בורר שיש לו קשר עם אחד הצדדים

בורר שיש לו קשר עם אחד הצדדים

שאלה

האם בורר שהוסכם עליו, ואח"כ התברר כי היה לו קשר כלשהו עם אחד הצדדים, כגון, היכרות קודמת או קשר כלכלי (למשל, הבורר היה דירקטור בחברה הקשורה לאותו צד) פסול מלשמש בורר?
האם יש חשיבות לידיעה מראש של הצד שטוען כנגד הבורר לעניין זה?

תשובה

א. נדון בשני המקרים המופיעים בשאלה, ביחס לדייני בית דין:

1. "היכרות מוקדמת" – יש לבחון האם פוסלת מדין "אוהב": בגמרא (סנהדרין כט, א) מבואר שדיין שהוא "אוהב" של אחד מבעלי הדין – פסול, הדוגמה בגמרא (שם) לאוהב הוא "שושבינו" דהיינו קשר קרבה משמעותי. לעומת זאת בגמרא (כתובות קה, ב) מובא שמספר חכמים פסלו את עצמם לדון מכיוון שבעלי הדין עשו להם טובה אחת, ומכאן שאף על דבר כזה ראוי לפסול לדיינות. נחלקו הראשונים בהסבר היחס בין הסוגיות: הרא"ש (סהדרין ג,א) מבחין בין רמות שונות של אהבה: המשנה בסנהדרין עוסקת באוהב גמור שפסול אפילו בדיעבד, והסוגיה בכתובות עוסקת באוהב קצת שפסול לכתחילה וכשר בדיעבד. התוספות (סנהדרין ח, א ד"ה פסילנא) והמרדכי (סנהדרין תרפג) כתבו שבמקרים הנידונים בכתובות הפסול הוא רק ממידת חסידות. הרמב"ם (סנהדרין כג, ו) פסק שכל האוהבים פסולים באותה מידה, הבית יוסף (חו"מ ז) דייק מדבריו שכולם כשרים בדיעבד, ואילו הלחם משנה (שם) דייק שכולם פסולים.

השו"ע (חו"מ ז, ז) כרמב"ם אינו מחלק בין אוהבים שונים, וסבור שבדיעבד כולם כשרים. ואילו הרמ"א הביא את שתי הדעות הנוספות, ונראה שפסק כרא"ש שמחלק בין רמות שונות של אהבה.

2. "קשר כלכלי" - יש לבחון האם קיומו של קשר כזה הופך את הבורר לנוגע אשר פסול לדון גם בדיעבד כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ ז, יב). ההבדל בין אוהב לנוגע נובע מכך שלנוגע יש הנאה ממונית מהכרעת הדין.

הגדרת נגיעה הפוסלת מופיעה בהלכות עדות בשו"ע (חו"מ לז, א): "עדות שיש לאדם הנאה בה". מפרשי השו"ע נחלקו האם רק הנאת ממון ממש אוסרת או גם הנאה אחרת: לדעת הש"ך (חו"מ לז, י) גם הנאה אחרת פוסלת, ואילו לדעת קצות החושן (לז, ד) רק נגיעה ממונית ואפילו נגיעה רחוקה פוסלת. לענייננו, צריך להיות קשר ברור בין תוצאות הדין, לקשר הכלכלי שבין הבורר ובעל הדין.

ב. אם מדובר בדין באמצעות "בוררות", יתכן שההלכה שונה. כך ניתן ללמוד מדברי רמ"א על דין "זה בורר לו אחד", שמשמעותו שכל אחד מבעלי הדין בורר לו דיין אחד ושני הדיינים בוררים דיין שלישי, שם כתב הרמ"א (חו"מ ז, ז) שאף "אוהב" כשר מפני שזו מהות הבחירה של דיין על ידי הצדדים. אולם, פתחי תשובה (שם) כתב שלדעת ה"פנים מאירות" ועוד פוסקים, גם על הבורר חלה "כל תורת הדיינים", "וגם לא יבררו האוהב והשונא אלא ברצון שני הצדדים".

בכל אופן, מלשון השאלה כאן נראה שמדובר בבורר אחד, ואם כן לכל הדעות חזר דינו להיות כדיין, כיון שנטייה של הבורר לאחד הצדדים עלולה להטות את הדין. אמנם לפי ההלכה בעלי הדין יכולים לקבל על עצמם דיין יחידי ואפילו אם הוא קרוב או אוהב (שו"ע חו"מ לז, כב), אלא שהדבר מותנה בהסכמה מפורשת של בעלי הדין. ולכן אם אחד מהצדדים לא ידע שהדיין "אוהב" של בעל דינו מסתבר שהסכמתו לדון לפניו בטעות יסודה והוא יכול לחזור בו. אך אם בעל דינו לא מאמין לו שלא ידע על הקרבה, הוא צריך להישבע שלא ידע על בעיה זו מראש (פתחי תשובה חו"מ כב, א).

לסיכום, אם מדובר בדיין יחידי ושני הצדדים היו מודעים מראש לקרבה מיוחדת שלו לאחד הצדדים, קבלתם אותו כבורר מחייבת. ובתנאי שנעשה קניין בשעת הקבלה או שחתמו הצדדים על הסכם בוררות. אם אחד הצדדים לא ידע מכך יש לחלק בין שני מקרים: אם הבורר אכן "נוגע" דהיינו שהפסיקה תסב לו הנאה ממונית, קבלתו בטעות יסודה והיא בטלה.

גם במקרה שהבורר הוא מכּר של אחד מבעלי הדין נראה שאם הוא חבר קרוב של בעל הדין יש מקום לטעון שהקבלה הייתה בטעות, ואפילו אם הבורר מכירו משום שעשה לו טובות יש מקום לומר שהבוררות בטלה. אך אם יש ביניהם היכרות בעלמא אין בכך בכדי לבטל את בחירתו כבורר. במקרה שהצד השני טוען שהמערער ידע על הקרבה מראש, על המערער להישבע שלא ידע. מכיוון שבית דין לא משביעים היום, עליך לפנות לבית דין לממונות שיקבעו כיצד להמשיך את הדיון.

בשולי הדברים יש להעיר שחוק הבוררות אינו תואם את ההלכה שכן הוא מאפשר ביטול בוררות במקרה שהבורר היה קשור לאחד הצדדים, אפילו באופן עקיף או בעבר ולכן יש לבחון בכל מקרה מה עמדת ההלכה.