במאמר נבחנת שאלת היחס בין המשפט והצדק האלוקי לבין הצדק האנושי בכמה מישורים: צדק אנושי ככלי פרשני ודרישת "טעמא דקרא"; צדק אנושי במקביל לתורה – המתבטא ביחס לדין "הישר והטוב", ודיני פשרה ; היחס לתקנות חז"ל שבהן בא לידי ביטוי צדק אנושי; מעמדם של תקנות של גופים פוליטיים; ושאלת היחס שבין חוקי התורה לחוקי אומות העולם. בפתח הדברים הוגדר הצדק האנושי ככולל מרכיב של שיקול דעת ולא רק כציות עיוור, ומסקנתו העיקרית היא כי לצד זה שברור שהתורה משקפת את הצדק האלוקי אשר על פיו האדם אמור לבנות את המערכת הערכית שלו. התורה כוללת צדק אלוקי הניתן להבנה על ידי כל באי עולם. ובנוסף האדם נדרש לשימוש בצדק אנושי אשר בא לידי ביטוי במקרים רבים כגון בעבודת הדיין כשהוא מפרש את חוקי התורה, וכאשר הוא מכריע בדיני פשרה; כאשר חכמי התורה באים לתקן תקנות; וכן הוא אמור להנחות את המנהיגות הפוליטית בעת שהיא מחוקקת חוקים ומקבלת החלטות.

בתוך מערכת המשפט העברי מוטמעים כלים ועקרונות הבאים ליצור איזון בין הצורך לקיים מערכת משפט פורמלית קבועה ויציבה לבין תביעת הצדק שמחייבת לעתים סטייה מהכללים

בתורה ישנה התייחסות נרחבת לאיסור החמור לרמות במסחר, שמכונה אף בכינוי "תועבה". הרב יעקב בנימין בוחן את האיסור על פי פנימיות התורה ומציע שחומרתו נובעת מכך שמידתו של ה' היא מידת האמת, ומכך שהכוח לרמות במסחר מקורו בחכמה המיוחדת שיש בארץ ישראל, שמיועדת ללימוד התורה שבעל-פה. כהשלמה, מובא שמסחר באמונה חשוב במיוחד בגלל שהוא מברר את ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירת הכלים.

מהו היחס בין המשפט האלוקי ובכלל זה הצדק האלוקי, לבין הצדק האנושי? ההרצאה הראשונה עוסקת בשאלת מקומו של צדק אנושי ככלי פרשני של חוקי התורה, במיוחד בסוגיית "טעמא דקרא".