דייר בבית שטוען שכבר שילם מיסי ועד בית, וידוע שהאחראי כבר טעה בעבר ושכח לרשום

השאלה: שלום רב, ועד בית תובע תשלום מדייר שטוען כבר שילם חלק ויש לו הוכחות על כך. מתברר שהועד טעה ולא רשם בספריו את התשלומים האלה. הדייר טוען עוד ששולמו על ידו במזומן עוד תשלומים שגם לא נרשמו בספרי הועד. האם טעות הועד מהווה בסיס לטענת הדייר? ועל הועד להביא הוכחות שלא שילם. תודה

תשובה:

אין אפשרות לענות בדיני ממונות ללא שמיעת שני הצדדים, ולכן נכתוב רק את עקרונות ההלכה.

א. בדרך כלל אדם התובע מחברו ממון והנתבע טוען שאינו חייב- אינו משלם, אלא נשבע שבועה דרבנן (חושן משפט, עה, ז). ואם הנתבע מודה למקצת החוב חייב שבועה מהתורה (שם). בימינו מנהג בתי הדין הוא שלא משביעים אלא פודים את השבועה בשליש הסכום של התביעה (ראה משפטי ארץ, ב, עמ' 468 (מאמרו של הרב נתן חי שליט"א)).

כשיש הסכם מראש שדברי התובע יחייבו את הנתבע, כגון בין שותפים שמאמינים זה לזה על עיסקי השותפות- יש אפשרות גם לחייב תשלום על סמך נאמנות התובע (ראה חו"מ סימן צא, ה, ובבאה"ט שם ס"ק יט). ולפי זה אם בתקנון של הבית המשותף נקבע שרישומי ועד הבית מחייבים את הדיירים- יש ללכת לכאורה לפי הרישום אלא אם כן יוכח שיש טעות (יש להעיר שב"תקנון המצוי" שבחוק המקרקעין אין סעיף כזה).

וכל זה דווקא כשהתובע טוען טענת ברי, ואומר שבוודאי הנתבע חייב. אבל אם הוא עצמו אינו ודאי, והנתבע טוען בוודאות שפטור- אין הנתבע נשבע ואינו משלם כלל (שולחן ערוך חושן משפט, סימן עה סעיף יז: כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל. כיצד, אמר לו: כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או: מנה שהלויתי לך כמדומה לי שלא פרעתני, פטור אף משבועת היסת, ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחויב, כיון שתובע אומר: שמא, והנתבע אינו מודה לו, ואומר: ברי).

וכתב השולחן ערוך (שם סעיף כב): "אמר: מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאתה חייב לו מנה וברור לי שהוא כתב ידו, יש מי שאומר שמשביעין אותו היסת". כלומר- גם כשהתובע אינו יודע מעצמו את התביעה אבל מצא שרשום בפנקס (אפילו של אביו) שהנתבע חייב לו- זו נחשבת תביעת ברי. והוא הדין כשתובע על פי פנקס שלו (לבוש שם כב), ולכן הנתבע נשבע שבועת היסת על תביעה כזו, או משלם שליש כנ"ל. וכעין זה כתב בסימן צא, ה: "יש לדון על פי פנקס של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו, ... היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת". (וכן הביא בביאור הגר"א סימן עה ס"ק עו).

אולם הש"ך שם (סימן צא ס"ק כה) כתב בשם שו"ת מהריב"ל שההסתמכות על פנקס כטענת ברי היא דווקא "באדם שכותב עסקיו מיד בפנקס שמונח לפניו, אבל אם שוהה בינתים אפשר ששכח ולא כתב בפנקס".

ועוד כ' שם בבאר היטב: (ס"ק יט): "וכל זה בפנקס המחייב את עצמו אבל לא המחייב את חבירו דלחיובי דידיה מהני ולא לחיוב חבירו, מיהו שני שותפין שאחד מהם הוא הנושא ונותן וכותב החשבונות וחבירו סומך עליו כל מה שימצא בפנקס ההוא מהני אפילו לחייב שותפו". כלומר אם מקובל להסתמך על הפנקס כמקור לתביעה, מחמת ההסכמה בין השותפים, אז ניתן לתבוע על פי רישומי הפנקס, אך מסתבר שגם במקרה זה חלה ההגבלה של הש"ך הנ"ל שדווקא כשברור שאינו טועה ברישומיו.

לפי זה אם נציג ועד הבית טוען שלפי רישומיו הנתבע חייב כסף, ואינו זוכר זאת מעצמו, הוא נחשב כתובע בטענת ברי רק אם ברור לו שכתב את כל הרישומים הכספיים מיד ולא שכח, אבל אם יש חשש שיכחה אין הוא נחשב כטוען ברי והנתבע פטור משבועה, ובוודאי אם נמצא שהיו טעויות ברישום יש לחשוש לטעויות נוספות. אבל אם טוען התובע שזוכר מעצמו שהנתבע חייב- יש לדון אם למרות שטעה בעבר יכול לתבוע שבועה או ממון בטענת ברי.

ב. תובע שטען ברי והתברר שטעה בחלק מתביעתו. האם נחשב כהוחזק כפרן ולא יוכל לטעון שוב טענות אחרות? בשולחן ערוך (סימן עט, ה) נפסק שמי שתבעוהו וטען שהוא פטור, ואחר כך התברר על ידי עדים שהוא חייב ולא אמר אמת בדבריו הראשונים- הוחזק ככפרן ואינו נאמן עוד בטענות פטור אחרות, אך דווקא על אותו ממון. וכתב שם הש"ך (ס"ק טו) שאפילו כפר בחוב של מאה, והתברר ששיקר בחמישים מתוך החוב, שאינו נאמן לטעון שפטור מאותם חמישים גם אם יאמר שפרע אותם- לא הוחזק כפרן על יתרת החוב, ונאמן להישבע על השאר כדין מודה במקצת, משום שאין אדם מוחזק לכפרן אלא בממון שהוכח שכפר בו.

מאידך כתב הסמ"ע (שם ס"ק יג) בשם תשובת הרשב"א שמי שהתברר שגנב שטרות חוב מבית חברו, אינו יכול לתבוע את השני בשום שטר, גם באלה שלא התברר שגנבם, כי הוחזק כפרן לכל התביעות שלו עליו. והקשו הפוסקים על כך מדוע הוא חשוד לשקר גם על ממון אחר? וכתב הש"ך שם שאין הלכה כרשב"א בזה, והתומים כתב שכוונת הרשב"א שכיוון שתפסוהו שגנב שטרות יכול הנתבע לטעון שפרע את החובות האחרים כיוון שאין לתובע חזקת "שטרך בידי מאי בעי", שמא כשם שגנב את השטרות הראשונים כך גנב גם אחרים, ואין זה משום שהוא מוחזק לכפרן אלא שאין ראיה לחייב את הנתבע על ידי שטר שנמצא בידו. ועוד כתב שם הקצות (ס"ק ו) שגם אם יטען הנתבע בפירוש שהתובע גנב ממנו עוד שטרות והוא פרע את הכל- עליו להישבע. משמע שלא אומרים שהתובע מוחזק לכפרן אפילו התברר ששיקר בחלק מתביעותיו והוא יכול להשביע את הנתבע (אמנם יש להעיר ששם מדובר על תובע שמביא ראיה לדבריו בשטר, ויתכן שבתביעת חוב ללא שטר נאמר שהתובע הוחזק כמשקר ואינו יכול להשביע את הנתבע בטענותיו, אך מדברי האחרונים הנ"ל משמע שלא אומרים כלל שהוחזק כפרן מממון לממון).

לכן, נראה שאם התובע טוען בודאות שלמרות שטעה בתביעותיו הראשונות ברי לו שבתביעה האחרונה הוא צודק- יוכל לדרש שבועת היסת מהנתבע, או לחילופין יטילו עליו ביה"ד תשלום כפדיון לשבועה.

ג. תביעת ציבור נגד יחיד.

בשלחן ערוך (חו"מ סימן ד, סוף ההגהה) כתב:

"יחיד נגד רבים, והוא מבני העיר, עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם... ואם יש חלוקים וטענות ביניהם, הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד, וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין ... והא דנקראים מוחזקים לגבי יחיד, דווקא בענייני מסים, אבל לא בשאר דברים; ומכל מקום צריך לתת משכון קודם שירדו לדין עמו."

כלומר, כשציבור תובע את היחיד, הציבור נחשב כמוחזק בממון ועל היחיד להביא ראיה כדי להיפטר, אע"פ שלכאורה הממון בחזקת היחיד. אלא שדין זה נכון דווקא במיסים המוטלים על ידי השלטון, כי המלך נחשב כתופס בכל ממון הנתינים (סמ"ע שם ס"ק ו, בשם ד"מ), וההנהגה הציבורית הגובה את המס היא זרועו השלטונית של המלך, אבל במיסי הקהל הנובעים מהסכמות פנימיות משמע שאין הציבור נחשב מוחזק.

בנוסף, כתב הרמ"א שכשיש דיון בין ציבור ליחיד על היחיד להניח מראש משכון כסכום התביעה עד שיוכיח שהוא פטור, והסבירו זאת נושאי הכלים שם שבציבור או שותפים רבים אין מי שייקח אחריות כוללת על ניהול התביעה, "קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא", בניגוד ליחיד שדואג לעצמו.

לפי זה, אם אכן יהיה דיון בין ועד הבית לבין הדייר על תשלומי החובות, יוכל ועד הבית לדרוש מהיחיד להפקיד את סכום התביעה עד שיוכיח שהוא פטור.

ויש אומרים שאם הנתבע הוא תלמיד חכם שתורתו אומנותו אין לחייבו להפקיד מראש את סכום התביעה משום ביטול תורתו (לבוש שם, וכן הבין התומים בדעת הרמ"א).

לסיכום:

1. יש לבוא לבירור בפני בורר או בית דין מוסכם על שני הצדדים.

2. תביעת התובע על פי הרישום בספרים אינה נחשבת טענת ודאי כיוון שהוכח שיש טעויות ברישום, ואין לתובע זכות לדרוש שבועה או ממון. לעומת זאת תביעה על פי ידע אישי תוכל להחשב תביעת ודאי למרות שהיו טעויות בתביעות אחרות.

3. כיוון שמדובר בתובע שנחשב ציבור כנגד יחיד התובע יכול לדרוש שהיחיד יפקיד את סכום התביעה בנאמנות עד לסיום הבירור כדי שהתביעה לא תיגרר. ויש אומרים שת"ח פטור מכך