מבוא

ההגנה על זכויות היוצרים הוא תחום משפטי חדש יחסית. שני גורמים היסטוריים הביאו להתפתחות תחום זכויות היוצרים כפי שמוכר לנו היום: הגורם הראשון הוא המצאת הדפוס. עד המצאת הדפוס היוצרים רצו דווקא שיעתיקו את יצירותיהם כדי להפיצן. המצאת הדפוס אפשרה להדפיס ספרים רבים, אבל הוצאות ההדפסה היו גדולות ולכן נוצר צורך למנוע העתקת הספר כדי להגן על מי שהשקיע את כספו בהדפסה הראשונה. התפתחות התעשייה העלתה את הצורך בהגנה על זכויות יוצרים באופן אחר. הרעיונות וההמצאות שהיוו את התשתית לפיתוח ולקידמה קיבלו ערך כלכלי בהתאם לתוצרת שהפיקו מהם, וכדי להגן על בעלי הרעיונות היה צריך להגדיר תחום חדש שנקרא "קניין רוחני" ולהתייחס אליו בחוקים מתאימים.

כדי לענות על הצורך בהגנה נדרשו פוסקי ההלכה לתקן תקנות מתאימות ולענות על השאלות שעלו בנושא זה. מחברי הספרים ביקשו למנוע את הדפסת ספריהם בידי אחרים ומדפיסים ביקשו למנוע מאחרים להרוויח מעמלם. הגבלה כזו נמצאת בספר שיצא כבר בשנת רע"ט (1519).

בתחילה עקב עלויות הדפוס הגבוהות, ההגבלות עסקו במתן מונופול למדפיס, ובמניעה מאחרים להדפיס ספר דומה, למרות שלא הועתק. אולם כיום ההגבלות עוסקות במניעת העתקת יצירה ללא רשות או תשלום.

מספר ספרים נכתבו בנושא וביניהם בולטים ספרו של פרופ' נחום רקובר "זכות היוצרים במקורות היהודיים", וספרו של הרב אברהם כהן "עמק המשפט" חלק ד – זכויות היוצרים (וראו עוד סקירתו של הרב אישון כתר ו סימנים א-ב).

הבסיס ההלכתי לשמירה על זכויות היוצרים כיום שנוי במחלוקת. להלן מספר אפשרויות שהעלו הפוסקים למקור האיסור:

גזל

משו"ת שואל ומשיב (א, א, מד) עולה שיש ליוצר בעלות על יצירתו:

...דבשלו אדם רשאי לגזור שלא ידפיסו עולמית בלתי רשותו...

בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ד סימן מ) הוסיף וכתב שהעתקה אסורה משום גזל:

...אבל לעשות טייפ (=קלטת) אחר מטייפ אחד שלא ברשות הוא איסור גזל.

נהנה – תשלום עבור הנאה

בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא - חו"מ סימן כד) קבע שבעל דפוס שהשתמש בסידור האותיות לדפוס שהזמין אחר, חייב לשלם משום נהנה:

לכן חייב שמעון לשלם כל שנהנה מסידור האותיות לפי חלקו כל אחד לפי מספר מה שמדפיס.

בעקבות זאת כתב הרב זלמן נ. גולדברג (תחומין ו, עמ' 196) שמי שנהנה מיצירה של אדם ללא רשותו חייב לשלם לו.

חוק ותקנה

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ז, חו"מ ט) סבור שהאיסור מבוסס גם על חוק המדינה, על פי הכלל "דינא דמלכותא – דינא":

שלום וברכה וישע רב. אודות שאלתו אם יש דין ירושה לבנים אשר אביהם חיבר חיבורים בדברי תורה, שיוכלו לאסור על כל אדם הדפסת החיבורים בלי רשותם, משום השגת גבול, או דילמא כיון דקי"ל (נדרים לז א) מה אני בחנם אף אתם בחנם, אין ליורשים זכות לעכב הדפסת החיבורים ולמנוע הפצתם...

ועכ"פ לדינא פשט המנהג לאסור הן מדינא דמלכותא, והן על פי גזירת והסכמת המחברים, והרבנים המסכימים לחיבור.

הרב אברהם כהן כתב שיש לאסור על בסיס "תקנת בני האומנות", כלומר תקנה שקבעו העוסקים בתחום (עמק המשפט ד, עמ' תקס-תקסג). על פי דרכנו בסוגיית "דינא דמלכותא" (ראו בעמוד 119), נתבסס על דברי הפוסקים האוסרים על פי החוק.

הגבלת זכותו של הקונה – שיור או תנאי במכירה

הרב זלמן נ. גולדברג הציע להגן על זכויות יוצרים על ידי שיור הזכות להעתקה בידי המוכר בשעת הקניין וכך הוא סיכם את הצעתו (תחומין ו, עמ' 207):

אם אמר או כתב שלענין העתקה מהקסטה לא מכר, היינו ששייר זכות זו לעצמו, המעתיק ממנו נחשב גזלן, וחייב לשלם מדין גזלן, היינו שווי הקסטה.

למעשה הפסיקה כיום מקבלת את ההכרעה שאסור להפר זכויות יוצרים ושיש בכך איסור הלכתי (אף שיש חולקים בכך). זאת מלבד הפגם המוסרי הקיים בעשיית פעולות שפוגעות באנשים רבים, שפרנסתם תלוייה בהקפדה על "זכויות יוצרים" ושכל עמלם יירד לטימיון אם התחום הזה יהיה פרוץ. עמדתנו היא שקשה לראות בהפרת זכויות יוצרים גזל ממש, כיון שלא מדובר בגזל של רכוש פיזי. אולם יש בזה איסור בגלל החוק ועל פי הכלל "דינא דמלכותא – דינא", וקיימת חובה לשלם על הנאה מעבודתו של היוצר.

בתשובות נקטנו בדרך כלל קו מחמיר בנושא, אף בנוגע להעתקה לשימוש פרטי, ונזהרנו מלהתיר גם במקרים שכבר נפרצו הזכויות והועלו לאינטרנט יצירות שונות (למרות שישנם פוסקים שהקלו בכך). מאידך במקרים של העתקה לצורך גיבוי או באדם שכבר קנה את היצירה ואיבד אותה נטינו להקל. יש לציין שמקרים מסוימים אינם ברורים וקשה להכריע בהם.