יש חסרון מהותי בעובדה שבתי הדין לממונות יכולים לדון מכוח חוק הבוררות בלבד. אולם, נראה שהדרך הנכונה לתקן עיוות זה אינה תיקון חוק הבוררות על ידי ביטול הצורך באישור הפסק או אף על ידי מתן זכות ערעור, אלא בהענקת סמכות זו בהסכמת הצדדים. פורסם בגיליון משרד המשפטים, פרשת דברים, תשס"ד, גיליון מס' 173

שאלת ההכרה של ההלכה במעשה החקיקה במדינת ישראל, הטרידה ואף מטרידה רבים מבין פוסקי ההלכה בדורנו. מודלים הלכתיים שונים ומגוונים הוצעו, כדי להתמודד עם שאלה זו. המשותף לכולם הוא, "הכרה הלכתית ביצירתיות אנושית בכלל, ושל יצירתו של עם ישראל בפרט". ברם, בחינה מדוקדקת של הבעייתיות המתעוררת בעת הניסיון ליישם כל אחד מן המודלים, מעלה על פני השטח "דילמה קיומית אשר הציונות הדתית שרויה בתוכה גם אם אינה מודה בכך בפה מלא".

סוגיות שונות בהלכות דיינים מלמדות על האפשרות העקרונית, לסטות מסדרי הדין הקבועים בהלכה, באופנים שונים. עיון בסוגיות שונות בהלכות דיינים, מגלה שתי תפישות שונות: הגמשה "אנכית" והגשמה "אופקית" של סדרי הדין, כלשונו של הרב מיכאל בריס. הגמשה 'אנכית' היא זו המתאפשרת עקב מתן סמכות מיוחדת לדיין, מכוחה הוא רשאי לדון, אף שלא לפי סדרי הדין הרגילים. הגמשה 'אופקית' היא זו שאינה מתאפשרת עקב שינוי מעמדו של הדיין, אלא עקב הסכם שבין המתדיינים. בחינת שיטתם של בעלי התוספות לעומת זו של הרמב"ם בסוגיות יחיד מומחה, פשרה וקבלת פסולים, מגלה שתי תפישות עקרוניות ומנוגדות בהקשר זה, ויש בה כדי ללמד על משמעויותיהן ההלכתיות.

לכאורה, אין ההלכה מכירה בעיקרון המקובל במשפט המערבי, בדבר "סופיות הדיון". עמדה זו מוצאת ביטוי מובהק בדברי המשנה שבפרק השלישי של מסכת סנהדרין, הקובעת ש"כל זמן שמביא ראיה, סותר את הדין". אמנם, כאשר אמר בעל דין "אין לי ראיה", נפסק שאינו רשאי עוד להביא ראיה, על מנת לסתור את הדין. עיון בדברי ראשונים, אינו מגלה זיקה בין הלכה זו, לעיקרון בדבר סופיות הדיון. אולם, טוען הרב מיכאל בריס, עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין, תוך השוואת מושגים, עשוי לגלות שלדעת הרמב"ם, העיקרון של "סופיות הדיון" הוא העומד בבסיסה של הלכה זו. לעמדה זו יש אף משמעות הלכתית, המוצאת לה ביטוי בדברי פוסקים מאוחרים.

עמוד השדרה של דיני הראיות בהלכה הוא כללי כשרות העדים. כללים אלו מניבים בדרך כלל תשובה פשוטה וחד משמעית: העדות קבילה או אינה קבילה. עקב כך, מתעוררת שאלת יסוד ביחס למערכת כללים זו, שאלה האופיינית למערכות כללים הקבועות מראש: בהנחה שהמטרה המרכזית של דיני הראיות היא, להבטיח את חקר האמת – כיצד אפשר למנוע מראש עדויות מסוימות, להפחית על ידי כך את כמות המידע המצויה בפני הדיינים, ו"לסכן" את מידת האמת של ההכרעה השיפוטית? מתוך עיון בשיטתו של הרמב"ם בדיני הראיות, מגיע הרב מיכאל בריס למסקנה, שהרמב"ם חזה קשיים אלו, ואף פתר אותם בדרכו הייחודית, תוך שהוא מבחין בין דיני הראיות הנהוגים בדיני ממונות לדיני הראיות הנהוגים בדיני נפשות, בדומה להבחנה שבין הדין האזרחי והפלילי. לפי הרמב"ם, מוכיח הרב בריס, ישנם שני מרכיבים לבירור העובדתי-משפטי: 'משקל הראיות', שהוא המרכיב העיקרי של הבירור העובדתי בידי הדיין, ו'כללי קבילות ומהימנות'. השילוב שבין המרכיבים, הוא היוצר מערכת דיני ראיות המאגדת בתוכה את יתרונותיהם של הכללים הנוקשים עם יתרונו של 'שכנוע הלב'.

מן המפורסמות הוא, שהמשפט העברי שולל הגדתה של עדות מתוך הכתב. יחד עם זאת, המשפט העברי אינו שולל את כוחם הראייתי של שטרות, משום שלכאורה, הראיות המוסקות מהם הן בגדר עדות שבכתב. לרמב"ם, שיטה ייחודית בעניין זה. לדבריו, מדין התורה אין אמנם לשטר כל כוח ראייתי, משום שהוא בגדר עדות שבכתב. כוחו של השטר נובע מתקנת חכמים, שהכשירה עדות שבכתב הנמסרת באמצעות השטר. הקושי המרכזי שמעוררת שיטתו הוא, שממקורות שונים ניתן ללמוד, שכוחו הראייתי של השטר יפה, אף לעניינים שמקורם אינו בדברי חכמים, כגון: גירושין. כיצד ראיה שכוחה הוא רק מדברי חכמים, מסוגלת להתיר את האישה? כך שאלו רבים. התשובה המקובלת מבחינה בין שטרות 'קנייניִים', שבהם העדות משנה מצב משפטי (כמו גט), לבין שטרות 'ראייתיים', שבהם העדות נדרשת לשם הבהרת האמת העובדתית. עדות שבכתב מועילה, לפי הסבר זה, אף מדין התורה, בשטרות 'קנייניים'. הרב מיכאל בריס מציג הסבר זה, עומד על הקשיים העולים ממנו, ומציע הסבר אחר, חדשני, המעצים במידה רבה את כוחם של חכמים בדיני הראיות. לפי הסבר זה, יש בכוחם של חכמים לחדש ראיות, שמדין התורה אין הן ראיות קבילות. אולם, משחידשו כך, כוחן של הראיות ה'חדשות', אינו מצטמצם לתחום של 'דיני סופרים' בלבד, אלא כוחן יפה לכל דין מדיני התורה. או בלשון קצרה, השאולה מדיני הקניינים: ראיה מדרבנן מועילה לדאורייתא. לקביעה זו ישנן השלכות חשובות, שיש בהן להאיר הלכות שונות בדברי הרמב"ם, שעליהן עומד הרב בריס בהרחבה.

הרב ד"ר מיכאל בריס מבקש במאמרו לחזק את התפיסה שלרישום קרקע ברשם המקרקעין (טאבו) יש תוקף של מכר דירה מבחינת ההלכה ללא צורך בהזדקקות לדיני סיטומתא. יתירה מזו, ללא רישום בטאבו המכירה לא חלה, גם לדעת פוסקי ההלכה שכתבו שהרישום איננו הכרחי, כיוון שלאחר שכתבו את הדברים, החוק השתנה.