כיון שהרב אישר את המינוי אין לפנות למכון תורני כדי לקבל תשובה שתנגח את הרב

אם אחד מבני הזוג הוא אזרח ישראל או אם יש להם זיקה לארץ ישראל כגון משפחה וכדומה, ואח"כ שהו בחו"ל במשך מספר שנים סביר שבית הדין בארץ ידון בגט משום שלבית הדין הרבני בארץ יש יכולת אכיפה בענייני אישות בשונה מבית דין בחו"ל.

מותר למנות שליח שיופיע ויסייע לנתבע בדיון, וע"פ המנהג הנתבע לא חייב להיות נוכח בדיון. אעפ"כ לרוב בית הדין דורש את נוכחות שני הצדדים על מנת לברר את האמת בצורה הטובה ביותר.

יש תוקף הלכתי להסכם שבו המעסיק התחייב לשלם לעובד חלק מהרווחים העתידיים.

בית הדין לא יעסוק בדין ירושה ללא חתימת כל הצדדים, כי רשויות החוק לא יכבדו את אשר יפסוק

ההלכה היהודית הקפידה מאז ומעולם על מה שנהוג לכנות כיום, "כללי צדק טבעי", בסדרי הדין. בכלל אלו, החובה לשמוע את טענות שני הצדדים לדיון, כאחת, והאיסור לפסוק דין שלא במעמד בעלי הדין. תקפותם של כללים אלו, בהקדשות עלתה לדיון, עת שטענו נאמני הקדש, שפוסק הדור הורה להם לנהוג, בניגוד לפסק דינו של בית הדין האזורי להקדשות. בית הדין האזורי דחה טענות אלו, באומרו שהטוען כך, "ראוי לנדוי כדין מבזה תלמיד חכם". הגאון, רבי אברהם שרמן בחן את העובדות לגופן, והסיק שאמנם הורה אותו פוסק, כפי שטענו הנאמנים. אולם, לדבריו, יש לראות במעשיו של אותו פוסק, "מעשה רב", הדורש תלמוד. עקב כך, מחדש הרב, שיש מעמד מיוחד לגדול הדור, בכל הנוגע למתן הוראות לנאמני הקדש. כמו כן, מסיק הרב שסדרי הדין והדיון בענייני הקדש, שונים מסדרי הדין המקובלים בכל דיון אחר. המאמר עוסק במקורות לקביעות מחודשות אלו, ובטעמיהן.

פרופ' חנינה בן מנחם, לשעבר ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית, עסק רבות בנושא הענישה שלא מן הדין במשפט העברי, בהקשרים שונים. במהלך הרצאה שנשא בפני לומדי המכון, עמד על משמעותה של הענישה שלא מן הדין, על הבדלים שבין גרסאותיה השונות של ההלכה ובין עמדתו העקרונית של התלמוד הירושלמי כלפי ענישה מסוג זה, לעמדתו העקרונית של התלמוד הבבלי. בהקשר זה, מציג פרופ' בן מנחם פרשנות שונה מזו של פרופ' אלון, תוך שהוא עומד על הבדל עקרוני בין שיטת המשפט העברי, לעומת שיטות משפט מערביות, הדוגלות בעיקרון "שלטון החוק".

הלווה קובע תמיד באיזה בית דין יתקיים הדיון.

על פי המשנה אחת הדרכים לגיבוש הרכב של בית דין היא בדרך של "זה בורר לו אחד" (זבל"א). כלומר שכל אחד מבעלי הדין בוחר דיין אחד, ושני הדיינים בוחרים דיין שלישי. דרך זו להקמת בית הדין מעוררת מספר שאלות בהן דן הרב נתן חי, ובכלל זה, אם בית דין של זבל"א הוא בית דין רגיל או שמא סוג של בוררות, אם עדיף להתדיין בפני בית דין רגיל או בפני בית דין של זבל"א. כמו כן נדון אופן התנהלות בית דין של זבל"א, ומתברר כי במשך שנים רבות לוקה דרך זה בהתנהלות שאינה הגונה, ועל כן יש מן הפוסקים ששללו אותה לחלוטין.

האם על פי המשפט העברי יש אפשרות להעיד שלא בפני הנתבע? במהלך דיון בועדת חוקה, חוקר המכון עו"ד וטו"ר אברמי קלמנזון הציג את חשיבות העיקרון של נתינת עדות בפני הנתבע - ויחד עם זאת את האפשרות לחרוג מעיקרון זה כאשר עולה החשש שאילוץ העד להתייצב בפני הנתבע - במקרים של פגיעות מיניות, אלימות קשה או כשהנפגע קטין, תסב לו ולעדותו נזק.

מי שחתם על שטר בוררות לא יכול לעבור לב"ד אחר.

בדרך כלל בית דין של תורה כולל שלושה דיינים. על רקע זה דן הרב עדו רכניץ בשאלה מתי ראוי להתדיין בפני דיין יחיד ומה נדרש כדי לעשות זאת. מסקנתו שבהסכמת בעלי הדין הדבר אפשרי, ואף שההמלצה היא להימנע מכך, מדברי האחרונים עולה שבקהילות רבות היה מנהג לדון יחידי בתביעות קטנות. אמנם כתבו פוסקים שבנושאים קלים ופשוטים הדבר מותר.