מאמרו הידוע של הרב גולדברג הקובע כי יש יתרון בפשרה בכך שהיא מאפשרת לבית הדין לחייב בממון גם כאשר ישנה מחלוקת הלכתית (כנגד טענת "קים ל"), לחייב בנזקים עקיפים (גרמא בנזיקין) וכן לחייב חובל בחברו, ולחייב ממון גם ללא ראיות כשרות. בכך הרב גולדברג הפך את משמעות הפשרה על פיה, וקבע כי היא מאפשרת לבית הדין להשיב לעצמו את מלוא הסמכויות של בית הדין הקדום כדי לחייב על פי שורת הדין.

אם בעל דין נרתע מדין תורה כי הוא רוצה את הדין ולא את הפשרה, יש להחתים אותו על טופס הסכמה לפשרה קרובה לדין. והוא הטוב ביותר. אסור לתבוע יותר מהמגיע כדי שהפשרה תצא כדין.

מן המפורסמות הוא, שלפי דין התורה, עדות מתוך הכתב אינה קבילה, כל עוד אין העד מופיע בפני בית הדין. למרות זאת, מכיר דין התורה בתקפותם של שטרות, אף שלכאורה, חתימת העדים על השטר אינה אלא עדות מתוך הכתב. הראשונים הציעו הסברים שונים להבחנה שבין שטרות לעדות מתוך הכתב. על רבים מן הראשונים מקובלת ההבחנה בין עדות שנכתבה על דעת המתחייב, שהיא כשרה (שטרות), לעדות שנכתבה במעמד צד אחד בלבד, הפסולה. אולם, התשובה לשאלה מי הוא 'מתחייב', לגמרי לא פשוטה. הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג סוקר את התשובות השונות והמגוונות שניתנו לשאלה זו על ידי הפוסקים, תוך שהוא עומד על הקשיים שמעוררת כל אחת מן התשובות, ואף מציע תשובה מקורית משלו, להגדרת 'דעת המתחייב'. אגב הדיון, מבחין הרב גם בין 'חיוב ישיר' ל'חיוב עקיף', בין 'עדות ראייתית' ל'עדות הצהרתית' ואף נוגע בשאלות יסוד בדבר זכויותיהם וחובותיהם של האישה והבעל, מכוח הנישואין.

על פי דיני אונאה יש איסור למכור במחיר השונה ממחיר השוק, וכאשר הפער בין המחיר ששולם למחיר השוק הוא יותר משישית – העסקה בטלה. כיום, בגלל המבנה המורכב של השוק, קיים קושי לקבוע את מחיר השוק ונשאלת השאלה מה נחשב לאונאה. בשאלה זו עוסק הרב זלמן נחמיה גולדברג שקובע כי ניתן להגדיר מחיר שוק גם כאשר אותו מוצר נמכר במחירים שונים. לדבריו, המחיר נקבע על פי רוב החנויות אך לעיתים מצטרפים שיקולים נוספים כמו היות החנות "חנות יוקרה" או מכירת מוצרי יסוד שמחירם שווה בכל מקום. במקרים כאלו דרך קביעת המחיר תהיה כמובן שונה. ביחס לשאלת קביעת מחיר שוק בימינו הרב אשר זעליג וויס טוען במאמרו שהיכולת לקנות ולמכור מקצות העולם בקלות רבה, יוצרת מצב בו אין מחיר שוק, ומהווה כעין הסכמה של הצדדים לעסקה לוותר על דיני אונאת ממון. זאת, פרט למוצרים הנתונים לפיקוח, בהם ישנו "מחיר שוק" על פיו חלים דיני אונאה.