בבתי הדין הרבניים דנים על פי משפט התורה, ואילו בתי המשפט של מדינת ישראל אינם מחויבים לדין תורה ואף פוסקים לעיתים בניגוד לו, אף שיש שופטים המצטטים מן המשפט העברי. לפי רוב פוסקי ההלכה קיימת חובה לדון בדיני ממונות בבית דין הפוסק על פי תורה, ולא בבית משפט אזרחי, ואין זה תלוי דווקא במסגרת ממלכתית.

רוב פוסקי ההלכה קבעו שגם במדינת ישראל חל הכלל „דינא דמלכותא דינא”, משום שסמכות השלטון נובעת מעצם היותו שלטון ולא מצדקותו. עם זאת, כאשר חוק המדינה סותר את ההלכה או חורג מסמכות השלטון, אין לו תוקף ויש חובה לנהוג על פי דין תורה.

בדבר פנייה למפקח על הבתים המשותפים קיימת מחלוקת: יש המתירים, יש הסוברים שלכתחילה אין לפנות אליו, ויש האוסרים בלא היתר בית דין. למעשה ההכרעה היא שיש לפנות תחילה לבית דין לממונות, ורק אם הצד השני מסרב – לבקש היתר מבית הדין לפנות למפקח.

יש לפנות למזכירות בית הדין.

חז"ל והראשונים מביעים הסתייגות חמורה מעריכת דין, בעיקר כאשר מדובר בייעוץ טענות ותחבולות לבעלי דין, גם בלי שקר מפורש. מאידך, מקורות רבים מכירים בסיוע משפטי לגיטימי – לבירור האמת, לעזרה לחלשים ולייצוג הוגן בהסכמת הצדדים והדיינים. המסקנה ההלכתית: מותר לעסוק בעריכת דין, בתנאי שהייצוג נעשה ביושר, ללא רמאות והטעיה, ומתוך חתירה לאמת ולצדק.

על פי ההלכה יש מצווה וחובה לדון בבית דין, ואסור לפנות לערכאות, גם כאשר מדובר בבתי משפט של מדינת ישראל. היתר להתדיין בבית משפט קיים רק כאשר הנתבע סירב לדין תורה וניתן לכך כתב סירוב מבית דין. לכן, גם אם נטען שטוב יותר בבית המשפט, אין בכך כשלעצמו היתר הלכתי לעקוף את בית הדין.

גם במקרה שהשוכר אינו משלם ונעצר, יש לפנות תחילה לבית דין, ורק אם לא יתייצב – ניתן לקבל היתר ולפנות לערכאות.

ההלכה רואה קושי בעיסוק בעריכת דין בשל איסור ייצוג בערכאות ואיסור פנייה לבתי משפט במקום בית דין. עם זאת, בתחומים שההלכה מתירה לדון בהם על פי חוקי המדינה (כגון תעבורה, מיסים ודין פלילי), מותר לעסוק בעריכת דין. עוד הותר ייצוג נתבע הנכפה להתדיין בבית משפט כדי להצילו מעושק, אך לא סיוע בתביעת ממון בערכאות בניגוד לדין תורה.

בעריכת חוזים יש להקפיד על היתר עסקא, להיזהר מניסוחי התחייבות בעייתיים הלכתית, ולבחון סעיפי שיפוט. בתחום הציבורי ניתן לעסוק ברגולציה, מכרזים, פיקוח, קנסות והפרטות, מאחר שהם בגדר תקנות הקהל. בכל התחומים נדרשת הקפדה על יושר, אמת, ואי־גרימת עוול או התחייבות שאינה ניתנת לקיום.

נקודת המוצא ההלכתית: כל תביעה ממונית צריכה להידון בדין תורה, ופנייה לבית משפט מותרת רק בהיתר בית דין או כשאין אפשרות אחרת. אסור לשקר, לגזול, או לסייע בהוצאת ממון שלא כדין תורה – גם בשם “חוקי המשחק”, גם כלפי תאגידים, וגם ללא רווח אישי. עו"ד היודע שמרשו מרמה – אסור לו לייצגו, ואף חייב לסייע למנוע עושק מכוח “השבת אבדה” ו“לא תעמוד על דם רעך”. מותר להשתמש בכלים משפטיים כדי להוציא ממון שמגיע בדין תורה ממי שמסרב לדין תורה, אך יש מחלוקת אם מותר לטעון שקר לשם כך. עו"ד מחויב לאתיקה תורנית של אמת וצדק, גם כשהחוק האזרחי מאפשר טקטיקות כוחניות, הכחשות, וניצול פערי כוחות.

על פי ההלכה אסור לפנות לבתי משפט אזרחיים גם בענייני משפחה, למעט חריגים מוגדרים. כאשר אדם נתבע בבית משפט, מותר לו להתגונן ואף להעלות טענות שכנגד כחלק מההתגוננות בלבד. לכתחילה יש לפנות לבית דין רבני, ורק אם הצד השני מסרב – ניתן לקבל היתר לפנייה לבית המשפט.

ההלכה קובעת שכאשר יש בית דין בעיר – הדיון מתקיים בו, ואין לנתבע זכות לכפות דיון בעיר אחרת. הכלל של “הולכים אחר הנתבע” חל רק כאשר הצדדים גרים בערים שונות, ולא כששניהם באותה עיר. לכן השכן מחויב לדון בבית הדין המקומי, ובסירובו ניתן לשקול הוצאת כתב סירוב.

הפסלות של בורר תלויה בטיב הקשר: קשר כלכלי שיוצר נגיעה ממונית פוסל גם בדיעבד, והיכרות אישית קרובה עשויה לפסול – במיוחד אם לא הייתה ידיעה והסכמה מראש של שני הצדדים. בבורר יחיד דינו כדיין, ולכן אם אחד הצדדים לא ידע על הקרבה – הקבלה עשויה להיות בטלה מחמת טעות. אם שני הצדדים ידעו והסכימו במפורש (בהסכם/קניין), הבוררות תקפה; היכרות שטחית בלבד אינה פוסלת.

רוב הפוסקים סבורים ששיק איננו תשלום בפועל אלא התחייבות, ולכן אם השיק אבד ולא נפרע – החוב עדיין קיים. ואולם, בשיק פתוח יש סיכון, שכן מי שקיבל אותו בתמורה רשאי לגבותו גם אם עבר מיד ליד. לכן, כל עוד לא ברור שהשיק הושמד ולא הועבר, אין חובה לשלם מחדש בלי לקבל ערבויות מתאימות שימנעו כפל תשלום.

להלכה אין תוקף מחייב לסעיף הקובע בירור סכסוכים בבית משפט, וממילא גם החוק אינו תלוי בו. לכן אין איסור בחתימה, אך לכתחילה עדיף לדרוש בירור בדין תורה או להשמיט את הסעיף.

דיירים בבית משותף נחשבים כשותפים וכקהילה, ודמי ועד הבית נחשבים כמס לצרכים שוטפים. דייר שעוזב אינו זכאי לחלקו בכספים שוטפים שהצטברו, אך זכאי לחלקו בכסף שנגבה לצורך הוצאה חריגה כמו שיפוץ עתידי. לכן ההורים זכאים לחלקם היחסי בכסף העודף שנצבר עד למסירת הדירה, ואילו הקונים ישאו בהוצאות השיפוץ.

גזבר ועד בית עשוי להיחשב כשומר שכר, במיוחד כאשר יש לו אפשרות להשתמש בכספים ולהחזירם, או כאשר התפקיד מתחלף בין הדיירים. עם זאת, אם קיבל את התפקיד בהתנדבות ללא הסכמה על תחלופה, יש דעות שאינו נחשב שומר שכר ואף ייתכן שפטור יותר. הפתרון המומלץ הוא להתנות מראש עם הדיירים על רמת האחריות (כשומר חינם או פחות), ובכך לצמצם או להסיר חיובים במקרה של אובדן.

אסור לפנות לבית המשפט ללא קבלת היתר מבית דין. אפילו אם הנתבע אינו שומר תורה ומצוות.

תביעה ממונית של יהודי נגד עירייה במדינת נכרים אינה מחייבת דיון בדין תורה, בפרט כשברור שהעירייה לא תתייצב. מעיקר הדין מותר לתובע לפנות לבית המשפט האזרחי ולקבל את מה שייפסק לו, שכן נכרים אינם מחויבים להתדיין בבית־דין של תורה.

לכתחילה יש לפנות לבית דין. ברשויות הממשלה או חברה גדולה יש לפנות תחילה לפוסק הלכה מוסמך.