גישת בית הדין לדיני הראיות ולענייני מיסוי

1. עסקה שעל פי החוק הישראלי לא ניתנת להתבצע, (לדוגמא: כל הדיירים בבית משותף מכרו שטח המוגדר כ"שטח משותף", כגון: חצר או חדר מדרגות, כאשר על פי החוק הישראלי לא ניתן להפוך דבר כזה לבעלות של אדם יחיד), האם חלה העסקה מצד דין-תורה?

2. מהי דעת בית הדין לגבי הקלטות, האם אפשר לסמוך על זה להוציא ממוחזק, כאשר מומחה בתחום מאשר שההקלטה אינה מזויפת.

3. מהי דעת בית הדין לגבי עד יחיד?

4. אזרח שהעלים מס מהרשויות, האם בית הדין מתיר להלשין עליו לרשות המיסים?

5. עסקת נדל"ן שלא דווחה עם הסכום המלא לרשות המיסים, כאשר סכום מסויים מהתמורה נרשם בפתק צדדי. כיצד יתייחס בית הדין למקרה כזה? האם בית הדין יחייב את הקונה לשלם את הסכום המופיע בפתק?

6. לגבי תשלום עמלת תיווך, ישנו פער גדול בין החוק הישראלי לדין-תורה. על פי החוק, מתווך הפועל ללא רישיון תיווך, וכן מתווך שלא החתים את הקונה על טופס התחייבות לתשלום עמלת התיווך, אינו יכול לדרוש לקבל עמלת-תיווך. לעומת זאת לפי דין תורה כל אדם שתיווך רשאי לתבוע עמלת תיווך גם אם אינו בעל רישיון וגם אם לא סוכם מראש - לא בכתב ולא בע"פ - שבכוונתו לדרוש עמלת התיווך. שאלתי - כיצד מתייחסים ב"בית דין - ארץ חמדה" לסוגיה זו?

7. כאשר בית הדין מחייב את אחד הצדדים ב"הוצאות משפט", כיצד מודדים מהו שיעור ההוצאות? 8. בעסקת נדל"ן המקובלת כיום, האם חל הקניין לפני הרישום בטאבו?

תשובה

1. העסקה לא חלה מדין תורה. (ראו דיני הבית המשותף הרב קורנגוט עמוד 228 הערה טז).

2+3. עמדת בית הדין היא שכאשר יש לדיין אומדן דעת ברור הוא יכול לפסוק על סמך כך, כפי שמפורט בנייר עמדה כאן. לכן, הן הקלטות והן עד אחד יכולים בנסיבות מתאימות להיות קבילים.

4. כתבתי על הנושא הזה כאן, שמותר לדווח אך אין חובה.

5. אם אין מחלוקת בין הצדדים שסכום העסקה האמיתי הוא מה שנכתב בפתק, הרי הפתק הוא המחייב. עם זאת, בית הדין לא מתיר העלמת ערך העסקה מהרשויות לצורך העלמת מס.

6. מספר פסקי דין של ארץ חמדה עסקו בנושא, הלינקים לפסקי הדין מובאים כאן.

7. הוצאות משפט של בית הדין ידועות לנו (אגרת בית הדין). בנוגע לשאר ההוצאות (עו"ד וכדומה) ראו כאן בנייר העמדה של המכון.

8.  הרב איתמר ורהפטיג עסק בנושא זה בספר 'משפטי ארץ' ח"ד החל מעמוד 206. לפי החוק, החוזה שנחתם בין הצדדים לפני הרישום בטאבו הוא התחייבות למכור, ואילו הבעלות על הנכס חלה רק בעת הרישום בטאבו. הפוסקים (ראו בפד"ר ו, 378 סקירת הדעות השונות), נחלקו האם הרישום בטאבו מהווה רק תנאי בגמירות הדעת של האנשים, ולכן אם הצדדים יחליטו שברצונם להעביר בעלות בזמן הקניין, הבעלות תעבור, או שמא החוק תקף על פי ההלכה והבעלות תעבור רק בעת הרישום בפועל. לכן הרב ורהפטיג הציע לרשום במפורש בחוזה המכר שהמוכר מתחייב להעביר את הבעלות לקונה, בדרך זו לא תהיה סתירה וכל הדעות יסכימו שרק בעת הרישום בטאבו חלה הבעלות, וראו בעמוד 209 צדדים להקל אפילו במקרה בו כתוב שהקונה קונה ממש[1].