים ניתן להוריד את הספר כקובץ בחינם, או לצפות במאמרים באתר אסיף.