דרוש: מפקד שחוזר בתשובה

יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד, נחקר בשתי עבירות ערכיות חמורות כאשר עבירה גוררת עבירה: האחת היא תפיסת שטח שלא כחוק, והשניה השקר לוועדת טירקל.

מבלי להתייחס לפרשה הזו ספציפית, באופן כללי ניתן לומר שמבחינה ערכית שתי עברות אלה, ובמיוחד השנייה, הן חמורות ביותר. הציפיה מכל חייל, וודאי מהמפקד הבחיר ביותר בצבא, היא להיות איש אמת. יכולת השליטה של הממשלה ושל הפיקוד הצבאי בדרגים שמתחתיו, מבוססת על דיווח אמת. מבחינה עקרונית קצין שמשקר אינו יכול להוות חלק משרשרת הפיקוד וברור שלא יכול לעמוד בראשה. וכך גם ראינו שנהג הרמטכ"ל המכהן רא"ל גבי אשכנזי כלפי קצינים בחירים אחרים.

בשני העשורים האחרונים הצבא שיפר את כלי התחקיר המבצעי והערכי, זאת במקביל להתגברות הביקורת הציבורית כלפי הצבא. כשלונות שהיו מושתקים ומטויחים בעבר, צפים ועולים כיום ולעתים רבות אף מוצאים את הדרך לתיקון.

במקורות היהדות פשוט שמידת ערכיותו של האדם משמעותית לנצחון של הצבא, לא פחות ואף יותר מאשר יכולותיו ויתרונותיו הצבאיות. על כן יש חשיבות גדולה מאוד למגמה המתוארת. אלא שבמקרים כאלה יש להפנות את תשומת הלב לבעיה אחרת והיא: מהי הדרך הנכונה לחקור ולתקן כשלים ערכיים?

צה"ל כיום דואג לתחקר כל פעולה, כל אימון וכל מבצע, מרמת החייל הבודד עד לצבא כולו, וכל תחקיר מכיל הפקות לקחים. עם זאת ניתן לומר שהפקת הלקחים המבצעית והפקת הלקחים הערכית שונות בתכלית. בעוד שהפקת הלקחים המבצעית נעשית מתוך ביקורת עצמית והצעות לשיפור ושימור, התחקיר הערכי מלווה בהאשמות אישיות ופתרונות חד מימדיים של הדחה או טיוח.

הדבר נובע מתפיסת מקומם של הערכים באישיותו של האדם ומידת יכולתו לשפרם. הפתרון החד מימדי הקיים נובע מתפיסת עולם לפיה אין לאדם יכולת לתקן טעויות ערכיות, ולכן התחושה היא שמדובר בהאשמה של האישיות, ולא בהצעה לשיפור. כנגד זה היהדות מאמינה בחופש הבחירה של האדם, וממילא ביכולתו לתקן את מעשיו גם אם הוא כשל מבחינה ערכית. עקרון זה הוא יסוד התשובה, וכך כותב הרמב"ם: "כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל או רחמן או אכזרי" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"א).

דמות המופת של המנהיג החוטא והחוזר בתשובה הוא דוד המלך. דוד חטא כשלקח את בת שבע; אולם מיד כאשר נתן הנביא ביקר אותו הוא הודה בחטאו: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'; וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת (שמו"א יב, יא-יב). הנכונות של דוד להודות, הביאה למחילה ולויתור. בניגוד לדוד, הודח שאול בעקבות חטאיו. בשני המקרים בהם נגזר דינו של שאול הוא התווכח עם שמואל, במקום להודות בחטאו. בעקבות חטאו הראשון נגזר עליו שמלכותו לא תהיה נצחית (שמו"א יג, יא-יב). ובעקבות חטאו השני הוחלט על הדחתו באופן סופי (שמו"א יג, יא-יב).   

חוסר היכולת הנפשית של שאול להתפרק מהדימוי העצמי של המנהיג המושלם ולהודות בחטא, היא שלא אפשרה לו לקום מחדש לאחר הנפילה. ה"הודאה בחטא" היא השלב הראשון והחשוב לקראת התיקון, עם זאת חשוב להדגיש שבמרכיבי התשובה אין רק את ה"הודאה בחטא" אלא גם את התיקון שלו.

שיטת ההדחה הנוכחית מניחה שכל מי שיתלבט האם לעשות עבירה יימנע ממנה בשל העונש הצפוי לו. המוקד של השיטה הוא בהרתעה "למען ילמדו ויראו". לעומתה שיטת "התשובה" מאמינה ביכולת של אנשים להשתנות, ולכן היא מאפשרת תיקון שאיננו נובע רק מפחד מפני העונש אלא גם תיקון מידות אמיתי, ומתוך כך גם התחקיר הוא אמיתי, ויש נכונות להודות בטעויות.

הדבר נכון הן למערכת בכללותה בבואה לתקן כשלים ערכיים של אחרים, והן למפקד אישית. בדומה לדוד שמבין שלאחר החטא עליו לחפש את דרך התשובה. גם אדם שנאשם בכשלון ערכי לא יכול להסתפק במאבק לטיהור שמו, אלא עליו לחשוב כיצד לתקן את דרכיו. דרך ההתמודדות שלו היא זאת שתקבע האם הוא מהחוזרים בתשובה או מאלו שלא.

על פי הפרסומים, בפרשת גלנט אנו מוצאים את הבעיה בשני הצדדים שלה. המערכת שוגה בכך שהפתרון היחידי שהיא מציעה הוא הדחה, וממילא היא מעודדת את מי שטעה וחטא להסתיר את מעשיו. וכיון שאין אדם שאיננו טועה, מי שנשאר במערכת הם אלו שהצליחו להסתיר את כשלונותיהם, ודווקא מי שמודה – מודח. מאידך גם מנהיג שמסתפק במאבק לטיהור שמו ולא בתיקון מידותיו וטעויותיו מעיד על עצמו שאין הוא בשל לעשות תשובה ולהמשיך הלאה.

[המאמר פורסם באתר ynet יהדות, בתאריך: כה´ שבט, תשע"א (30.01.11).]