ערכי מוסר ומלחמה

בפרשיות המלחמה המפורטות בפרשות 'שופטים' ו'כי תצא' אנו מוצאים התמודדויות מוסריות הנראות כסותרות. מצד אחד המלחמה מתירה את ההרג וההשחתה בצורה שנראית כחסרת גבולות, אך מצד שני דווקא בלב לבם של הלכות אלו נכנסות הלכות עדינות כדוגמת הדרישה להימנע מהשחתת עצים, והדאגה לכל חלל שנמצא בשדה.

פסוק חשוב בהבנת דרישת התורה להתמודדותו המוסרית של הלוחם מובא בהקשר של התקדשות המחנה לצורך השראת השכינה במחנה: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל איְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכּל דָּבָר רָע" (דברים כ', י'). הרמב"ן מבין שציווי זה הינו ציווי כללי להתמודדות עם הבעיות המוסריות של המלחמה:

"והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב: ונשמרת מכל דבר רע".

הרמב"ן מתאר את "מנהג המחנות" במלחמה ואת המשבר המוסרי בו הן נתונות. "מנהג" זה מובן לאור התרת הרסן ועשיית פעולות השחתה של המלחמה.

על אף זאת ניתן לומר שעל הלוחם ועל הצבא פועלים שני כיווני משיכה מוסריים שונים בתכלית, המושתתים על היות האדם יציר של חומר ורוח.

מצד אחד בדרך הטבע המלחמה והצבא הם המקום שבו בא לידי ביטוי הצד היצרי של האדם. על פי זה היינו אומרים שהרוח של האדם נוטשת אותו והוא משתמש בכוחו ומתקרב לצד החומרי-החייתי שבו. משיכה זאת ככל הנראה היא מה שמוביל ל"מנהגי המחנות" עליהם מצביע הרמב"ן.

מצד שני במבט מעמיק יותר בצבא ובמלחמה ניתן לראות שהאדם בוחר לפעול למען עמו ולמען חבריו עד כדי מסירות נפש בניגוד לכל אינסטינקט טבעי ורצוני. בחירה זאת היא חלק ממהות האדם ומהרוח שלו, היכולת לבחור בין טוב לרע וההבנה שהרע והטוב מורכבים. לפי זה בצבא האדם ממצה עד קצה הגבול את יכולותיו החומריות בשביל מימוש המטרה הרוחנית עליה הוא מגן, על עמו וארצו בשם ה'.

גם בהלכות המלחמה אנו מוצאים שני כיוונים מנוגדים: מצד אחד ישנם הקלות גורפות, כגון היתר "בשר נחירה" המתיר בצורה גורפת אכילת מאכלות אסורות בלי קשר ישיר לסוגיית פיקוח נפש (רמב"ם מלכים פ"ח ה"א). מצד שני אנו מוצאים הלכות שבהם אנו נדרשים דווקא להחמיר, כגון איסור השחתת עצים.

באיסור השחתת עצים אנו רואים שההלכה נלמדת דווקא מהמלחמה לחיי היום יום (רמב"ם מלכים פ"ו, ח-י). היינו מצפים שאיסור בל תשחית במקרה הטוב יילמד מחיי היום יום לצבא. ואולי יותר מכך - שלא יהיה איסור כזה על צבא: וכי צבא הנוסע בכלים כבדים בדרך להשחית יכול להתרכז בכל פגיעה שאינה נצרכת בטבע? אך התורה מלמדת אותנו בדיוק את ההיפך – דווקא במערכה חשוב לשים לב לאן מכוונת ההשחתה ולאיזה מטרה: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה" – אנו מוזהרים שהשחתה לא תעבור מהעצים בחזרה לתוכנו.

לאור זאת נבין מדוע נותנים חז"ל בירושלמי בפאה (פ"א ה"א) נותנים משקל רב למוסר הצבאות בשאלת הניצחון וההפסד במלחמה, משקל רב יותר אף ממידת צדיקותם של הלוחמים:

"דורו של דוד כולן צדיקים היו ועל ידי שהיה להן דילטורין היו יוצאין במלחמה והיו נופלין... אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו ועל ידי שלא היה להן דילטוריא היו יורדין למלחמה ונוצחין".

המדרש מזהה את ההפסד של דוד והניצחון של אחאב כנובעים מרמתם המוסרית של הלוחמים. צבא אחאב על אף שהיה מורכב מעובדי עבודה זרה ניצח כיוון שלא היו בו מלשינים, לעומתו צבאו הצדיק של דוד מפסיד בשל אותו ערך כשהוא פגום.

וכך גם מבאר הרמב"ן בהמשך ביאור הציווי להישמר מכל דבר רע:

"...שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם... ועוד, שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו".

התורה מבהירה לנו שההתמודדות עם המשבר המוסרי היא זו שמכריעה את המערכה. דווקא במלחמה חובה לחדד ולהתקדש בכל דרכי ההתנהגות, לא במובן ההלכתי הרגיל אלא במובן הערכי שבו מתייחדת רוחו של האדם.

לאור דברים אלו ניתן להבין את מקומו ותפקידו של איסור "בל תשחית" בפרשיות המלחמה. דווקא במלחמה דברים אלו מקבלים חשיבות יתרה. דווקא במקום שהותר הרסן והותרה ההשחתה חשוב להפנים לשם איזו מטרה היא הותרה וכיצד לבצע אותה בדרך הרצויה והמחוייבת בשם ה'.

בדרך דומה ניתן להבין את הציווי: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דברים כ"ג, י"ד). כאשר החייל נמצא בשדה אסור לו להימשך אל תכונותיו הבהמיות אין הוא חיית השדה, ואל לו ללמוד ממנה. אלא הוא אדם, וכאשר הוא יהיה אדם מובטח לו גם שה' יתהלך בקרב המחנה ובזכות זה הוא ינצח.

מסר זה שההכרעות הערכיות יש להם תפקיד חשוב בניצחון המערכה כולה, גלוי לכל דווקא בתקופותינו אנו. ההצלחות והכישלונות השונות במלחמות ישראל היו כמעט תמיד בזכותם ובאשמתם של הכרעות ערכיות ראויות: האחדות והפירוד, הגאווה והענווה, מסירות הנפש וההתחפרות הם היו הגורמים להצלחה ולכישלון במלחמות השונות.

על פי עקרונות אלו ניתן לבחון גם דילמה שעלתה לאחרונה, בה הרמטכ"ל הכריע להדיח קצינים בחירים על אף יכולותיהם המקצועיות וזאת בשל כשל ערכי. על פי מה שאמרנו ניתן לומר שהחלטה זאת היא החלטה ראויה המבטאת את ההבנה העמוקה שהערכים הם אלו שמשפיעים בסופו של דבר על המערכה כולה.