במאמר נבחנת שאלת היחס בין המשפט והצדק האלוקי לבין הצדק האנושי בכמה מישורים: צדק אנושי ככלי פרשני ודרישת "טעמא דקרא"; צדק אנושי במקביל לתורה – המתבטא ביחס לדין "הישר והטוב", ודיני פשרה ; היחס לתקנות חז"ל שבהן בא לידי ביטוי צדק אנושי; מעמדם של תקנות של גופים פוליטיים; ושאלת היחס שבין חוקי התורה לחוקי אומות העולם. בפתח הדברים הוגדר הצדק האנושי ככולל מרכיב של שיקול דעת ולא רק כציות עיוור, ומסקנתו העיקרית היא כי לצד זה שברור שהתורה משקפת את הצדק האלוקי אשר על פיו האדם אמור לבנות את המערכת הערכית שלו. התורה כוללת צדק אלוקי הניתן להבנה על ידי כל באי עולם. ובנוסף האדם נדרש לשימוש בצדק אנושי אשר בא לידי ביטוי במקרים רבים כגון בעבודת הדיין כשהוא מפרש את חוקי התורה, וכאשר הוא מכריע בדיני פשרה; כאשר חכמי התורה באים לתקן תקנות; וכן הוא אמור להנחות את המנהיגות הפוליטית בעת שהיא מחוקקת חוקים ומקבלת החלטות.

בתוך מערכת המשפט העברי מוטמעים כלים ועקרונות הבאים ליצור איזון בין הצורך לקיים מערכת משפט פורמלית קבועה ויציבה לבין תביעת הצדק שמחייבת לעתים סטייה מהכללים

בתורה ישנה התייחסות נרחבת לאיסור החמור לרמות במסחר, שמכונה אף בכינוי "תועבה". הרב יעקב בנימין בוחן את האיסור על פי פנימיות התורה ומציע שחומרתו נובעת מכך שמידתו של ה' היא מידת האמת, ומכך שהכוח לרמות במסחר מקורו בחכמה המיוחדת שיש בארץ ישראל, שמיועדת ללימוד התורה שבעל-פה. כהשלמה, מובא שמסחר באמונה חשוב במיוחד בגלל שהוא מברר את ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירת הכלים.

שיעור זה עוסק בדברי חז"ל בעניין טעות בדבר משנה ובקשיים שהם מעוררים

בשיעור זה עסקנו בדין טעות בדבר משנה. השאלה בה פתחנו היא כיצד ניתן להגדיר פסק דין כטעות בשעה שמדובר בתחום שביסודו נתון לשיקול דעת. את העיון התחלנו בשאלה מהו דבר משנה, ובין הראשונים מצאנו מחלוקת האם הכוונה לפסיקה המקובלת בכל דור (דעת השולחן ערוך), לעומת דעת הרמב"ם שהגביל למקורות מפורשים וכתובים. הראנו שלמקורות עליהם דיבר הרמב"ם יש מעמד מיוחד, ופסיקה המנוגדת אליהם בטלה ומבוטלת. הוכחנו כי את פסק הדין השגוי יכול לבטל בית הדין שטעה וכן כל בית דין מקביל. הסקנו מכאן שפוסקי ההלכה דחו את ההנחה של השאלה בה פתחנו, והבינו שטעות משפטית בניגוד לדבר משנה היא אובייקטיבית וניכרת לכול. תפיסה זו משתלבת היטב דווקא עם שיטת הרמב"ם שצמצם את הגדרת דבר משנה למקורות כתובים ומפורשים. כיוון שקביעה כי פסיקה מנוגדת למקורות כאלה קלה יחסית וניכרת לעין. מכאן המשכנו לעיין בשיטת הרא"ש והרמ"א שבית הדין שפסק יכול לקבוע בעצמו שהוא טעה גם כאשר מדובר במקורות שניתן לחלוק עליהם. על פי שיטה זו ביטול פסק דין יכול להיות במסלול אובייקטיבי, על ידי כל בית דין, או במסלול סובייקטיבי, רק על ידי בית הדין שטעה. המסלול הסובייקטיבי מקבל את ההנחה שבתחום המשפטי קשה להגדיר פסיקה כטעות, ולכן, רק בית הדין עצמו יכול לומר שהפסיקה שלו הייתה בבחינת מקח טעות, כיוון שלא היה מודע למקור מסוים, ולכן היא בטלה. חתמנו בדין פר העלם דבר של ציבור. טענו כי מהמקורות עולה שכאשר מדובר בטעות מעין דבר משנה, קביעת ההלכה של הסנהדרין בטלה מעיקרה ואין להביא עליה פר העלם דבר של ציבור. מכאן, שיש להביא את הקרבן רק במקרה של טעות בשיקול הדעת. זאת, בניגוד לדברי החזון איש שקבע בדיוק להיפך.

מהו היחס בין המשפט האלוקי ובכלל זה הצדק האלוקי, לבין הצדק האנושי? ההרצאה הראשונה עוסקת בשאלת מקומו של צדק אנושי ככלי פרשני של חוקי התורה, במיוחד בסוגיית "טעמא דקרא".