עריכת דין

עיסוק במקצוע עריכת הדין מעורר מספר שאלות הלכתיות. במקורות חז"ל מצויות מספר מימרות שלפי פשוטן שוללות אותו. כך כתוב במשנה במסכת אבות (א, ח):

יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין.

פירושים שונים נאמרו למשנה זו ולפי חלק מהם ניתן להסיק מסקנות ביחס לנושא דיוננו והן הבסיס לפסיקה בנושא זה. כך כותב הרמב"ם בפירושו למשנה:

עורכי הדיינין - הם אנשים הלומדים את ההתדיינות כדי שיהיו מורשים לבני אדם בדיניהם, והם משערים שאלות: אם יאמר השופט כך – תהיה תשובתו בכך, ואם יטען בעל הדין בכך – תהיה התשובה כך. וכאילו הם עורכים השופטים ובעלי הדין לפניהם, ולפיכך קראום עורכי הדיינין, כאילו הם ערכו הדיינין לפניהם. והזהיר מהדמות להם, רצונו לומר שילמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו, ויאמר לו: אמור כך, או: הכחש באופן כזה, ואפילו ידע שהוא עשוק, ושבעל דינו טוען עליו בשקר לפי הכרע הסברה, אין מותר לו ללמדו טענה שתצילהו בשום פנים.

מדברי הרמב"ם משמע שהמשנה מזהירה מייעוץ לבעלי הדין. כיוון כזה עולה גם מדברי רש"י. בגמרא (סוטה מז, ב) נאמר:

משרבו לוחשי לחישות בדין - רבה חרון אף בישראל, ונסתלקה השכינה, משום שנאמר: (תהלים פב, א) בקרב אלהים ישפוט.

וביאר רש"י:

לוחשי לחישות - עורכי הדיינין ומתלחשים עם הדיינין לפתוח להם פתח בזכותו של זה ובחובתו של זה.

ביטוי נוסף של התנגדות לעריכת דין עולה מהגמרא בשבת (קלט, א):

שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין...

חז"ל מגנים את "עריכת הדין" לא רק בלימוד טענות שקר,[1] כפי שמדגישים המפרשים על המשנה באבות (שם). כך עולה למשל מפירושו של רבינו יונה במקום שמסביר את שיטת הרמב"ם:

[לא] דִבר בכאן במי שמלמד טענות של שקר לחברו ולטעון בהן, כי אדם זה רשע גמור הוא ולא הוצרך לומר כי אין לאדם לעשות כן כי יחשדוהו וידברו עליו כי עבירה גדולה היא. אלא שמסדר לו טענותיו ועורך לפניו הדינין ומגלה ליחיד דינו שאינו ראוי לעשות כן כי יחשדוהו וידברו עליו רע...

וכן עולה מפשטות סוגיית הגמרא (כתובות נב, ב; פו, א; ועוד) שאין לייעץ לבעל דין כיצד לנהוג או מה לטעון.

מאידך יש בעריכת דין מספר יתרונות כגון סיוע למי שנזקק לכך בבחינת "פתח פיך לאילם (אמנם ראו הסתייגותם של הרשב"ץ ור"י אלשקר בפירושיהם למשנה באבות). כמו כן ממקבילות בירושלמי (בבא בתרא ט, ד; כתובות ד, י) לאחד מאותם המעשים המופיעים בבבלי עולה שמותר לגלות את הדין לבעל דין אחד ובמיוחד כשאין לחשוש שהוא ילמד לשקר בעקבות הידע שיקבל.

גם ממקורות נוספים עולה שההלכה מכירה במציאות שבה אדם מייצג אנשים בבית הדין ומסייע בידם לבאר את טענותיהם ולהציגם כראוי. ביישוב הסתירות הללו לפרטי פרטיהן נכתבו חיבורים שלמים, ונציין למאמריהם של הרב בנימין ליפקין והרב שאר ישוב כהן (שניהם בקובץ תורה שבעל פה, כב) שכתבו על כך בהרחבה, הכיוון הכללי העולה מדבריהם הוא שעורך דין רשאי לעזור, הן לצדדים והן לבית הדין עצמו בבירור המקרה ובבירור הטענות הנוגעות אליו. הסכמת הצדדים לעבודת העו"ד מהווה שיקול נוסף (סמ"ע יז, יד; ועיינו עוד חזון איש חו"מ ד, ד):

ומה שבזמן הזה נוהגין לדון לועזים (=דוברי שפה זרה) על ידי מורשה שלהם, הוא מפני שכל שבאו לדון לפני דיינים קבועין הוה ליה כקיבלו עליהם לדון כן, ואין לנו אחר הקבלה כלום.

לפי רוח זו הלכנו בתשובות דלהלן, דהיינו שמותר לעסוק בעריכת דין, אולם, עורך הדין צריך להיזהר שלא לכוון את בעלי הדין לרמאות ותחבולות, ולהקפיד לייצגם לפי מה שראוי להם לטעון ולזכות בדין באמת וביושר (וראו עוד דיונים חשובים בשו"ת תשובות והנהגות א, תשצד-תשצה ו-ג, תמה-תמו; ספר צמח יהודה ה, מ; הרב הלל גפן, "עורכי דין במערכת המשפט העברי", ישע ימינו 52, תשנ"ז. עמ' 72-83; הרב יגאל מוניסר, המשפט וישראל, עמ' 459-477).