לגמור את הדין כדי להטיל שלום בעולם

מבוא

ככלל, תפקידו של דיין במשפט העברי הוא לרדוף צדק, כלומר, לנגד עיניו של הדיין אמורה לעמוד מטרה אחת בלבד - פסיקת דין אמת. אמת שאינה מתחשבת בנסיבות האישיות של העומדים לדין - "לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו).

אף על פי כן, עיון בשיטת הרא"ש מעלה, כי הוא ראה מטרה נוספת לבית הדין, והיא השכנת שלום. אין הכוונה ליצירת אווירה רגועה ורגשי ידידות, אלא לכך שיש לחתור לסיום סכסוכים משפטיים, גם כאשר אין אפשרות לברר את האמת.

גישה זו הובילה את הרא"ש לפרש מספר דרכי הכרעה בגמרא כתקנות שמטרתן הכרעה ללא ראיות, וכן לחדש בעצמו דרכים להכריע במצב כזה.

הרא"ש בתשובה (שו"ת הרא"ש קז, ו, ד"ה כל) הציג את שיטתו כך:

כלומר, חובת הדיין היא להכריע את הדין כדי "להטיל שלום בעולם". לפיכך, במקום בו אין אפשרות לברר את האמת, יש צורך בדרכי הכרעה חליפיות. בהמשך יוצגו דרכי ההכרעה בהם נקט הרא"ש.

בניגוד לכך, סבר הרמב"ם שצדק, ורק צדק צריך לעמוד לנגד עיניו של דיין. ובמקום שלא ניתן להביא להכרעה צודקת עדיף שלא להכריע בכלל.

תובע שקרן

לגבי מקרה בו נראה לדיין שהתובע משקר, אולם, אין לכך ראייה, כתב הרא"ש (שו"ת הרא"ש סח, כ):

ואם יראה לדיין שדין מרומה הוא, ימנע מלהשתדל באותו הדין. וכן אני עושה, כשמביאין לפני שטרות ישנים, אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו, ואם אני רואה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, אני אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה, וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע.

כלומר, מעבר לחובה הבסיסית שלא לפסוק לטובת תובע הנראה כרמאי, נהג הרא"ש לכתוב לנתבע אישור על כך שאין אפשרות לתובעו, כדי למנוע תביעה חוזרת בבית דין אחר. בכך, הרא"ש פעל על פי שיטתו, המחייבת את הדיין להגיע לסיום הסכסוך המשפטי, במקרה זה, לטובת הנתבע, גם כשאין לכך תשתית ראייתית מבוססת.

בניגוד לכך פסק הרמב"ם (סנהדרין כד, ג) לגבי דין מרומה:

ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים תלמוד לומר מדבר שקר תרחק כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות אם נראה לו לפי דעתו [שאין בו רמאות חותך את הדין על פי העדות אבל אם היה לבו נוקפו] שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא.

כלומר, על הדיין להימנע מלדון, ולאפשר לדיינים אחרים לדון. יש לציין שהרמב"ם לא הבחין בין מקרה בו התובע נראה רמאי למקרה בו הנתבע נראה רמאי.

נתבע שקרן

לגבי מקרה בו נראה שהנתבע רמאי, ואין לכך ראייה, כתב הרא"ש (שו"ת הרא"ש קז, ו, ד"ה עוד):

נמצא, כשהנתבע טוען ברמאות, לא שייך האי טעמא, ובעי דרישה וחקירה, וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות, כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין, לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה... ואם יסתלק מן הדין היינו זכות, כי בזה יפטר, אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפי'. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, מאחר שהיא סברא מוכחת.

דהיינו, במקרה בו הנתבע נראה כשקרן, ואין לכך ראייה, הימנעות מלדון אינה

פתרון, כיון שבכך הנתבע מרוויח. במקרה זה נקט הרא"ש בפתרון אחר: הכרעה על פי אומד הדעת. בסיום תשובה זו הכליל הרא"ש את הדברים, וקבע, שחובת הדיין להכריע גם כשאין ראיות מספיקות, כפי שהובא לעיל.

כפי שנאמר לעיל, הרמב"ם קבע שכאשר אין אפשרות להגיע לבירור האמת באופ מבוסס צריך הדיין להימנע מלדון.

שודא דדייני

לגבי מתנה שספק למי נתנה פסק שמואל בגמרא כי הפתרון הוא "שודא דדייני". נחלקו ראשונים בפירוש המושג, כפי שסכם הרא"ש (ב"ב ג, כג):

שודא דדייני - פירש רשב"ם: רואין למי דעתו קרובה יותר, ור"ת מפרש: דבלא טעם ובלא ראיה יתנהו הדיין למי שירצה, ובלבד שלא יהנה הדיין דאי שקיל אגרא לאו דיינא הוא.

כלומר, דעת רשב"ם היא שיש לאמוד את דעת הנותן, ולשער למי התכוון לתת, זו גם דעת הרמב"ם (זו"מ יא, ב-ג). לעומת זאת, דעת ר"ת היא שהדיין יתן למי שירצה. לכאורה, דעת ר"ת מפליאה, שהרי, אם הדיין אינו יודע מה הדין, עדיף שלא יעשה דבר.

הרא"ש (ב"ב ד, ג) הבין ש"שודא דדייני" הוא תקנת חכמים:

ויש מחלוקת שנראה להן לתקן שודא דדייני...

טעם התקנה התפרש בדברי הרא"ש בתשובה (שו"ת הרא"ש קז, ו, ד"ה עוד):

ור"ת ור"ח יפו כח הדיין לעשות בדין זה כל מה שירצה לעשות, בלא טעם אומד הדעת... והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב: אמת ומשפט שלום וכו', כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה, כדי לתת שלום בעולם.

כלומר, כדי להכריע את הדין במקום בו אין ראייה לאחד הצדדים, מוטל על הדיין לפסוק את הדין כפי שירצה, ובלבד שהדין יוכרע. מטרת סוג הכרעה שכזה היא להשכין שלום, ולסיים את הסכסוך.

חלוקה

הרא"ש בתשובה (שו"ת הרא"ש קז, ו, ד"ה וכן) ציין שישנה גם דרך פתרון נוספת: "וכן מצינו בגמרא, שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה...".

במקום נוסף מנה הרא"ש (ב"ב ד, ג) מספר מקרים בהם תקנו חכמים חלוקה כפתרון לספק:  "ויש לומר שכך היתה תקנת חכמים בכמה מקומות שאמרו יחלוקו מספק...".

יתכן שמטרת התקנה היא, כאמור, להכריע את הדין ולסיים את הסכסוך.

הרמב"ם, לעומת זאת, לא הזכיר בשום מקום שחלוקה היא תקנת חכמים.

כל דאלים גבר

אופן ההכרעה המנוגד ביותר לשיטת הרא"ש שהוצגה עד כה הוא: "כל דאלים גבר". כלומר, ב"ד נמנע מלהתער ומניח לצדדים לתפוס את הנכס עליו נסוב הסכסוך בכוח. בגמרא (ב"ב לה, ב), נקבע כי פתרון זה נבחר רק במקום בו "איכא למיקם עלה דמילתא", כלומר, יש סיכוי סביר שאחד הצדדים יוכל להביא ראייה לדבריו בעתיד.

הרא"ש (שו"ת הרא"ש עז, א) התייחס לדברי הגמרא:

איכא למיקם עלה דמילתא - שמא ימצא אחד מהן עדים לאחר זמן, וגנאי לבית דין שיפסקו שודא, או חלוקה, ויצטרכו להחזיר, הילכך נסתלקו חכמים מן הדין, ואמרו: כל דאלים גבר, אולי יתברר הדבר לאחר זמן של מי הוא...

כלומר, כיון שיש סיכוי שיימצאו ראיות על ידי אחד הצדדים נמנע ב"ד מלכפות הכרעה שאינה מבוססת על ראיות.

אף על פי כן, ראה הרא"ש (ב"ב ג, כב) צורך לפעול להפסקה זמנית של הסכסוך גם במקרה זה, ואלו דבריו:

האי כל דאלים גבר דינא הוא דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה. דלא מיסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת היום יגבר זה ומחר חבירו אלא חכמים פסקו כל דאלים בפעם הזאת גבר...

כלומר, גם כאשר ב"ד אינו רוצה לכפות הכרעה, ומשאיר את הסכסוך להכרעה כוחנית, לאחר שאחד הצדדים תפס את הנכס עליו נסוב הסכסוך, המצב מוקפא עד שיובאו ראיות על ידי בעל דינו. טעם הדבר, אליבא דהרא"ש הוא כדי למנוע את התמשכות הסכסוך ללא סוף.

דווקא בעניין זה פסק גם הרמב"ם (טו"נ טו, ד-ה) באופן דומה:

מניחין אותה בידיהן וכל המתגבר ירד בה ויהיה האחר מוציא מידו ועליו הראיה...

סיכום

הרא"ש הזכיר חמש דרכים להכרעת דין במקום בו אין אפשרות לברר את האמת, שמטרתן סיום הסכסוך המשפטי, על ארבע מהן חלק הרמב"ם:

כאשר נראה שהתובע שקרן, ואין אפשרות להוכיח זאת, נהג הרא"ש לתת בידי הנתבע אישור שאין להעמידו לדין. השניה, במקרה בו נראה שהנתבע שקרן, הורה הרא"ש להכריע על פי אומדן הדעת.

לגבי שני המקרים, כתב הרמב"ם שאל לו לדיין להכריע כשאינו בטוח, אלא יניח לאחרים לדון בדין זה.

כאשר נפסק בגמרא "שודא דדיני", פירש הרא"ש שהכוונה לתקנת חכמים המטילה על הדיין להכריע כפי שירצה, ובלבד שהדין יוכרע. בניגוד לכך, הרמב"ם סבר שהכוונה להכרעה על פי אומדן דעת.

הרביעית, לגבי ספקות מסוימים נפסקה בגמרא פשרה כל שהיא, למשל, חלוקה. הרמב"ם קבל את פסיקת הגמרא, אולם, לא פירש אותה כתקנה שמטרתה סיום הסכסוך.

החמישית, גם כאשר ב"ד נמנע מלהתערב ו"כל דאלים גבר", לאחר השתלטות אחד הצדדים על הנכס, צריך בעל דינו להביא ראייה בכדי לקבל את הנכס. כך פסק גם הרמב"ם.

על פי תפיסת הרא"ש, דרכים אלו משקפות מגמה ומטרה נוספת העומדת לנגד עיני הדיין מלבד רדיפת האמת, והיא השכנת שלום בין אדם לחברו. "...והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט).