סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי

תקציר

מערכת המשפט הכללי נוטה, לעיתים, לבכר את הכללים הדיוניים הפורמליים על פני זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין, והיא עומדת על זכותם וחובתם של בעלי הדין לפעול בהתאם לכללים. עמדה זו נובעת מתוך תפיסה המדגישה, מחד, את חשיבות היציבות והוודאות הנדרשות בהליך המשפטי ושמה את יעילות המערכת במקום גבוה בסולם הערכים הדיוני, ומאידך, נרתעת ממתן שיקול דעת רחב מדי לידיו של שופט. זאת, על מנת שלא לפתוח פתח להחלטות מפלות בין בעלי דין זהים, כתוצאה ממחלוקת ערכית בין שופטים שונים. ערכים אלו מכונסים פעמים רבות תחת הגדרה כוללת של 'צדק דיוני', ומייצרים, כאמור, עמידה דווקנית על הכללים. המגמה באה לידי ביטוי גם בהתערבות המחוקק הקובע כללים 'מונחי יעילות'.

במקביל, גם הצדק המהותי לא נזנח, כאשר הן החקיקה והן הפסיקה (גם בעקבות כתיבה אקדמית), הגמישו את הכללים הדיוניים בלא מעט נושאים, ועמדו על החשיבות בגילוי 'גמישות נאותה בנסיבות המיוחדות של כל מקרה' והיכולת למחול על הפרה דיונית, כאשר בחלק מהמקרים הועמד בירור האמת בראש פירמידת הערכים. [על חשיבות הצדק המהותי – אין צורך להרחיב את הדיבור. אולם, עלינו להבהיר, כי גם התפיסה לפיה הצדק יכול להיות טמון דווקא בפרוצדורה נכונה או הוגנת, וכי ניסיון להגיע לצדק מהותי מושלם הינו חסר סיכוי, היא תפיסה המקובלת היום בתורת המשפט].

עבודה זו עומדת על המתח בין הניסיון להגן על זכויותיהם המהותיות של הצדדים לדיון, לניסיון ליצור מסגרת ברורה, אשר במסגרתה ייאלצו הצדדים לפעול. זהו המתח בין המהות והפרוצדורה. מצד אחד של המיתרס עומדים ערכי היסוד דוגמת חיפוש האמת, וכיבוד הזכות לצדק של הפרט, ואילו מהעבר השני עומדים ערכים חיוניים ובהם עקרונות 'הצדק הפרוצדוראלי', הניסיון לשמור על יציבות מערך הנורמות וליצור וודאות וביטחון לציבור הרחב, והשאיפה להגיע ליעילות מקסימלית במערכת המשפט. המתח בין ערכים אלו שימש מאז ומעולם במה לעימות, בין גישה אשר קראה להקפיד על 'קוצו של יוד', וכך להביא להתנהלות עתידית ראויה של בעלי הדין, לבין גישה אשר קראה להגן על זכויותיו המהותיות של מפר הכללים, ולא לחסום את דרכו אל הצדק רק בשל נימוקים טכניים.  

העבודה מצביעה על כך ששיטות המשפט המודרני יצרו מודל הבא להתמודד עם בעיה זו. ניתן לכנות מודל זה בשם 'המודל הנסיבתי'. מודל זה קובע כי אין להכריע בצורה ברורה בין הערכים שהוזכרו לעיל, ואין להעדיף ערך אחד על משנהו (אם כי המשקל המדויק של הערכים ייקבע בהתאם לשיטת המשפט). נוכח האמור, היחס למפר הכללים ייגזר מנסיבותיו המיוחדות של המקרה ושל המפר. במקום בו ההפרה הדיונית מצביעה על זלזול בהליך המשפטי ובבית המשפט, ובמקום בו ההפרה יצרה הסתמכות משמעותית אצל הצד השני, תיטה שיטת המשפט לחסום את זכות הגישה לערכאות של מפר הכללים, ותעדיף את הצדק הדיוני על פני הצדק המהותי. לעומת זאת, מקום בו ההפרה אינה מעידה על זלזול, אלא מצביעה על תקלה חד פעמית או על נסיבות מיוחדות אחרות, תיטה השיטה למחול על ההפרה, ולהסתפק בחיוב המפר בתשלום הוצאות לצד שנפגע מההפרה ו/או למדינה.

במשפט העברי, לעומת זאת, ניתן לתאר באופן קטגורי, עמדה המבכרת את הדין המהותי על פני סדרי הדין, ונדירים ביותר המקרים בהם יוכרע הדין אך ורק בשל פגמים שבפרוצדורה. מערכת בתי הדין מצטיינת בגמישות ובחתירה לאמת המשפטית. בעבודה זו אנו מראים, כי המשפט העברי מגלה גמישות רבה ביותר לכללי הדיון, ומגמתו היא אנטי-פורמליזם מובהק. הדברים באים לידי ביטוי, הן ברצון להימנע מלקבוע מלכתחילה כללים דיוניים נוקשים, והן בהתייחסות סלחנית בדיעבד, אל מי שלא עמד בכללי הדיון הקבועים. הקו המנחה הינו מתן משקל נכבד ביותר לבירור האמת ביחס לכל יתר הערכים. במילים אחרות, אם במשפט הכללי ניתן להציג 'מודל נסיבתי' כמודל לבחינת היחס למפר הכללים, הרי שבמשפט העברי ניתן להכליל ולטעון כי המודל הוא 'מודל גילוי האמת' (למעט במקרים חריגים ביותר בהם בעל הדין פעל במובהק נגד גילוי האמת).

עדיפות זאת לגילוי האמת באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלאורך הדורות התעלמו הפוסקים מעקרונות דיוניים המקובלים היום (ולמצער, הפחיתו מאד את תוקפם), ואשר במסגרתם מתקבלת בדרך כלל התוצאה של נעילת דלתות 'הגישה אל הצדק' מטעמים דיוניים, כגון: התיישנות, מעשה בית דין ועוד. כך גם ניתן להצביע על יחס סלחני ביותר שמגלה המשפט העברי להגשת ראיות מאוחרת, היעדר התגוננות, שינוי חזית, הרחבת הסעד הנתבע ועוד. נכון, אמנם, שעל אף גישה עקרונית זו, מצאו הפוסקים לאורך הדורות כלים שונים, אשר באמצעותם ניסו להגן גם על ערכים דוגמת הוודאות והיעילות ועל ערכי הצדק הדיוני. עם זאת, ההגנה על ערכים אלו נעשתה תמיד תוך פגיעה מינימלית בבירור האמת, כאשר ערכים אלו נמצאים רק ברמה השניה של מידרג הערכים. בעבודה אנו מראים גם כי, בפועל, בית הדין הרבני מגלה אנטי פורמליזם בפסיקתו, כאשר תקנות הדיון הן מלכתחילה גמישות ולא דווקניות. גם במקום שבו מתגלה הפרה ברורה של התקנות, בית הדין נוטה לסלחנות כלפי המפר. מטרתו העיקרית של בית הדין הייתה ונשארה – בירור האמת. בהמשך, מציגה העבודה את העובדה שהלכות רבות המתייחסות לניהול ההליך בבית הדין (העלאת טענות, חקירת וזימון העדים ועוד) מותירות כוח רב ועצמאות לבית הדין, והן נובעות מתוך הרצון לשאוף לבירור האמת.   

מעבר להצגת המודל וגישות החוקרים, העבודה מציגה את הטעמים בעטיים קיימת במשפט העברי גמישות דיונית כה רבה, הבולטת בייחוד על רקע שיטות המשפט המקובלות הדווקניות יותר. בין הטעמים שנזכיר נציין את מטרת ההליך המשפטי במשפט העברי, את חשיבות הנגישות לבית הדין, את הרצון ליצור תחושה נוחה יותר אצל בעל הדין, את התחושה שהדין מייצג את 'האמת האלוקית', את התפיסה שבכל מקרה "הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא", את הרצון להשיג שלום בין הצדדים, את יראת הדין של הדיין ואת המושא המרכזי של ההליך המשפטי.  

לאחר ניתוחים אלו מוצג מודל, אשר מאמץ מהעקרונות המנחים את המשפט העברי בסוגיה, ואשר יוכל לשמש גם את המשפט האזרחי הנוהג במדינות העולם. עם זאת, מוצע להתאים את עקרונות העל, לכללי הדיון המודרניים, תוך שימוש בכלים דיוניים נקודתיים, בהם ניתן לעשות שימוש על מנת להבטיח את עקרונות הצדק הדיוני (בין האמצעים ניתן למנות, כרשימה לא סגורה, את הכבדת נטלי הראיה, היפוך נטלי הראיה, הטלת אגרות ספציפיות, שימוש בהוצאות המשפט, ערובה ועירבון, שינוי במתווה תשלום ההצמדה והריבית ועוד). ארגז הכלים מוצע לנוחות בית המשפט והוא ישמש את המותב הדן בתיק לפי שיקול דעתו, בהתאם לנסיבות המחדל ולהשלכותיו על הצדדים, ובכפוף לקביעות הערכיות המעמידות בראש סולם הערכים את בירור האמת. המודל מאמץ למעשה נקודת מבט חדשה על סוגיות דיוניות אותן התרגלנו לראות במבט מסוים. הוא בוחן את השיקולים והנימוקים העומדים ביסודו של כל כלל דיוני, ומייצר את הפיתרונות הישירים לאותם שיקולים ונימוקים. כך, ניתן לנקוט בסנקציות משמעותיות למבצעי ההפרות הדיוניות בדרך שלא תוכל לפגוע בבירור האמת.     

העבודה בוחנת את השפעת המודל המוצע על המשפט העברי. העבודה מראה כי ההגנה באמצעות כלים נוספים, חילופיים, לא תפגע ביכולת לברר את האמת (בעיקר בהתאם לסולם הערכים שהציבה ההלכה), אך תטיל סנקציות משמעותיות על מי שמפר את הכללים הדיוניים או מנצל אותם לרעה.  בדרך זו יהיה כדי לסייע לבירור האמת במקביל ליצירת מוטיבציה רבה להקפדה על סדרי הדין, ולהתנהל ביעילות מקסימלית. נראה כי חלק מהפיתרונות המוצעים, אמנם, לא יהיו קבילים במסגרת בתי הדין, שכן הם נאסרו ע"י ההלכה, ואולם פיתרונות אחרים יוכלו להיות מאומצים ככתבם וכלשונם. העבודה עומדת גם על דרכים להחיל פיתרונות מסוימים באמצעות קנסות בי"ד ו/או תקנות ייעודיות. 

בהמשך, בוחנת העבודה את היכולת לאמץ את המודל במשפט הישראלי. היא מראה כיצד יכולה קבלת מערכת הערכים והעקרונות של המשפט העברי בתחום זה, לסייע לבעיות הקיימות היום במערכת. ניתוח מגמות העומק מעיד כי מעבר למודל המוצע הינו מחויב המציאות, שכן המודל מאפשר לבית המשפט לעמוד בחובת המידתיות של הסנקציה שתיבחר בשל המחדל הדיוני, כאשר במקביל התביעה לא תוכרע בשל מחדלים דיוניים. היא מבקשת גם להראות כי מודל זה מגלה מיתאם מסוים לתהליכים העוברים בלאו הכי על המשפט הישראלי ולמגמות עומק המתרחשות בו, כמו גם לכללים משפטיים ספציפיים. בין המגמות ניתן למנות את תורת איזון הערכים, את המעבר מפורמליזם לערכים, את מגמת ההפחתה בפיתרונות בינאריים ועוד. בין הכללים ניתן למנות את הבטלות היחסית, כללים בדבר היחס לתקלות בסדרי הדין, הלכות בהן בוטלו סעיפי חוק המבכרים יעילות על פני בירור האמת בשל אי חוקתיותם ועוד. המודל מראה גם כי אימוץ עולם ערכים המעדיף את בירור האמת יסייע להשלמה הנפשית של השופט עם הכרעתו וכן יסייע למגמות חברתיות חיוניות, ובכללן לחיזוק השכבות החלשות בחברה.

בחינה ספציפית גם מראה כי הפתרונות והכלים המוצעים במודל משתלבים היטב במגמות אלו, ואת חלקם הגדול ניתן להחיל באופן מיידי, כאשר חלקם כבר אומצו במקרים כאלו ואחרים. (עם זאת, אימוץ של כל הפתרונות המוצעים במודל יצריך ביחס לחלקם, דוגמת הטלת אגרות ייעודיות, תיקון של החוק ו/או התקנות).