הפוסקים העלו כמה אפשרויות לבסיס ההלכתי לשמירה על זכויות היוצרים בהלכה: גזל, הנאה, חוק ותקנה

שאלת העתקה לצורך פרטי צריכה להיבחן על פי שלושת הכיוונים שהובאו למעלה: גישת "הגזל" – על פי גישה זו אין הבדל בין העתקה לצורך פרטי והעתקה לצורך מסחרי, ושניהם לכאורה אסורים. גישת "ההנאה" – על פי גישה זו אין איסור להעתיק אלא יש חובה לשלם (ראו דברי מלכיאל ג, קנז). שיעור התשלום הוא כשווי ההנאה של המעתיק והמשתמש (לאו דווקא המחיר שדורש בעל הזכויות). אם בעל הזכויות אינו מעמיד אותם למכירה אזי אין חובת תשלום. גישת "התקנה והחוק" – על פי גישה זו יש לבחון את המצב החוקי.

העתקת מוצר בכללה אסורה וכאשר מדובר בהעתקה לצורך מסחרי הדין חמור עוד יותר. החומרה נובעת מכך שאדם מרוויח כסף מעבודתו של אדם אחר, בשונה מאדם שמעתיק לצורך פרטי ואיננו מרוויח כסף אלא רק נהנה (וחוסך כסף). ועל כן יש מקום לחייב את המרוויח לשלם ליוצר על השימוש ביצירתו על בסיס דין "נהנה" שבשולחן ערוך (שהוזכר למעלה), ומבלי להזדקק לחוק או לתקנה מיוחדת. גם חוק "זכויות היוצרים (תשס"ח-2007, סעיפים 62-61) מחמיר בעניין וקובע שהעתקה לצורך מסחרי היא גם עבירה פלילית.

עמדתנו היא שהורדה של תכנים מהאינטרנט בוודאי איננה ראויה. בנוסף, המאמץ החוקי הבינלאומי בשנים האחרונות כנגד אתרי שיתוף קבצים גרם לכך שאתרים כאלה פועלים באופן מוסתר ולא בריש גלי, ולכן קשה לומר שהתקנה לחלוטין אינה נאכפת. בהתאם לכך, התשובות הבאות אינן עוסקות בשאלת ההורדה מהאינטרנט, אלא מניחות שהדבר אסור ומתמקדות בפרטים הייחודיים שמעלה השואל.

בנוגע ליצירת עותק נוסף, בוודאי שאין בעיה ליצור עותק של דיסק שנקנה כדין, ובלבד שייעשה שימוש בעותק אחד בלבד כל פעם. באופן כזה אין פגיעה בזכויות היוצר.

בנושאי דיני עבודה, נזיקין, גזל, וזכויות יוצרים. כריכה קשה, 348 עמודים. תשע"ב (2012)