האם דיין חייב לנמק את פסק הדין?

הלכתי לבוררות אצל רב והוא חייב אותי. כשניסיתי להתווכח איתו קצת על הסברות, הוא ממש צעק עלי ולא התייחס אלי ואיים עלי שאם אני לא אשלם התובע יכול ללכת להוצל"פ. לא זה העניין, אלא אני פשוט רוצה להבין למה כך הוא פסק? מה אני אמור לעשות במקרה זה? האם יש לי אפשרות לפסול אותו או לערער על דבריו לפי דין תורה ולפי החוק?

תשובה

א. נימוק פסק דין לפי דין תורה

ברירת המחדל בדין תורה היא שאין חובה לנמק את פסק הדין וכן פסק השולחן ערוך:

"שאל אחד מבעלי הדין שיכתבו לו הפסק דין, אין מזכירין שם המזכים ולא שם המחייבים, אלא כותבים סתם: פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני בית דין, ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב"

אך בגמרא מצאנו שני מקרים בהם יש חובה לנמק: האחד, כאשר יש חשד מוצדק שהדיין עיוות את הדין , והשני במקרה בו בית הדין הוכרח לכפות על אחד הצדדים לבוא לפניו ואותו הצד דורש נימוקים השולחן ערוך והרמ"א  מנסחים את המקרים בהם בית הדין חייב לנמק את פסק דינו:

"יש אומרים שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל. הגה: וכל שכן אם אומר: כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. מיהו יש אומרים דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה, אבל בלאו הכי אין כותבין, וכן עיקר. ... ואין צריך לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבין להם הטענות והפסק דין".

כלומר, השולחן ערוך כתב שבמקרה בו יש חשד של הטיית הדין, בית הדין צריך לנמק את פסק הדין, אפילו אם הצדדים לא דורשים זאת. הסמ"ע  מוסיף שהצורך לנמק קיים רק במקרה בו יש סיבה סבירה לחשד, אך גם ללא סיבה כזאת הסמ"ע  פוסק שאם אחד הצדדים: "... מבקש טעם הדין, ודאי יאמרו לו".

הרמ"א הוסיף שבמקרה בו ישנה כפיה על אחד הצדדים ישנה חובה לנמק. הכפיה המדוברת אינה כפיה ממשית על ידי משטרה, אלא אפילו אם בית הדין שלח זימון לנתבע על מנת שיתייצב לדיון, והנתבע לא בא לבית הדין מרצונו החופשי, כבר חובה לנמק את פסק הדין .

הרמ"א כתב שחובת ההנמקה היא רק חזרה על הטענות ופסק הדין, ללא צורך להרחיב בראיות ונימוקים. הפתחי תשובה  התקשה בהבנת דברי הרמ"א והכריע שלפחות בע"פ הדיין צריך להאריך בנימוקים וראיות.

הפתחי תשובה  בשם שו"ת חתם סופר  כתב שאם יש עזות פנים מצד אחד הצדדים ודרישתו נובעת מחוצפה אין להיענות לבקשתו. לדין זה ישנם עוד פרטים רבים שלא מנינו אותם כאן.

פוסקי זמננו כתבו שבימינו יש ערך רב יותר לנמק את פסק הדין  וכן נוהגים בבתי הדין של הרבנות הראשית ובבתי הדין של רשת ארץ חמדה גזית. 

מהכלל אל הפרט:

במקרה שלך אתה ביקשת מהבורר לנמק. לא ציינת שחשדת בו במשוא פנים וכן לא מדובר כנראה בכפיה, אולם הסמ"ע הדריך את הדיינים לנמק אם אחד הצדדים מבקש זאת, ולכאורה כך הדיין היה צריך לעשות. אלא אם כן הוא הרגיש שדבריך נובעים מחוצפה כלפיו ואז הוא נמנע מנימוק הפסק כפי הדרכת החתם סופר.

ב. נימוק פסק הבוררות לפי החוק

לפי תיקון לחוק הבוררות (טו1) יש חובה לנמק את פסק הבורר: " הבורר ינמק את פסק הבוררות."

ביטול פסק בוררות יכול להיעשות בבית משפט מחוזי ומהטעמים המנויים בחוק הבוררות (סעיף 24). באופן כללי הנימוקים הם בעיות רציניות בהליך הבוררות, ובין השאר אם הבורר לא נימק את פסקו. במקרה כזה סביר שבית המשפט המחוזי יחזיר את הפסק לבורר וידרוש ממנו לנמק.

יש בתי דין לדיני ממונות המכניסים סעיף לשטר הבוררות בו כתוב שבית הדין פטור מלכתוב נימוקים, וייתכן ששטר הבוררות שחתמת עליו הוא שטר בוררות עם סעיף כזה. במקרה כזה אין לך אפשרות לפנות לבית המשפט ולבטל את פסק הבוררות, אלא אם תוכיח שהיה בפסק פגמים מהותיים אחרים.

לסיכום, אם הדיין מרגיש שבעל הדין חושד שהפסק מוטה וחשדו זה עשוי להיות מוצק ולא קנטרני, או כאשר יש דין הנעשה בכפיה- הדיין חייב לנמק את פסק דינו לפי ההלכה. אם לא זה המצב הדיין פטור מלנמק אך ראוי מאוד שיעשה כן במיוחד בימינו, אך לא ניתן להכריח אותו לעשות כך. לפי החוק יש חובה לנמק את פסק הדין, אולם אם ויתר מראש על כך שבית הדין ינמק- אין חובה לנמק.