א. דיירי בנין משותף חייבים לשלם מיסי ועד בית, הן לפי דין תורה והן לפי החוק הישראלי המהווה מנהג מדינה. ב. אין זכות לדייר להימנע או להפחית תשלומים על דעת עצמו אא"כ התקבלה החלטה באספת דיירים, גם אם ישנם כשלים מסוימים בתפקוד ועד הבית.

כאשר דייר טוען ששילם דמי וועד הבית ויו"ר הוועד טוען ומסתמך על הפנקס שהדייר לא שילם- ידו של הוועד על העליונה, כיוון שהוועד הוא גוף ציבורי. אולם אם וועד הבית מאמין לדייר, זה חלק מסמכותם והם רשאים למחול על החוב הזה.

גובה התשלום לועד הבית אמור להיקבע ע"פ מידת ההנאה של הדיירים וע"פ עצם השתתפותם בנכס. אולם במקומות מסוימים בארץ נקבעו מנהגים אחרים, שמשלמים וועד הבית לפי מספר יחידות הדיור, ומנהג עוקר הלכה.

אחראי מיסי ועד בית תובע את אחד הדיירים. הדייר טועם שכבר שילם. האחראי כבר טעה בעבר ושכח לרשום. נפסק שיפנו לבית דין מוסכם על שני הצדדים, ואם האחראי בטוח ב100% שהדייר לא שילם יוכל להשביעו. אבל אין לסמוך על ספרי הרישום.

דיירים בבית משותף נחשבים כשותפים וכקהילה, ודמי ועד הבית נחשבים כמס לצרכים שוטפים. דייר שעוזב אינו זכאי לחלקו בכספים שוטפים שהצטברו, אך זכאי לחלקו בכסף שנגבה לצורך הוצאה חריגה כמו שיפוץ עתידי. לכן ההורים זכאים לחלקם היחסי בכסף העודף שנצבר עד למסירת הדירה, ואילו הקונים ישאו בהוצאות השיפוץ.

במקרה שאדם א חייב כסף לשכן שלו אדם ב, והשכן חייב כסף לועד הבית - יכול אדם א לשלם ישירות לועד הבית

ועד הבית יכול לשנות את המדיניות שנהג בה אם אין זה שינוי של התקנון, ובתנאי שיודיע על כך לדיירים מראש.

נחלקו הפוסקים מהו מעמדו של וועד הבית, האם כמנהל של חברה או כשליח הדיירים. נפקא מינא במחלוקת זו היא האם הוועד יכול למחול על חובות הדיירים. לכן כדאי שהדיירים שחייבים כסף ישלמו כדי לצאת ידי כל הדעות.

מותר לפרסם שמות חייבים לוועד הבית כאשר הדבר נעשה לתועלת, כדי לגרום להם לשלם, ורק לאחר שנעשו ניסיונות גבייה רגילים. עדיף תחילה ליידע את דיירי הבניין באופן ישיר, משום שפרסום בלוח המודעות עלול להיחשף גם לאנשים שאינם קשורים. אם יש חשש שהחוב נובע מקושי אמיתי לשלם – אין לפרסם, ובכל מקרה על הדיירים לשלם תחילה ורק אחר כך לברר טענותיהם.

גזבר ועד בית עשוי להיחשב כשומר שכר, במיוחד כאשר יש לו אפשרות להשתמש בכספים ולהחזירם, או כאשר התפקיד מתחלף בין הדיירים. עם זאת, אם קיבל את התפקיד בהתנדבות ללא הסכמה על תחלופה, יש דעות שאינו נחשב שומר שכר ואף ייתכן שפטור יותר. הפתרון המומלץ הוא להתנות מראש עם הדיירים על רמת האחריות (כשומר חינם או פחות), ובכך לצמצם או להסיר חיובים במקרה של אובדן.

דייר בבית משותף נחשב כחלק מ“בני העיר”, ולכן חייב להשתתף בהוצאות השוטפות, גם אם הוא תלמיד חכם ובעל קשיים כלכליים. מאחר והוא נהנה בפועל מהשירותים (מעלית, תאורה, מים חמים וכו’) – אי־תשלום נחשב גזל, ואין לו פטור מכוח מצבו. ניתן למנוע ממנו שימוש בשירותים עד שישלם, ואף מומלץ להציע חלופות כמו עבודה במקום תשלום או לפנות לדין תורה.

דיירים ביחידות שנבנו על הגג דינם כשאר הדיירים בבניין, ועל כן חייבים בתשלום ועד הבית כמו כל דירה נוספת. חלוקת התשלום בין שוכר למשכיר נקבעת לפי ההסכם ביניהם; בהיעדר הסכמה, השוכר משלם על הוצאות שוטפות והמשכיר על הוצאות פיתוח. גם אם השוכר עומד לעזוב בקרוב, עליו לשאת בהוצאות השוטפות, ואם אינו משלם – הוועד רשאי לפנות לבעל הדירה.

גזבר ועד בית נחשב בדרך כלל שומר חינם ולכן פטור מתשלום במקרה של גניבה (כאשר אין פשיעה), ורק אם דינו כשומר שכר ייתכן חיוב. מאחר שיש מחלוקת וגם צד לפטור מדין "בעליו עמו", אין לחייב את הגזבר לשלם על הכסף שנגנב.

תשלומי ועד הבית נקבעים לפי מידת ההנאה מהרכוש המשותף, אך בפועל נהוג לגבות לפי גודל דירה או תשלום אחיד. לכן אין לחייב בעל מרפאה בתשלום נוסף רק בגלל פעילותו, אם שיטת הגבייה בבניין קבועה ואחידה. עם זאת, אם המרפאה גורמת להוצאות חריגות (כגון שימוש רב או לכלוך), ניתן לחייב בתשלום נוסף, ויש אף מקום חוקי והלכתי לכך.