הרב אליעזר יהודה ולדנברג

שימת מצור

מתוך: הלכות מדינה / חלק ב / שער ה' / פרק ז

בהיות כל נתיבות התורה שלום וכל דרכיה דרכי נועם, צותה עלינו, שגם אחרי שהאויב לא נענה לקריאת השלום מצידנו והוכרחנו לגשת למלחמה אתו ולשים מצור מסביבו, שלא נמהר להדק מסביבו חגורת חנק ולהתנפל עליו בשצף קצף לכלותו, כי אם ניתן לו עוד פתח פתוח לבריחה ונקיפו רק משלש רוחות.

א) מקור דין השארת רוח רביעית פתוחה

מקור דרש ההלכה הוא בספרי פרשת מטות (ל"א ז') על הפסוק "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר". ודריש בספרי: "ויצבאו על מדין. הקיפוה מד' רוחותיה, ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו. ובנוסחאות אחרות בספרי כתוב גם בדברי ת"ק שהקיפוה מג' רוחות, ולפי הנוסחאות ההם מפרש בספר ספרי דבי רב דכולה ר"נ היא וה"ק דברי ר"נ שר"נ אומר נתן להם וכו'. ובספר אהלי יהודה על הספרי מפרש דר"נ טעמא טעים ול"פ את"ק דלא תימא דה"ה למלחמת מצוה. ונראה כוונתו דר"ל דהרי ת"ק אומר בסתם הקיפוה מג' רוחותיה, ויכלנו לחשוב שהוא מפני שכך הוא הדין בכל המלחמות ואפי' במלחמת מצוה, לכן בא ר' נתן לפרש בלשון "נתן להם" וק"ל דרק כאן במיוחד נתן להם מפני שכך צוה ה' את משה, אבל במלחמת של ז' עממין לא נותנים לברוח, כי אם רק במלחמת הרשות.

ונראה לומר שגם לגירסא הראשונה שת"ק סובר שהקיפוה מד' רוחות. שפלוגתם היא דוקא לענין מלחמת מדין שהיתה ג"כ מלחמת מצוה לנקום נקטת ה', ת"ק סובר שה"כאשר צוה ה' את משה" שכתוב כאן, בא לאפוקי מלחמה זאת מכלל מלחמות הרשות, וצריך להקיפה מד' רוחות, ור' נתן סובר להיפך שהכאשר צוה וגו' בא לאפוקי מלחמה זאת מכלל מלחמת מצוה, בהיות שלא באה לכבישת הארץ, ולכוללה לענין זה בכלל מלחמת הרשות להניח רוח רביעית שיברחו, [ועיין במלבי"ם מה שמפרש פלוגתתם].

וכדרש הספרי הנ"ל פוסק הרמב"ם בפ"ו מה' מלכים ה"ז וז"ל: כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה ומניחין מקום לברוח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדנו שכך צוהו עכ"ל.

ב. השארת רוח רביעית במלחמת מצווה

והנה ברמב"ם לא פורש אם המדובר הוא דוקא במלחמת הרשות, או אפי' במלחמת מצוה, ומשמע לכאורה מסתימת לשונו שהמדובר באיזה מלחמה שהיא ואפילו במלחמת מצוה.

אבל החינוך (במצוה תקכ"ז) מפרש שהמדובר דוקא במלחמת הרשות, שכך כותב "וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת הרשות שיברחו משם כדאיתא בספרי וילפי' זה מדכתיב ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' וגו' ובמלחמת ז' עממין מקיפין אוחם מכל צד, ומ"מ מודיעים אותם תחלה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם" הרי בהדיא בדברי החינוך שמפרש שדרש הספרי הוא דוקא למלחמת הרשות, וזה שכותב "ומ"מ מודיעים אותם תחילה שאם רצונם להניח העיר וילכו להם הרשות בידם" נראה שכוונתו הוא שמודיעים להם זאת תחילה בשעת הקריאה לשלום וכדברי הירושלמי (בפ"ו דשביעית) והרמב"ם (בפ"ו ממלכים) שמודיעים להם שכל הרוצה לברוח יברח [ובספר תורה תמימה פ' מטות אות ט' עירבב במח"כ הדברים לפענ"ד ברצותו לבאר שענין השארת רוח רביעית קשור עם ההודעה של כל הרוצה לברוח יברח ע"ש].

אמנם המנחת חנוך משיג על החינוך שהרמב"ם אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות, כיון דילפינן ממדין מנ"ל לחלק, ובפרט מלחמת מדין היה עפ"י ציווי השי"ת הו"ל ג"כ מלחמת מצוה אף שהחי' מהם הטף ונשים גזה"כ הי' עכ"פ מנ"ל לחלק בין מלחמת מצוה לרשות ע"כ סתם הר"מ ע"ש.

אבל ישנה הוכחה ברורה שגם הרמב"ם ס"ל כן שהמדובר הוא דוקא במלחמת הרשות, והוא ממה שלא מנה זה במנין המצות. וכמו שכותב המגילת אסתר במ"ע לדעת הרמב"ן מצוה ה' להציל את הרמב"ם מהשגת הרמב"ן מדוע שלא מנאה למצוה, וכותב שלכן לא מנאה לפי שזה הוא חלק ממצות מלחמת הרשות שכבר מנה מצות עשה ק"צ וכבר נתבאר בשורש י"א שאין למנות החלקים וכו' ע"ש.

ומה שמקשה המנ"ח דמנ"ל לחלק ממדין שילפינן מיניה, הנה המנ"ח בעצמו הרגיש בחולשת הקושיא, דאדרבא היא הנותנת דמכיון דילפינן ממדין אין ללמוד מזה גם למלחמת ז' עממין שהמצוה בהם היא לא להניח נשמה, ובמלחמת מדין נצטוו להחיות הטף בנשים, [עיין בהקדמת 'ספר מצפה אריה ח"א ואכמ"ל]. גם מלחמת מדין לא היתה לכיבוש הארץ, וכן ראיתי ברדב"ז על הרמב"ם בה' מלכים שם שמבאר נמי בדברי הרמב"ם שע"כ איירי בעיירות הרחוקות אשר לא משבעה עממים דומיא דמדין דיליף מינה, ע"ש.

גם הרמב"ן שחשיב זאת ממנין המצות מבאר ג"כ שהוא דוקא במלחמת הרשות, וז"ל (במ"ע לדעת הרמב"ן מצוה ה'):

שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה ללמוד להתנהג בחמלה אפי' אם אויבינו בעת המלחמה, ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו שנא' ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה, ודרשו בספרי הקיפוה משלש רוחותיה, ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו, ואין זו מצות שעה במדין אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת רשות, וכ"כ הרב בחבורו הגדול בה' מלכים ומלחמותיהם עכ"ל.

הרי בהדיא שגם הרמב"ן מפרש שהיא מצוה לדורות רק בכל מלחמת רשות, ומדמסיים בלשון "וכ"כ הרב בחבורו וכו'" משמע שביאר שגם כוונת הרמב"ם בחבורו הוא ג"כ רק על מלחמת הרשות.

ג) מקור נוסף לדין השארת רוח רביעית

אלא ראה זה חדש מצאתי באברבנאל עה"ת פ' שופטים שמביא דרש חדש ללימוד דין זה שאין מקיפין מד' רוחות, שכותב וז"ל:

וממה שאמר עושה עמך מלחמה בלשון הווה למדו שאם היו יכולים לברוח מן העיר מניחים אותם אע"פ שלא השלימו ולכן כשיבנו מצור על העיר לא יקיפוה מד' רוחותיה אבל יניחו שם צד אחד בלתי מוקף בו יברחו אם ירצו שאין אנו מצווים להמיתם הואיל והם בורחים ומניחים את העיר ולא שייך בהם לא ישבו בארצך וגו' עכ"ל.

למדנו מדברי האברבנאל דרש חדש ללימוד דין זה שאין מקיפין מד' רוחות, והוא ממ"ש בפרשה זו עצמה של שימת מצור בלשון הווה "אשר היא עושה עמך מלחמה" ור"ל שרצונה עוד להמשיך ואין לה רצון לצאת מן המיצר, אבל אם יש לה רצון לכך עליך לתת לה האפשרות לכך והיינו בהשארת רוח רביעית לבריחה, ומשמע מלשון האברבנאל שדרשה זאת מקובלת היתה בידו כאחת מדרשות חז"ל, או ראה בעצמו באיזה מדרש חז"ל, שהרי כותב בלשון החלטי "למדו". ולפי דרשה זאת אפשר באמת לומר כדעת המנ"ח הנ"ל שאין הבדל בזה בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות. וגם במלחמת מצוה צריכין להניח רוח רביעית לבריחה, ומשמע כזאת גם בגוף דברי האברבנאל שמסיים בלשון "ולא שייך בהם לא ישבו בארצך" ומשמע שמפרש שהמדובר אפילו בשימת מצור על היושבים בארצך, והיינו במלחמת שבעה עממין, ואפ"ה מניחין להם רוח רביעית, משום דבכה"ג שבורחים ומניחים את העיר אין אנו מצווים להמיתם, וכדמפרש האברבנאל.

ד) ביאור דברי הרמב"ן

ולמדנו עוד מדברי הרמב"ן הנ"ז שגירסתנו בספרי היתה כהנוסחאות האחרות שגם ת"ק סובר שהקיפוה רק משלש רוחותיה, ולפי גירסת הרמב"ן שבדברי ת"ק גריס בלשון "הקיפוה" ובדברי ר"נ גריס "תן להם", אולי יש לפרש שת"ק ור"נ מחולקים בזה, ת"ק סובר שהמצוה עלינו היא רק לא להקיף יותר מג' רוחות, אבל ג' רוחות מותר לנו להקיף אפי' באופן שמבחינה איסטרטגית לא נשאר לאויב רוח רביעית לברוח, ור"נ סובר שהמצוה היא לתת לאויב רוח רביעית, ואם לא נשאר רוח רביעית אם נקיף הג' רוחות החובה עלינו לתת להם רוח רביעית, דהיינו להקצות להם מקום פתוח לבריחה מתוך הקפת הג' רוחות.

וראיתי, כעת ברבנו הלל על הספרי שגריס ג"כ בדברי ת"ק שהקיפוה מג' רוחות, וגריס בדברי ר"נ "ליתן להם רוח רביעית שיברחו" ומפרש שר"נ בא לפרושא טעמא דהלכתא זאת שלהכי הקיפוה למדין רק משלש רוחות ולא מארבע רוחותיה כי היכי דליתן להם רוח רביעית שיברחו. ע"ש.

ומדברי הרמב"ן הנ"ל למדנו גם טעם המצוה הזאת, והיינו ראשית בחינה מוסרית, להתנהג בחמלה אפי' אם אויב בעת המלחמה, ושנית, בחינה פסיכולגית, לרכך עמדת האויב במלחמה, שע"י שנשאיר לפניו פתח לברוח וידע בנפשו שיש לו בכל מעת מקום להציל את חייו ממות לא יתחזק עי"כ כ"כ במלחמה לקראתנו [ובספר תורה תמימה פ' מטות אות ט' כתב טעם זה מדעת עצמו ולא זכר שהדברים מפורשים ברמב"ן].

ה) איסור השחתת עצים במצור

ועל בניית המצור ואופניו, אנו קוראים בתורה:

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עשה עמך מלחמה עד רדתה. (דברים כ י"ט-כ').

ובספרי:

לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, אין לי אלא גרזן מנין אף למשוך ממנה אמת המים ת"ו לא תשחית את עצה בכל דבר.

ומבאר המלבי"ם שדיוק הספרי הוא שהיל"ל לא תדח גרזן להשחית עצה, שכן סדר הלשון וע"כ שפי' שלא תשחית את עצה ע"י שתחריב מעיינה וייבש האילן שזה השחתה שלא לצורך כלל.

וכן פוסק הרמב"ם בפ"ו מה' מלכים ה"ח וז"ל: אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנא' לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה וכו', [בנוגע לאיסור הכללי של בל תשחית שלמדין מפרשה זאת שבתורה לא נדבר בכאן, ונצמצם את דיבורנו רק בנוגע למצור במלחמה].

והנה ברמב"ם כאן לא פורש באיזה אופן הוא איסור הקציצה של אילני מאכל, אם המדובר כשרוצים לעשות כן רק דרך השחתה בעלמא, במטרה להשחית רכוש האויב, או אפילו כשרוצים לקחת העצים לשם בנית המצור, ולכאורה יש מקום לדקדק כשם במניעת המים כדי שייבשו המטרה לשם השחתה בלבד כך בקציצת האילנות המדובר לשם השחתה בלבד, אבל כשהמכוון לשם בנית מצור יש לומר שמותר, אבל הרמב"ם בסה"מ שלו (ל"ת נ"ז) כותב בלשון

"שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבם הוא אמרו יתעלה לא תשחית את עצה וכו'"

[וכן כותב בלשון זה החינוך במצוה תקכ"ט עיי"ש] ומשמע מלשון זה שגם לשם בנית מצור ג"כ אסור מכיון שאוסר ההכרתה אפי' כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבם. אך עדיין יש לדחות ולומר שהרמב"ם בסה"מ אוסר רק השחתה שאין בה תועלת עצמית ובאה רק בכדי להצר לאויב ולהכאיב את לבם בזה שלא יחיו מהם, אבל השחתה הבאה גם לשם תועלת עצמית כבנית מצור מהם בכדי להלחם עם האויב בזה גם הרמב"ם יודה שמותר, ולזה מכוון דרשת הספרי והגמרא בב"ק ד' צ"א ע"ב דדרשי': רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק. אם סופנו לרבות את אילן מאכל מה ת"ל כי לא עץ מאכל מלמד שאילן סרק קודם לאילן מאכל. והיינו שלצורך המצור מותר לקחת גם אילן מאכל כשאין, או לא מספיק, אילני הסרק, וכמו שמפרש רש"י בב"ק שם דה"ק רק עץ אשר תדע אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפי' הוא של מאכל, וראיתי אחרים שמבארים שהרמב"ם אוסר אפי' שימת מצור מהם ואני הנלפענ"ד כתבתי, ועיין גם בספורנו וברשב"ם.

אלא עיין בסמ"ג (ל"ת רכ"ט) שמפרש שרש"י והרמב"ם מחולקים בביאור כוונת הגמ', הרמב"ם מפרש אשר תדע כלומר שידעת שהיה עץ מאכל מתחלה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט, ורש"י מפרש אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפי' של מאכל הוא ע"ש, ועיין במעין החכמה על תרי"ג מצות ובמלבי"ם פ' שופטים ויש להאריך.

וברמב"ן מצינו שחולק בזה על הרמב"ם במה שאוסר בסה"מ אפי' כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבם. שכן כותב (במ"ע שלו מצוה ו'):

שבימי המצור להצר לאנשי העיר מהשחתת האילנות שלא יחיו מהם כל זה מותר, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה בחנם ולשון ספרי לבוא מפניך במצור קצצהו.

הרי שדעת הרמב"ן שכדי להצר לאויבים ולהכאיב את לבם שלא יחיו מהם מותר, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה בחנם, וכנראה שמפרש שזהו כוונת הספרי בדרשו "לבוא מפניך במצוה קצצהו" ור"ל שאם נצרך לך הקציצה כדי להביא את האויב במצור מותר לך לקצצו, ומפרש שם הרמב"ן שאיסור ההשחתה לבטלה הוא מפני "שנצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור", ומתוך כך מפרש שם גם "כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו מעל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב" ע"ש. וכן כותב הרמב"ן בפי' עה"ת:

דפי' הפרשה שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנא' וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו, ואתם לא תעשו כן להשחתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ובו תבוא העיר בפניך במצור לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן, וטעם אותו תשחית וכרת, כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שיהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטים עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או הם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף עיי"ש.

ועיין גם בספורנו וברשב"ם מה שמפרשים בביאור הכתובים. והסמ"ג (בל"ת רכ"ט) מביא פירושו של הרשב"ם ש"כי" זה כמו אלא, כלומר אלא אותו עץ מאכל שהאדם יכול לבא שם בין האילנות מפניך במצור ולירות בחיצים מבין האילנות אותו עץ אתה מותר לכרות. עיי"ש.

ו) דיני השחתת עצים על ידי המגן

הזכרנו לעיל דברי הרמב"ן שמפרש כוונת הספרי שאומר "לבוא מפניך במצור קצצהו" שר"ל שאם נצרך לך הקציצה כדי להביא את האויב במצור מותר לך לקצצו, אבל ברבינו הלל על הספרי גריס "והבא עליך במצור קצצהו" ומפרש כוונה אחרת בדברי הספרי, והוא שהספרי בא לאשמעינן הלכה מחודשת שדוקא אם אתה תצור אל עיר הוא דלא תשחית ולא תכרות, אבל הבא עליך במצור ואית לך אילן מאכל מחוץ לעיר קצצהו כי היכי דלא לסמכו עליה. ועיין בספר ספרי דבי רב על הספרי שמקשה על פירושו זה של רבנו הלל מההיא דו' דברים שעשה חזקיהו המלך דתני' בפסחים ובפ"ק דברכות שא' מהם סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו, ואמאי לא הודו לו והלא כתורה עשה שלא יסמכו האויבים לצור על ירושלים למצוא מים לשתות. דהא אפי' השחתת אילן שהוא בל"ת שרי הכי כ"ש סתימת מעין שנתבאר בדברי הרמב"ם שאינו אלא מדבריהם, ומתרץ בשני אופנים א) דמה שלא הודו לו הוא מה שאח"כ סתם לגמרי אפי' מה שהיה בתוך ירושלים והורידם והמשיכם מתחת לארץ למערבה של ירושלים עד עיר דוד היא ציון, ובזה הוא דלא הודו לו, אבל מה שבתחלה סתם רק מה שהיה מושך ושוטף חוץ לירושלים שלא ישטוף חוץ לעיר והכניס הכל לפנים מירושלים בזה בודאי הודו לו כדתנינן הכא בספרי דשרי. ב) דשאני התם דכיון דא"ל רחמנא להדיא וגנותי על העיר הזאת הי"ל לסמוך על הבטחתו יתברך. ולבסוף מסיים הספרי דבי רב וכותב: ושוב ראיתי בפסיקתא, לבא מפניך במצור הא אם מעכבך לבא מפניך במצור קצצהו, ונראה פירושו שאם מעכבך עליך האילן שאינך יכול לבנות המצור כמצטרך קצצהו, עיי"ש. וא"כ דברי הפסיקתא מסייעים לפירושו של הרמב"ן הנ"ל בכוונת דברי הספרי, ועיין גם ברשב"ם שמפרש להתיר קציצת העץ מאכל הקרוב לעיר שמעכב את החיל להתקרב לחומה.

ז) השחתת עצים במצור על כפר וכרך

בפרק הקודם אות כז כבר הזכרנו התלבטות המפרשים בביאור כוונת הספרי דאיתא "אל עיר ולא לכרך אל עיר ולא לכפר" עיין שם מה שכתבנו בזה. ועיין בזית רענן על הילקוט שרוצה לפרש הכוונה דאפשר דבכרך מותר להשחית עצה לכבשה ע"ש, אבל מה יענה הזית רענן לפי פירושו זה כוונת הספרי שממעט גם "ולא לכפר", ואולי אפשר לפרש דהכוונה היא דבכפר לא נרבה קציצת אילן מאכל כשאין אילן סרק מכיון שנוח לכבוש, גם בלעדי זה.

ח) השחתת עצים במלחמת מצווה

הספרי בפרשה הנ"ל של כי תצור מקדים וכותב "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" והרבה עמלו המפרשים לבאר כוונת הספרי איזה דבר בא להוציא שאינו נוהג במלחמת מצוה, בפשטות ניתן לפרש שכוונתו למעט עיקר דין הפרשה של איסור קציצת אילני מאכל שאינו נוהג במלחמת מצוה, אבל כנראה שמכיון שטעם איסור הקציצה שכתוב בפרשה שייך גם במלחמת מצוה, לכן חפשו המפרשים דרכים אחרים לבאר כוונת הספרי. כמה מהמפרשים מבארים שכוונת הספרי היא למעט במלחמת מצוה הדין שכותב הספרי להלן "להלחם עליה לתפשה. ולא לשבותה" והכוונה שמותר להלחם עליה לתפשה אבל לא להשביתה מהיות עיר [כך מפרש גם רבינו הלל על הספרי], ולזה מקדים הספרי ומבאר שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר, דאילו במלחמת מצוה אדרבה לשובתה היא ולא לתפשה, ועיין בספר ספרי דבי רב שמקשה על פירוש זה דאטו מלחמת מצוה להשביתה מהיות עיר הויא והלא מלחמת מצוה היא על ז' עממין לשבת בהר בעריהם ובבתיהם כדכתיב בכמה דוכתי, לכן כותב לפרש שהכוונה של ולא לשובתה היא דקמ"ל דלא שרי לצור ולהלחם על עיירות של נכרים אלא לתפשה להוסיף ולהרחיב גבול ישראל או לגודלה להיות מס ועבדות, אבל לא להשחית ולהחריב העיירות דה"ז בבל תשחית במכש"כ דאילן כ"ש הרמב"ם שגם ההורס בנין וסותם מעיין עובר בל"ת ומ"מ הואיל ואין הלאו מפורש אלא באילנות הלכך כתב שם דבהאי אינו לוקה אלא מ"מ [בכאן סותר הספרי דברי רב במ"ש בפיסקא אחרת הזכרנוה לעיל באות ה' שמבאר שהרמב"ם סובר שבמעין אינו אלא מדבריהם. ועיין בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק ב' סימן ל"ד עיי"ש], וכוונת הספרי דבמלחמת הרשות הכתוב מדבר, מבאר הספרי דבי רב שכוונתו מפני שכתוב אח"כ ימים רבים ולמדין מזה שאין צרין על עיר של גוים פחות מג"י קודם שבת, והא לא מיתוקמא אלא במלחמת הרשות עיי"ש.

ולענ"ד לא אדע מקום לתמיהתו של הספרי דבי רב על המפרשים הנ"ל ובראשם רבינו הלל, הא הרי כתובים מפורשים הם בספר יהושע ששרף יהושע באש את יריחו וכל אשר בה והשביע בארור אשר יקום ובנה את העיר הזאת, וכן ששרף יהושע את העי וישימה תל-עולם שממה עד היום הזה (עיין יהושע פרקים ו' ח') וכן מצינו ששרף יהושע את חצור (עיין פרק י"א), הרי שבהתאם למסיבות ולמאמץ המלחמתי והצלחתו השתמשו במלחמת כיבוש הארץ גם באמצעי של השבתת העיר מלהיותה עוד עיר, וא"כ הרי שפיר, צדקו המפרשים בכללות ביאורים שה"ולא לשובתה" בא לאסור השבתת העיר מלהיותה עוד עיר, וראש דברי הספרי באמרו "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" בא לבאר שענין זה של איסור השבתה מעיר אסור רק במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה מותרת ההשבתה, ומצביא המלחמה ביכלתו להשתמש בכך בכל שעת הצורך. ובלבד שתהא כוונתו לשם שמים להשבית מאנוש זכרם של עושי הרעה.

כמו כן עיין בספר אהלי יהודה על הספרי שמביא לבאר הכוונה של "ולא לשובתה" דהיינו שלא להשביתה מהיות גוי [ור"ל שלא להשבית את העיר מלהיות הגוי בתוכה], וגם לפי"ז מתפרש ג"כ כוונת הספרי של "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" בדרך הנ"ז, והיינו דרק במלחמת הרשות אסור להשבית מהיות גוי, להרוג את כולם אנשים נשים וטף, אבל במלחמת מצוה אדרבא נצטוינו לא להחיות מהם כל נשמה.

ועיין בזית רענן על הילקוט שכותב לפרש הכוונה של "ולא לשבותה" שאסור לקחת בשבי את כל יושבי העיר, רק תכבשנה והעם הנמצא יהיו לך למס, ובספר אהלי יהודה מביא גירסא "ולא לבזותה" ומפרש הכוונה דר"ל שלא לבוזה ולילך אלא יהיו למס ועבדוך עיי"ש.

"וכרת. עשה אתה ממנו תקון וכדכיאות [שתכרות לכל, צרכיך להכין כלים הצריכים לכבוש בו את העיר. מלבי"ם] ובנית מצור עשה אתה לו מיני מטרניאות [לשון נטירה ושמירה, שבונה סביב העיר בל יצא איש מן העיר. מלבי"ם] על העיר. מביא אתה לה בליסטריאות" [שמשליך חצים וקורות את תוך העיר ולא תרפה ממנה. מלבי"ם] (ספרי).

טעמו של איסור השחתת עצים

שורש המצוה (של איסור קציצת אילני מאכל) כדי ללמד נפשינו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים השלום ושמחים בטוב הבריות מקרבין אותם לתורה ולא יאבדו אפי' גרגיר של חרדל בעולם ויצר עליהם בכל אבדן והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים שמחים בהשחתת עולם והם משחיתים את עצמם במדה שאדם מודד מודדין לו, כלומר בה היא נדבק לעולם, וכענין שכתוב שמח לאיד לא ינקה, והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם (חינוך מצוה תקכ"ט).