בית דין שדן במעמד צד אחד

שאלה: שלום לרב. שאלתי היא הלכה למעשה. מה הדין של הרכב בית דין ששמעו צד אחד ולאור זאת הוציאו פסיקה וגילוי דעתם.

א האם יכולים לדון בכלל בנושא?

ב. האם הם נפסלו בכך שדנו ללא צד שני גם אם הצד השני יסכים בהמשך לבוא בפניהם?? תודה רבה שבת שלום

תשובה

שלום וברכה.

מדובר בנושא רחב ואני אשתדל לפרוס לפניך כמה אפשרויות וכך תוכל לדעת מה מתאים לסיטואציה שלך.

א. הדיין שמע צד אחד ואח"כ שני הצדדים הגיעו לפניו לדין.

במקרה זה, אסור לשמוע צד אחד ללא שמיעת הצד השני, כמו שפסקו חז"ל בסנהדרין (ז ע"ב): "שמע בין אחיכם ושפטתם - אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו". ובמסכת שבועות (לא ע"א) נלמד דין זה מהפסוק מדבר שקר תרחק. והסביר הפתחי תשובה (יז, ח) שצריך שני מקורות כדי לאסור שמיעת צד אחד ללא שמיעת הצד השני אפילו אם הצד המדבר עם הדיין משמיע את טענותיו ואת טענות הצד השני, אפילו כך אסור לדיין לשמוע.

וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף ה: "אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו". אע"פ שדין זה נלמד מהמקרא אין זו גזרת הכתוב ללא טעם, והסביר הסמ"ע ( יז י-יא), שאם ישמע צד אחד בלי הצד השני לא יתבייש בכלל הטוען לטעון שקר ושווא, וכן ישנו חשש שיכנסו טענות הצד האחד באוזני הדיין.

בדיעבד, דיין ששמע את טענות הצד האחד ללא הצד השני לא נפסל בכך לדון את הדין (ש"ך חו"מ יז, ט).

יש פוסקים הסבורים שאם בעלי הדין קיבלו עליהם דיין מסוים וחתמו על שטר בוררות ואח"כ נודע להם שהדיין שמע את דברי צד אחד ללא הצד השני, יכולים הצדדים לחזור בהם מהחתימה על שטר הבוררות (ב"ח חו"מ יז, ו), אולם לדעת מהריב"ל (ח"ג סי' צז) ומהרשד"ם (סימן ב) שהובאו על ידי הש"ך (חו"מ, יז, ט) לא מתירים לפסול את הבוררות בשל כך.

הרמ"א בשם המהרי"ל (סימן קצ"ה) כתב שהאיסור הוא על הדיין לשמוע, ולכן אם הדיין לא מונה עדיין ולא ידע שעתידים לעמוד לפניו, אין לו שם דיין, ומותר לשמוע, ואח"כ אם יעמדו לפניו לדין לא נפסל. והטעם, כתב הסמ"ע, שרק כאשר יודע שיהיה דיין נכנסים הדברים לאוזניו יותר. אמנם, צריך הדיין להציג בפני הצד השני שכבר שמע את טענות שכנגדו, ואם לא הציג בפניהם את העובדה הזאת, יכולים לבטל את קבלתם (אחרונים).

בספר הלכה פסוקה (סימן יז סעי' יז) מנה את המקרים בהם ניתן לפסוק ללא שמיעת הצד השני, כאשר לא יהיה דיין בין הצדדים:

א) נשאל בשם שני הצדדים,

ג) יש מתירים להשיב למי שמוחזק כדובר אמת (וממילא אין חשש שינצל זאת ע"מ לשקר).

ד) אם השואל מציע את זה כדי לפרוש מגזל או משאר איסור (מהרשד"ם פת"ש יא), או משום דררא דמצוה.

ה) דין שתלוי בעובדות ולא בטענות (כמו ירושה) (פת"ש יא).

ו) לשמוע רק את התביעה ללא שום פירוט (פת"ש ט).

ז) אם הדיון הוא על מקום הדיון ואם לא ישיב לעולם לא ישתוו בדבר (פת"ש יא).

וראו עוד מקרים נוספים בחו"מ קכד, ובחזון איש חו"מ ד,ד.

ב. דיון ומתן פסק דין במעמד צד אחד בלבד

בשולחן ערוך חו"מ יג, ו כתב שאין לבית הדין הגדול סמכות לפסוק כאשר הצדדים לא בפניהם: "דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים". אך בסימן יח, ו כתב השולחן ערוך ש:"בית דין פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעל דין"?

הסמ"ע (יח,...) והש"ך (יג, ח) תרצו שבסימן יח מדובר בבית דין ששמע את הטענות של הנדונים ורק את הפסק הוא אומר לא בפני בעלי הדין. אך הב"ח (יג, ו) וקצות החושן (יג, א) והתומים כתבו (לכאורה) שבדיעבד אם קיימו דיון במעמד צד אחד דינם דין.

החזון אי"ש (חו"מ סי' ג' סעיף י"א) פסק כשיטת הסמ"ע והש"ך ונימק זאת בכך שדיון במעמד צד אחד בלבד אינו נקרא כלל דיון כי מהותו של הדין הוא שיש שני צדדים וטענות מושמעות ואם אחד הצדדים לא משמיע את טענותיו אין זה נקרא כלל דיון וממילא פסק הדין בטל: " ודברי הב"ח אינם מובנים ... אלא ודאי העיקר כהש"ך, דאי אפשר להוציא דין על האדם קודם שטען לפנינו, וא"צ כאן לדין, 'אין גומרים דינו של אדם שלא בפניו' אלא טיבו של כח הדין בדיני ממונות אינו אלא אחר שישמעו בי"ד טענות שניהם שבדיני ממונות אין עדות מכרעת אלא לעומת הטענות... וללא טענת הנתבע אין על מה לדון והנה הכפיה לנתבע הוא בנדוי וכדאיתא סי' י"א ס"א ולא נחתינן לנכסיו". כלומר הכפייה בדין תורה אינה על ידי דיון במעמד צד אחד ופסק במעמד צד אחד, אלא באמצעי כפיה גופניים או חברתיים כמו נידוי וחרם.

עד עתה כתבנו שהב"ח והקצות והתומים חולקים על הסמ"ע והש"ך. אולם המהר"ם שיק (חו"מ סימן ב) כתב הסבר אחר בדברי קצות החושן ולפי הסברו אין מחלוקת וכולם מודים שאין לדון במעמד צד אחד: "אמנם אפי' להב"ח והתומים והקצה"ח שהסכימו עמו בדיעבד אפילו שלא בפניו מהני היינו אם כבר שמעו טענותיו אפילו שלא בפניהם אבל אם לא ידעו כלל טענותיו בודאי אין דיניהם דין וכ"כ בכנה"ג סי' י"ז אות ל"א" מכאן שהמהר"ם שיק ביאר שגם קצות החושן מסכים שהדיינים חייבים לשמוע את הטענות אך בדיעבד אם שמעו את הטענות בדרך אחרת כגון זה אחרי זה או באופן אחר, על זה כתב הקצות שבדיעבד דינו דין. הוא חיזק את שיטתו ע"פ דברי כנסת הגדולה (חו"מ סי' י"ז טור ס"ק ל"א). "דאין ספק באם הדיין לא שמע דברי בע"ד שדינו בטל".

ג. חתמו על שטר בוררות שבו כתוב שמותר לבית הדין לדון במעמד צד אחד

בתקנות הדיון של הרבנות הראשית תקנה צב נכתב: "הופיע התובע ולא הופיע הנתבע, והוא הוזמן כדין, רשאי בית דין להחליט על ברור התביעה שלא בפני הנתבע ולהוציא פסק דין, או לדחות את הישיבה לתאריך אחר". תקנה זו נסמכת על הפרשנות הראשונה והפשוטה יותר בדברי קצות החושן שלדבריו דיון במעמד צד אחד כשר בדיעבד, ומקרים קשים שבהם הנתבע מסרב להופיע עשויים להיות מוגדרים כדיעבד. תקנה זו עוררה דיון נרחב בין פרופסור לב ובין הרב אברהם שרמן (בתחומין כרך י )בנוגע ליכולת לתקן תקנה שכזאת. הרי המהר"ם שיק בתשובה הנ"ל נשאל על ידי דיין שביקש לתקן תקנה כזאת בעירו והשיב שאין לתקנה זו על מה לסמוך?

הרב שרמן[1] טען, שגם המהר"ם שיק יודה שבמציאות של ימינו תקנה מעין זו או שטר בוררות בו יש סעיף שמותר לדון במעמד צד אחד יהיה לכך תוקף. שכן: "גם המהר"ם שיק והחזו"א יסכימו שניתן לדון ולהוציא פסק דין גם בלי שמיעת הבע"ד כפי שכתב המהר"ם שיק שם בסוף תשובתו:"מיהו כיון... דאין אפשרות האידנא בשום כפיה אחרת וא"כ כשיזדמן מקרה ע"כ יהא צריך לעשות אז סייג לתורה בהוראת שעה אפילו לדונו שלא בפניו אם לא יהא אפשר בענין אחר"."

אם כן אין מדובר על תקנה המקנה כח בלתי מוגבל לדיינים לדון במעמד צד אחד אלא אחרי שכלו כל הקיצין ניתן לפסוק במעמד צד אחד כאשר אין שום דרך כפייה אחרת. נראה שאין חולק על דבריו אלו של הרב שרמן ומה שיש לבחון הוא האם באמת כלו כל הקיצין או שמא הנתבע לא הוזמן כראוי לבית הדין ובית הדין לא דאג לכך בצורה נאותה.

ד. קיימו דיון במעמד צד אחד שלא כדין, האם נפסלו מלדון בתיק?

אם דיין שלח לדיין אחר שאלה וענה הדיין השני בכתב, אסור לו להיות דיין באותו דבר ונפסל אפילו בדיעבד כי נחשב נוגע (ש"ך יז, ט). אך הפתחי תשובה (יז, י) בשם הברכי יוסף בשם פוסקים כתב שבדיעבד דינו דין.

בפד"ר (כרך ז' עמו' 226) דן בנושא זה ומכריע שבית הדין נפסל מלדון בדין זה בגלל שהדיינים לא יצליחו לדון בדין מחדש בצורה נקייה.  ובעמוד 247 וכתב:

"גם אם נתעלם מכל הדברים הללו של גדולי הפוסקים ונניח שאכן המהר"י בירב והמהריב"ל חולקים על הרלב"ח והמהרשד"ם הרי בכל זאת אין בעל דין יכול לאלץ את הבעל דין השני להתדיין לפני דיין אשר כבר פסק בנידון כי יכול לומר 'קים לי' כרלב"ח וכמהרשד"ם".

ה. סיכום

1. אסור לדיין לדון ללא הצד השני אלא במקרים חריגים.

2. אסור לדיין לכתוב פסק או חוות דעת על סמך דברי צד אחד.

3. הדיין עליו מדובר הוא מי שהתמנה לדון בין הצדדים או יודע שימונה לדון ביניהם.

4. אם הדיין שמע צד אחד ללא הצד השני, לא נפסל הדיין לדון בין הצדדים. אם הצד השני היה מודע לכך בעת שקיבל על עצמו את הדיין לא יכול לבטל את חתימתו על שטר הבוררות, ואם לא היה מודע לכך- יכול לבטל את חתימתו.

5. דיון במעמד צד אחד לדעת הסמ"ע הש"ך החזו"א והמהרם שיק פסול, ולדעת הב"ח והקצות כשר בדיעבד ואם יש שעת הדחק הרי זה דיעבד. יש פוסקים שגם הקצות לא התיר זאת בדיעבד.

6. אם חתמו על שטר בוררות ומדובר בשעת צורך כאשר אין שום אמצעי אחר מותר לדון במעמד צד אחד, וכן בית דין הנוהג ע"פ תקנות הדיון של הרבנות הראשית.

7. אם הדיין דן במעמד צד אחד שלא כראוי ופסק את הדין בכתב דעת הש"ך שנפסל לדון כ'נוגע' ולדעת הברכי יוסף לא נפסל, ודייני בית הדין הגדול הכריעו בדעת הרוב שבית הדין נפסל לדון.