שאלת מיקום המפקד, והתביעה למתן "דוגמא האישית" שורשית מאוד במקורות היהדות. זאת התכונה אותה דרש משה ממנהיג עם ישראל "איש אשר יצא לפניהם". במאמר זה פורס אל"מ מרדכי יוגב את רוחב המקורות בסוגיה תוך התבוננות על הדילמות המודרניות למול ערכים מהותיים. המאמר פורסם בשנת תשס"ו (2006) בספר "המלחמה בטרור" בהוצאת המכון לרבני יישובים. מאמר זה שפורסם עוד קודם למלחמת לבנון השניה, מקבל משמעות גדולה לאור אחת הביקורות הבולטות שהיו כנגד המלחמה והיא בחירתם של מפקדים בחירים לעמוד מאחור ולא בראש הכוח. ביקורת זאת נידונה בפירוט במסקנות ועדת וינוגרד.

להלן קטעים עיקריים מתשובתו של הראי"ה קוק כפי שנערכו על ידי הרב אלעזר גולדשטיין

נושא זה של "מסירות נפש" נידון באריכות בארבע תשובות שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב שלמה זלמן פינס. התשובות מובאות בספר משפט כהן סימנים: קמ"ב, קמ"ג, קמ"ד, קמ"ח. את מכתבי השאלה של רש"ז פינס הביא פרופ´ נחום רקובר בנספח בסוף ספרו "מסירות נפש".

בשנים האחרונות בוצעו מספר עסקאות להחלפת שבויים במחבלים. עסקאות אלה התאפיינו בהיעדר קריטריונים ברורים, ובהעדפה מסוכנת של טובת השבוי (ואף החלל) היחיד, על פני טובת הציבור. מסמך זה מגדיר את סדר העדיפות ביחס בין היחיד לכלל בשאלת פדיון שבויים. המסמך הוא מסמך עקרונות שנכתב ע"י חוקרי מכון משפטי ארץ בהנחית ובחתימת הרבנים: הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב חיים דרוקמן והרב שלמה אבינר. המסמך פורסם בכלי התקשורת בתאריך: ד' תשרי, תש"ע (21.12.09).

בצה״ל אין תורת מנהיגות כתובה ואף לא קוד צבאי מסודר, אלא קיימת בו מסורת מנהיגות. לדעתי, המסורת הזאת מוטבעת בגנטיקה היהודית. זוהי מסורת שלפיה המפקד והמנהיג ניצבים בראש המחנה, משמשים דוגמה לחיקוי ומושכים את העם בעקבותיהם. לכן אין זה מפליא שדוד בן-גוריון, שהנהיג את האומה הישראלית בתהליך תקומתה, כתב: ״המפקד הנועז המסתער בראש פקודיו על האויב מעורר בלב חייליו רגש גבורה החבוי בכל איש״. המאמר פורסם במערכות גיליון מס' 425

אחד המצבים שמעוררים דילמות במוסר מלחמה הוא מציאות של "מצור" בפרט אם לכודים במצור לוחמים ואזרחים ביחד. הלכה קדומה שנלמדה ממלחמת ישראל במדין עוד לפני כניסתם לארץ היא שבשעת מצור אין להקיף את העיר מכל הכיוונים, אלא יש להשאיר פתח כדי לאפשר בריחה מהעיר. הרב אליעזר יהודה ולדנברג בספרו החשוב הלכות מדינה (1953) בירר ביסודיות את כל פרטי המצווה זאת בתוך שאר המקורות העוסקים בנושאי מלחמה המובאים בספר. הפרק עוסק בדיני הטלת מצור על עיר של האויב, ופותח בדברים הבאים: "בהיות כל נתיבות התורה שלום וכל דרכיה דרכי נועם, צותה עלינו, שגם אחרי שהאויב לא נענה לקריאת השלום מצידנו והוכרחנו לגשת למלחמה אתו ולשים מצור מסביבו, שלא נמהר להדק מסביבו חגורת חנק ולהתנפל עליו בשצף קצף לכלותו, כי אם ניתן לו עוד פתח פתוח לבריחה ונקיפו רק משלש רוחות."

החובה להשאיר רוח רביעית בעת מצור נדונה בימינו בהקשר של המצור על ביירות (1982), במלחמת לבנון הראשונה. ראשית המחלוקת במאמר שפרסם הרב גורן בדפי הצופה באותם שנים ותגובת הרב ישראלי. מסקנתו של הרב גורן היא שיש ליישם את דין זה גם כלפי לוחמי האויב. ואילו מסקנתו של הרב ישראלי היא שאין חובה ליישם דין זה כלפי מחבלים אך יש ליישם את הדין כלפי אזרחים בלתי מעורבים ולתת להם אפשרות לצאת ממרחב הלחימה. הרב גורן סידר את שיטתו בספרו משיב מלחמה חלק ג, והרב ישראלי פרסם את דבריו בתחומין חלק ד ולאחר מכן בחוות בנימין סימן טו. עיקר מסקנות למעשה כפי שפורסמו על ידו במאמר: ד. במלחמת מצוה השיקול להניח בריחה לנצורים או לא, נתונה לשיקול בלעדי של מפקדי הצבא והממשלה האחראית להמעשיהם. ה. אין הדברים האמורים מתייחסים אלא באשר למחבלים. אולם האוכלוסיה האזרחית אשר אינה מעורבת בפעולות המחבלים אינם בכלל זה ויש לאפשר להם לצאת מהמצור באין מפריע. המאמר עלה לאתר מתוך הספר חוות בנימין בהסכמת המשפחה הטקסט נלקח באדיבות המאגר הממוחשב אוצר ההלכה והמנהג גירסה 3. הכותרות של המאמר נסופו על ידי הרב אלעזר גולדשטיין

בעימות האסימטרי מוצב איום ישיר על ערך הערבות, באמצעות יצירת איום על חלק קטן מאזרחי המדינה. מטרת האיום במקרים רבים היא להביא לשחיקתה של תחושת הערבות ההדדית ולפירורה של החברה כולה. המאמר פורסם בכתב העת מערכות מס´ 423

המאמר, שנכתב לזכרו של יעקב אילוז, עוסק בסקירת הדיון בפוסקים בשאלת ההסתכנות למען יחידים במלחמה. המאמר נכתב בעקבות דברים שכתב לעצמו יעקב אילוז הי"ד בשאלה זאת. וכך סיכום הדברים: במלחמה אין מתחשבים בשיקולי סיכונם של היחידים, וכל פעולה הנצרכת להצלחת המלחמה, להעלאת המורל ולדבקות במשימה הכל בכלל קידוש ה´, ומצוה למסור את הנפש עליה. המאמר פורסם בספר לו לאילוז ומאוחר יותר בספר באהלה של תורה, חלק ד, סימן יט. המאמר עלה לאתר מתוך המאגר אוצר ההלכה והמנהג גרסה 3.

ביום רביעי כט חשוון פתח צה"ל במבצע עמוד ענן, היציאה למבצע "עמוד ענן" נובעת כולה מערך אחד ערך ה"ערבות הדדית". במאמר קצר הרחבתי על ערך "הערבות ההדדית" ומבצע זה. יעדי המבצע כפי שניסחו אותם היו השבת ההרתעה של צה"ל. יעדי המבצע אסור שיהיו רק יעדים "טקטיים" כלפי האויב, היעד החשוב ביותר במבצע זה צריך להיות יצירת מערך ברור של מחויבות בעם, יעד זה הוא גם המבחן היחיד להצלחת המבצע. ערך זה כשהוא ממומש יכול גם להכניע את אויבנו. ביום שיהיה ברור לכולם שאין בישראל מדינת דרום ומדינת צפון, שדרות ותל אביב, אלא ישנה ערבות מלאה בין החלקים השונים, וכולם מוכנים להתגייס למען מטרה זאת. ממילא לא יוכלו ארגוני הטרור לחזור למצב לחימה תמידי.

אהבת הזולת היא תוצאה של ערך הערבות ההדדית, והיהדות ספוגה בערך המרכזי הזה – "מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה". ערך זה בא לידי ביטוי בכמה חובות, כגון, החובה לסייע לנזקק: "...על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך", כמו גם החובה לסייע לאדם הנמצא בסכנת חיים. בזמן מלחמה, וליתר דיוק, בזמן לחימה (ובכלל זה עימות מוגבל), מתרחש שינוי דרמטי מבחינת עוצמת המחויבות הנגזרת מהערבות ההדדית. מהותה של הלחימה היא ההחלטה להורות לאדם לסכן את עצמו. כאשר מדובר על מלחמת הגנה, החלטה זו משמעה האפשרות להקריב את חייהם של אנשים מסוימים למען חייהם של אחרים.

מאמר קצר זה פורסם בעלון מעט מן האור, שבת שופטים תש"ע. המאמר מצביע על המתח שבין התרת הרסן שבמלחמה לדרישה להמנע מהשחתה ומתוך עקרון זה ללמוד יסוד כללי ביחס למוסר במלחמה

הרב גיסר במאמר קצר עסק בהשוואה בין התקנה האוסרת "לפדות שבויים יותר מכדי דמיהן" לעניין פדיון חיילים חטופים (בהקשר של עסקת שליט). מסקנתו הרב היא: שכשם שמותר לסכן חיים של חיילים אחרים, מעטים או רבים, כדי לחלץ שבוי משביו או כדי למנוע את נפילתו בשבי כך מותר, באופן אבסורדי, ליטול סיכונים נוספים כלפי האזרחים. מערכת השיקולים הצבאיים והציבוריים מסורה בידינו לכאן או לכאן. כולם מסכימים שכניעה לטרור היא דבר פסול. הדברים אמורים אפילו "בכדי דמיהם". וכי אנחנו מוכנים לחטיפות ולשחרור במחיר "הגיוני". היש כאן מחיר הגיוני? המאמר פורסם במקור ביומן, מקור ראשון, תשרי תשע"א (ימים בודדים לפני עסקת שליט).

בשנים האחרונות אירעו כמה פרשיות של נפילה בשבי של אנשי כוחות הביטחון, חלקן טרם הסתיימו, והן פצע פתוח בחברה הישראלית, בהקשר זה ניתן להזכיר את רון ארד, יונתן פולארד וגלעד שליט. מאמר זה סוקר ומנתח את הסוגיות, וסופו בהחלטת רבני הציונות הדתית שאלה עיקריה: 1. למרות חשיבותה של מצות פדיון שבויים, יש לשקול עסקה להחלפת שבויים במחבלים על פי טובת הציבור והשפעתה על הביטחון הלאומי בטווח הקצר והארוך. 2. הביטחון הלאומי מושפע בין היתר הן מהרתעת האויב ומהפגיעה ביכולת הפעולה שלו, והן מהנכונות של חיילים להסתכן בידיעה שיעשה מאמץ גדול לשחררם אם ייפלו בשבי. 3. מידת המאמץ לשחרור אדם שסיכן את עצמו שלא כדין – קטנה יותר. 4. יש להשקיע מאמץ מיוחד בשחרור אנשי בטחון שפעלו בשירות המדינה. 5. החלטה על עסקה צריכה להתחשב בהערכת ארגוני המודיעין את הסיכון העתידי הטמון בה. 6. למרות המצווה להביא חלל לקבר ישראל, אין לשחרר מחבלים חיים בתמורה לגופות.

הרב נריה גוטל עוסק במאמר מקיף זה בשאלת הלחימה בטרור בשטח שרווי בבלתי מעורבים. המאמר נכתב בעקבות הלחימה באינתיפאדה השנייה והשימוש הנרחב בסיכולים ממוקדים, ובכלל זה פגיעה מהאוויר. המאמר פורסם בכתב העת תחומין כרך כג.

זהו אחד המאמרים החשובים ביותר שנכתבו בסוגיית דיני מלחמה ומוסר מלחמה. המאמר הוא הראשון שעסק במעמדו של החוק הבינלאומי, וכן בשאלת הפגיעה בבלתי מעורבים. המאמר נכתב בעקבות פעולת קיבייה שהוצגה כפעולת תגמול של תושבים יהודים כנגד כפר ערבים ממנו יצאו מחבלים. בפעולה נפגעו בלתי מעורבים רבים. המאמר קובע מחד גיסא את האיסור לפגוע באופן מכוון בבלתי מעורבים, ומאידך גיסא, מתיר פגיעת אגב בבלתי מעורבים בזמן ניסיון לפגוע במחבלים המסתתרים ביניהם. המאמר עלה לאתר מתוך המאגר "אוצר ההלכה והמנהג" גרסה 3.

זהו פרק מתוך הספר הלכות מדינה, חלק ב, שנכתב בשנת 1953. הפרק עוסק בקריאה לשלום לאויב לפני המלחמה, ובתנאי הכניעה, ופותח בדברים הבאים: בהיות מטרת מלחמה של ישראל עם עם מן העמים הוא בכדי להרים דת האמת, לשבור זרוע הרשעים ולמלאות העולם צדק, לכן מצות עשה מן התורה לפנות אל האויב - אשר הוחלט לצאת לקראתו למלחמה - בקריאה מוקדמת לשלום עם הצעת תנאי השלום. המאמר עלה לאתר מתוך המאגר "אוצר ההלכה והמנהג" גרסה 3.

זהו פרק מתוך הספר הלכות מדינה, חלק ב, שנכתב בשנת 1953. הפרק עוסק ביחס הראוי לשבויים ישראלים ולשבויים של האויב, ומסיים בדברים הבאים (מתוך ספר משך חכמה): כדרך המלחמות שאלו שובין מהם והאויב שובה מהם, והדרך כשעושין שלום או בתוך המלחמח מחליפין חשבוים שאינן נאותין עוד למלחמה. המאמר עלה לאתר מתוך המאגר "אוצר ההלכה והמנהג" גרסה 3.

בשנת 1938 לאחר מספר אירועי דמים בהם נפגעו רבים נעשה נסיון לכנס את מוסדות הישוב היהודי לדון במצב, בין דוברי הכינוס התפתח דיון מרתק בשאלת "המוסר היהודי" כיצד מותר להגיב לטרור. דוברים רבים נימקו את דרישת ההבלגה באמצעות מניעים של רווח והפסד. הרבה מהדיון שם איננו רלוונטי ועסק בשאלות פולטיות פנימיות, אך טענתו המרכזית של הרב עמיאל שהתביעה חותם משמעותי על הדיון הוא קביעתו שהעיסוק המוסרי בטרור חייב להיעשות תוך תפיסה קטגורית, ללא שום שיקולי תועלת, וכך לשונו: "...לרבנים וליהדות לא צריך לדבר מנקודה זו, שזה אינו מביא תועלת. אפשר היה לחשוב שאילו זה הביא תועלת, היו הרבנים חושבים אחרת. היהדות אומרת "לא תרצח" בלי שום תנאי זה "לא תרצח" מגיע עד כדי כך שאם אפשר להציל ציבור של אלפים אם יהרגו איש נקי אחד, אסור להרוג את האשי הנקי הזה..." במאמר קצר ליקטתי ותמצתתי את עיקרי דבריו בסוגיה, דברים שפתחו פתח לדיון נרחב במהלך השנים שעברו כיצד להתייחס למתח בין האיסור הקטגורי לרצוח לבין התמודדות עם מלחמה וטרור.

בשער זה סקרנו את יסודות המאמרים העוסקים בדילמות הקשורות בסיכון חיי אדם בצבא. שאלת סיכון חיי אדם בצבא ככלל ובשעת מלחמה בפרט הינה אחת הדילמות המרכזיות במוסר מלחמה. הדילמה כיצד להתיחס לסיכון חיי אדם בצבא התחדדה מאוד בשנים האחרונות, ואחת הביקורות הבולטות על התנהלות הצבא במלחמת לבנון השניה היתה עודף הדאגה לחיי אדם על פני הדבקות במשימה. לאור זאת חובה עלינו לשאול ולזקק מתי הדאגה לחיי אדם תואמת לערך "קדושת החיים" ומתי מהעדר מוכנות להקרבה למען החברה וערכיה.