דיון שלא בפני בעל דין

כאשר שני צדדים חתמו על הסכם בוררות ואחד הצדדים החליט שלא להגיע לדיונים, מאפשר חוק הבוררות בתנאים מסוימים לקיים דיון ולפסוק את הדין שלא בפניו. השאלה היא מה עמדת ההלכה במקרה כזה.

גמר דין שלא בפני בעל דין

עקרון חשוב בדין הוא שאין דנים אדם אלא בפניו (בבא קמא מה, א). מאידך, בשו"ת הרשב"א (א, אלף קיח) כתב שדברים אלו אמורים רק בדיני נפשות, בעקבותיו פסק גם השו"ע (חו"מ יח, ו): "בית דין פוסקין בדיני ממונות שלא בפני בעל דין". הלכה זו סותרת לכאורה הלכה אחרת בשולחן ערוך (חו"מ יג, ו), שממנה משמע שאין לדון אדם שלא בפניו גם בדיני ממונות.

שתי שיטות מרכזיות בין הפוסקים באות ליישב סתירה זו. השיטה האחת (סמ"ע יח, יג, ועוד) סבורה שלא ניתן לקיים דיון שלא בפני שני בעלי הדין, אולם, ניתן לומר את פסק הדין בפני אחד מהם או לכתוב את פסק הדין ולשלחו לכל אחד לביתו.

לעומת זאת, על פי השיטה השניה (קצות החושן יא, א, ועוד), הואיל ודיני ממונות הם הפיכים יש אפשרות בשעת הצורך לדון גם ללא שמיעת טענותיו של בעל הדין, ואם יהיה צורך הוא יוכל לדרוש דיון חוזר, אבל לכתחילה אין עושים כך.

תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים

תקנה ק"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים נתקנה על פי הגישה השניה: "הופיע התובע ולא הופיע הנתבע, והוא הוזמן כדין - רשאי בית-הדין להחליט על בירור התביעה, כולל שמיעת עדות וראיות, שלא בפני הנתבע ולתת פסק-דין או לדחות את הישיבה לתאריך אחר".

פרופ' זאב לב ז"ל (תחומין י, עמ' 151) טען שתקנה זו אינה כהלכה כיון שהיא מנוגדת לדעת הגישה הראשונה. לדעתו פסק דין שנפסק במעמד צד אחד בטל, כיון שעבר על מה שציותה התורה "שמוע בין אחיכם". לא זו בלבד אלא שהדיינים פסולים לדון מחדש בערעור על פסק דינם כיון שהם נוגעים בדבר. הוא הביא סיוע לדבריו מפס"ד של בית הדין הגדול, שלפי הבנתו פסק בניגוד לתקנה זו.

הרב אברהם שרמן (תחומין י, עמ' 168) השיב לו שצדדים אשר חתמו על שטר בוררות קיבלו על עצמם את בית הדין וגם את סדרי הדין הנהוגים בו. ובפסק הדין האמור בית הדין הגדול עסק בדיין ששמע צד אחד שלא כדין, אבל בי"ד שפסק לפי התקנה לא נפסל.

פרופ' לב ערער גם על האפשרות לתקן תקנת ציבור מעין זו לטובת הציבור. הוא הביא את תשובתו של המהר"ם שיק (חו"מ ב) שעסקה בהצעה לתקן תקנה שאם אחד הצדדים מסרב לירד לדין ידונו אותו שלא בפניו. המהר"ם שיק ענה ש"דבר זה אינו ראוי על פי דין תורה... שבדיני ישראל אנו מוצאים שכופים אותו או בנידוי או בחרם ובשוטים או על ידי גויים שיכפוהו 'עשה מה שישראל אומר' אבל לדון שלא בפניו לא מצאנו".

אמנם הרב שרמן הדגיש את הסיפא של דברי המהר"ם שיק, שאם יזדמן מקרה "יהא צריך אז לעשות סייג לתורה בהוראת שעה אפילו לדונו שלא בפניו אם לא יהא אפשר בענין אחר". אולם, בדברים אלה עדיין אין הסכמה לתקנה קבועה כמו שקיימת בתקנות הדיון.

הצעות מעשיות

הרב יועזר אריאל (ספר דיני בוררות, עמ' רפה והלאה) מציע כמה אפשרויות כיצד לנהוג במי שאינו מגיע לדיונים. אפשרות הראשונה היא לקבוע מראש בהסכם הבוררות כי הצדדים מסכימים שבמקרה שאחד מהם לא יופיע להמשך הדיונים בית הדין יהיה רשאי לפסוק לפי ראות עיניו.

אמצעי נוסף שהוא ממליץ עליו הוא התחיבות הצדדים בהסכם הבוררות שבית הדין יהיה רשאי לחייב את הצד שנעדר מהדיון לשלם הוצאות ביטול זמנו של הצד שכנגד, וכן הפסדים עקיפים שגרם לצד שכנגד כתוצאה מהיעדרותו.

אפשרות אחרת היא לקנוס את הסרבן על ידי פסיקה שלא בפניו. הרב יועזר אריאל ממליץ שקנס זה לא יהיה בגדר פסק דין סופי אלא פסק דין זמני. הנתבע יהיה זכאי להגיב על פסק הדין תוך זמן קצוב שלא יעלה על שלושים יום. אם הנתבע יתנגד לפסק הדין מכוח טענות הדורשות דיון בית הדין יזמין את הצדדים לדיון נוסף, ויוכל לשנות את פסק הדין בהתאם לטענות הנתבע. אם הנתבע לא יגיב תוך הזמן הקצוב פסק הדין יקבל תוקף של פסק דין סופי. לדעת הרב אריאל שתיקתו של הנתבע נחשבת למחילה ובכך יש תוקף נוסף לפסק הדין.

חשוב לציין כי חוק הבוררות אינו מאפשר לבורר להטיל קנסות על בעלי הדין, אולם, משמעות הדברים היא שמבחינת ההלכה מדובר בקנס ומבחינת החוק מדובר בפסיקה שלא בפני בעל הדין.

הרב אריאל ממליץ גם על אפשרות נוספת. בית הדין יפסוק בהיעדרות הנתבע שעליו להפקיד בקופת בית הדין סכום מסוים [חלק מסכום התביעה או כולה] לפקדון עד שיתברר הדין. פקדון זה אינו קנס אלא ערובה לכך שהנתבע יופיע בבית הדין. לפי דבריו אפשר להוציא לפועל פסק דין כזה לפי חוק הבוררות.