הרב אליעזר יהודה ולדנברג

שבויי מלחמה

מתוך: הלכות מדינה / חלק ב / שער ה' / פרק ט

בדברי תורה שבכתב נזכר פעמיים על אודות שבויי מלחמה, האחד בפ' חקת (במדבר כ"א א'), נזכר שהכנעני מלך ערד לחם בישראל וישב ממנו שבי, והשני בפ' כי תצא (דברים כ"א י') נזכר בשבות ישראל שבי "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".

כבר בשני המקרים האלה מתבלט החרדה הגדולה בנפול אחד מישראל שבוי ביד צר, ומשתקף באופן בהיר דעת-תורת-משה המלאה צדק ורחמים על הנהגת היושר עם שבויי מלחמה הנופלים בידינו. שם בפ' חקת אנו קוראים שמיד אחרי שהכנעני שבה ממנו שבי (עיין בספרי וברש"י) "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם", כי ידועים היו העמים בהתנהגותם האכזרית עם שבויי מלחמה שנפלו בידם, באין רחם, עיין סוטה ד' מ"ב ע"א, וכן עיין בב"ב ד' ח' ע"ב דאיתא דשבי כולהו איתנהו ביה, ופירש"י שהוא ביד הנכרי לעשות בו כל חפצו אם למות אם לחרב אם לרעב. ושם בפ' כי תצא אנו עומדים עד כמה שדאגה תורתנו הקדושה להזהירנו על הנהגה במדת הצדק המוסרי עם שבוי מלחמה הנמצא בידנו, בצותה עלינו לאמר: והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. (כ"א י"ד). ולימדה אותנו בזה שאעפ"י שאמנם התירה לנו לקיחת יפת תואר בתור קנין מלחמתי כקנין שבויים (להלן באחד מהשערים הבאים נדבר בע"ה בפרק מיוחד על דבר היתר יפת תאר) עיין בגיטין ד' ל"ח ע"א דאיתא נכרי מישראל מנלן דכתיב וישב ממנו שבי ע"ש, אבל לא הפקירה לפנינו את השבוי להתעלל ולעשות בו כטוב בעינינו, כי סוף סוף גם הוא יציר כפיו של הקב"ה, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ולכן אם לא תחפוץ בה לקחתה לאשה, וכן אם לא תרצה להתגייר אחרי שהתגלגל עמה י"ב חדש מקבלת עליה שבע מצות, ועליך לשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, עיין רמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"ז, ואסור לך למוכרה או לכבשה תחת ידך לשם שפחה, עיין ברמב"ם שם בה"ו, ויתר על כן דריש בספרי "ושלחת. בגט כדברי רבי יונתן ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, קל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות", זאת אומרת שאם היפת תאר איננה בקו הבריאות השלימה הרי על שובה לרפאותה קודם, ורק אחרי שתבריא ותוכל ללכת ממנו ברגליה יוכל לשלחה לנפשה.

ב)

בחקי משפט המלוכה היה גם פרק מיוחד בדיני הלכות שבויי מלחמה, ובהסתפק המלך באחד מהחוקים היה שולח אל חכמי ישראל לשואלם על כך, וכדמצינו בירושלמי (פ"ב דסנהדרין ה"ה) שרב הונא בשם ר' יוסי מבאר דשאלת דוד מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער (שמו"ב כ"ג) היתה בספק שנסתפק לו בהלכות שבוים "הילכות שבויים נצרכה לו". ועיין שם בפ"מ שמבאר שהסתפק בדיני השבוים במלחמת הרשות אם יש בהן שבוים מז' עממין אם מותר להחיותן, ופשטו ליה מושבית שביו דמותר, ומי ישקנו מבור קדריש ומלשון בור השבי, ושאל לחכמים שהיו בבית לחם ע"ש. ומפורסמים היו מלכי ישראל כמלכי חסד המתנהגים ברחמים עם שוביהם (עיין מל"א כ' ל"א). ומה מתוחה היתה מדת הדין על ישראל בעבור שאול על כך והפסוק בדברי קבלה צוח ככרוכיא "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים" על אשר הרג שאול נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין לגבעונים לחם מים ומזון והעלה עליו ככתוב כאילו הרגן, ולא שכחה חמת ה' לכפר לישראל על דמם עד אשר מילאו בקשת הגבעונים לתת להם שבעה אנשים מבניו להוקיעם לה', עיין יבמות ד' ע"ח ע"ט וב"ק ד' קי"ט.

ג) הכתוב בפ' כי תצא מדגיש לכתוב בלשון "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" ויש מקום לדקדק ולומר שבא לאשמיענו בזה שאימתי מותר לך לקחת לאשה את היפת תואר ששבית דוקא אחרי שכבר נתנו ה' אלוהיך בידך, ובידי האויב לא נפל שבוים ממך אלא הכל בידך, אבל אם גם מישראל נפל שבוים בידי האויב אזי אסור לך להשתמש כלל בשבוים ששבית ממנו כדי שיבא בידך התוקף לדרוש החלפת השבוים זה בזה אם רב ואם מעט. ונלמד מזה דין ההלפת שבויי מלחמה.

ד) ומה מתאים להביא בכאן שנית (עיין לעיל פ"ו אות ו') דברי הרמב"ם (בפ"ט מה' עבדים ח"ח) גבי עבד כנעני שפוסק:

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואעפ"י שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שהוא אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכליהו וישקהו מכל מאכל ומכל משקה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו, וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן, אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו, וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.

ה) שוב מצאתי שהגאון בעל אור שמח בספרו משך חכמה פ' תצא מבאר כביאורי באות ג' וז"ל:

ונתנו ד' אלוקיך בידיך ושבית שביה נראה דהוא תנאי בהיתר יפת תאר, שדוקא אם ה' נותן האויב ביד ישראל, אבל כדרך המלחמות שאלו שובין מהם והאויב שובה מהם, והדרך כשעושין שלום או בתוך המלחמה מחליפין השבוים שאינן נאותין עוד למלחמה, אם כן יתכן כי עבור היפ"ת שמגיירה ונושאה לאשה בעל כרחה יעכבו ישראל חשוב ונכבד ע"ז לא הותרה יפת תאר, רק באופן שנתנו ד' להאויב, בידיך, אז יוכל לעכבה בעל כרחה עכ"ל.

אכן יאמר למושלי ומשתתפי המלחמה בואו חשבון, בואו ועשו חשבונו של עולם אם לא עבור איזה יפת תואר שיחשק לכם תפסידו עולם מלא של נפש אחת מישראל שישאר בגלל כן שבוי בידי האויב. והחכם עיניו בראשו של דבר, וד"ל.