אחד המצבים שמעוררים דילמות במוסר מלחמה הוא מציאות של "מצור" בפרט אם לכודים במצור לוחמים ואזרחים ביחד. הלכה קדומה שנלמדה ממלחמת ישראל במדין עוד לפני כניסתם לארץ היא שבשעת מצור אין להקיף את העיר מכל הכיוונים, אלא יש להשאיר פתח כדי לאפשר בריחה מהעיר. הרב אליעזר יהודה ולדנברג בספרו החשוב הלכות מדינה (1953) בירר ביסודיות את כל פרטי המצווה זאת בתוך שאר המקורות העוסקים בנושאי מלחמה המובאים בספר. הפרק עוסק בדיני הטלת מצור על עיר של האויב, ופותח בדברים הבאים: "בהיות כל נתיבות התורה שלום וכל דרכיה דרכי נועם, צותה עלינו, שגם אחרי שהאויב לא נענה לקריאת השלום מצידנו והוכרחנו לגשת למלחמה אתו ולשים מצור מסביבו, שלא נמהר להדק מסביבו חגורת חנק ולהתנפל עליו בשצף קצף לכלותו, כי אם ניתן לו עוד פתח פתוח לבריחה ונקיפו רק משלש רוחות."

החובה להשאיר רוח רביעית בעת מצור נדונה בימינו בהקשר של המצור על ביירות (1982), במלחמת לבנון הראשונה. ראשית המחלוקת במאמר שפרסם הרב גורן בדפי הצופה באותם שנים ותגובת הרב ישראלי. מסקנתו של הרב גורן היא שיש ליישם את דין זה גם כלפי לוחמי האויב. ואילו מסקנתו של הרב ישראלי היא שאין חובה ליישם דין זה כלפי מחבלים אך יש ליישם את הדין כלפי אזרחים בלתי מעורבים ולתת להם אפשרות לצאת ממרחב הלחימה. הרב גורן סידר את שיטתו בספרו משיב מלחמה חלק ג, והרב ישראלי פרסם את דבריו בתחומין חלק ד ולאחר מכן בחוות בנימין סימן טו. עיקר מסקנות למעשה כפי שפורסמו על ידו במאמר: ד. במלחמת מצוה השיקול להניח בריחה לנצורים או לא, נתונה לשיקול בלעדי של מפקדי הצבא והממשלה האחראית להמעשיהם. ה. אין הדברים האמורים מתייחסים אלא באשר למחבלים. אולם האוכלוסיה האזרחית אשר אינה מעורבת בפעולות המחבלים אינם בכלל זה ויש לאפשר להם לצאת מהמצור באין מפריע. המאמר עלה לאתר מתוך הספר חוות בנימין בהסכמת המשפחה הטקסט נלקח באדיבות המאגר הממוחשב אוצר ההלכה והמנהג גירסה 3. הכותרות של המאמר נסופו על ידי הרב אלעזר גולדשטיין