מיקום המפקד בקרב

הקדמה

בבואנו לדון על אודות מיקום המפקד בקרב, עלינו לשאול היכן על המפקד למקם את עצמו, מהו המקום שממנו יצליח המפקד להשפיע בצורה הטובה ביותר על שדה המערכה, כדי להביא לניצחון. לשאלה זו מספר היבטים, שניתן להתבונן בהם לאור ניסיון מלחמות העבר, התורה ומקורות חז"ל וכן לאור ההתחדשויות בשדה הקרב המודרני.

נקדים ונאמר כי קיים הבדל בין המפקד הזוטר - מפקד הכיתה, המחלקה או הפלוגה - אשר נדרש מתמיד להילחם בראש חייליו; לבין מפקד בדרג הבינוני והבכיר, שלגביו ישנן כמה גישות.

בדורות שונים, בעמים שונים, חיפשו אחר תכונותיו האידאליות והחיוביות של המצביא. אלכסנדר מוקדון נהג כמצביא להפגין הסתכנות עצמית ולחם עם לוחמיו בשורה הראשונה, על מנת להפיח מורל ורוח גבורה בגייסות. נפוליאון, שהיה אחד המצביאים היותר גדולים בתולדות המלחמה, ציין בדבריו את התכונות העיקריות הנדרשות לדעתו מהמפקד בקרב: "המפקד זקוק לשילוב בין אינטלגנציה, אופי חזק ואומץ". גם עליו מסופר שהוביל אישית חלק מן ההתקפות וההסתערויות של צבאו.

שני מצביאים אלו ראו את מקומם בראש צבאם בחזית, גם כאשר שימשו באופן רשמי כקיסרים או מנהיגים עליונים, ולא כקציני צבא.

קרל פון-קלאוזביץ, אשר חי לפני כמאתיים שנה בגרמניה, היה אבי תורת הלחימה הגרמנית של מלחמות העולם, הראשונה והשנייה. הגותו השפיעה על צבאות רבים והיא משמשת בסיס לתאוריית המלחמה גם כיום. משנעשתה המלחמה רחבת היקף ומורכבת, ראה קלאוזובלץ צורך להאדיר בין תכונות המפקד את הגאונות השכללת, המשולבת באופי חזק, לעומת הלוחם הנדרש לרוח לחימה ולאומץ. גישתו זו השפיעה על מיקומו של המפקד בקרב, והיא גרמה לריחוקם של מצביאי מלחמת העולם הראשונה מן החזית. הדבר מנע מהם להיות מושפעים מבעיות מידיות ונתן להם זמן לקבלת החלטות. כך יכלו להוציא אל הפועל בעיקשות ובדבקות את התכניות המבצעיות שלהם. עם זאת, הריחוק הביא גם לאבדן תחושה וחוסר הבנה לגבי המתרחש, לאי ניצול הזדמנויות ואף לתבוסות בקרב [1] .

כשהתפרסמה כוונת ארצות הברית, לשגר למפרץ הפרסי בחורף תשס"ג (2003), כמאתיים וחמישים אלף לוחמים, עלתה שוב על שולחנם של אנשי הפיקוד האמריקני השאלה בדבר מיקום המפקדים בדרגים השונים, במערכה בסדר גודל מעין זה.

מיקום המפקד לפי מקורות חז"ל

בימי קדם, כאשר לחמו הצבאות זה בזה כשהם רכובים על גבי סוסים ופילים או מסתערים רגלית, אוחזים חרבות ורמחים, לחמו המפקדים המצטיינים, הן בצבאות העולם והן בצבא ישואל, בשורה הראשונה, תוך התעלמות מוחלטת מן הסכנות, כדי להפיח רוח בגייסותיהם.

כאמור, אלכסנדר מוקדון, כמפקד העליון של הצבא, לא רק תכנן את הקרב ופקד פקודות, אלא גם לחם עם חרבו כחייל מן השורה בראש הכוח המסתער, בחלק בלתי מבוטל מקרבותיו. זאת למרות שבתקופתו לא נהגו הרבה מפקדים בכירים ללחום בעצמם, אלא הסתפקו לכל היותר בהגעה לקו האש כדי לצפות משם בקרב או כדי לעודד את הגייסות.

דוד מלך ישראל נלחם אישית את מלחמות ד' וצעד בראש אנשיו לקרב, גם בהיותו מלך [2] . יאשיהו מלך יהודה יצא אישית להילחם בפרעה נכו מלך מצרים בבקעת מגידו. יאשיהו לחם כאחד הלוחמים מן השורה הראשונה, והוא אף התחפש כדי שלא יזוהה כמלך יהודה, על מנת שיוכל להיות נוכח בקדמת שדה המערכה, עם הלוחמים [3] . יאשיהו נפגע ומת כתוצאה מפגיעת חץ במהלך הלחימה, וירמיהו הנביא ציינו לשבח וקונן עליו קינה שבה כינהו "רוח אפינו משיח ד'". [4]

מדוגמאות אלו אנו למדים כי להשתתפות המפקד בקרב, בקו הלחימה הראשון, השפעה מורלית עצומה על הלוחמים, בראותם שמפקדם אינו רק משלחם 'למות בקרב', אלא מחרף נפשו יחד אתם ושותף להם לאורך כל הדרך המלווה בסכנות, עד תום המלחמה.

מה הוא יוצא בראש הכוח - אף אתה צא בראש הכוח

חז"ל לימדונו שעלינו להדמות לקרוש ברוך הוא בכל דרכיו [5] :

הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום.

מתוך למידת מיקומו של הקב"ה בשעה שעם לשראל עומד במערכה, נלמד אף אנו לענייננו, היכן צריך להיות מקום התייצבותו של המפקד בקרב.

בשעה שדוד המלך חש שהקב"ה אינו עמו במערכה, אמר:

הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ: הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ:

תהלים פרק ס, יב-יד

עוד מצאנו בתהילים פסוקים המלמדים על מיקומו של הקב"ה במעוכות ישראל :

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ: וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן: שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה:

תהלים פרק עו, א-ד

הנצי"ב מוולוז'ין, שחי קודם תקומתה של מדינת ישראל וראה צורך להדריך את האומה לקראת תקומתה ולקראת מערכות הקרב שלה, מסביר בפירושו היכן מקומו של הקב"ה בשעה שעם ישראל לוחם נגד אויביו. עיקר שכינתו של הקב"ה היא בירושלים, מקום מלכותו יתברך, אבל בעת מלחמות ישראל, הקב"ה נוטש את מקומו הקבוע ועובר לסוכו ולמעונתו, במקום שבו מתנהלות מערכות ישראל. וכך אומר הנצי"ב [6] :

"ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" וגו'. ויש להבין מהו סוכו ומהו מעונתו וגם למאי קרא את ירושלים בשם שלם, שהיה לה מכבר (כלומר בעבר), ולא שם ירושלים. והענין, דמלכותא דרקיע כמלכותא דארעא. כמו שדרך מלך בשר ודם בעת מנוחה יושב בפלטין שלו בעיר מלכותו ומשגיח על צרכי העם. אבל בעת שיש להגן ועת מלחמה אינו כן, אלא יוצא מפלטין שלו והולך לפני חילו למדינה אחרת מקום המלחמה, ושם גם כן קובע לו עיקר דירה שלו על זה המשר (= במשך אותה תקופה) וזה נקרא מעונה ולא ביתו... ובכל משך המלחמה הולך בכל יום (מלך בשר ודם) עם סוכה ואוהל למקום עיקר המלחמה. כר הקב"ה בעת שישראל בשלותם על הארץ, הקב"ה משכין שכינתו כביכול בירושלים מקום מלכותו יתברך, ועל זה קרא אברהם אבינו 'ה' יראה' (בראשית כב יד), היינו משם משגיח ומפרנס את ישראל ועל זה נקראת ירושלים כידוע. אבל בשעה שישראל (מפוזרים) באומות העולם, ועיקר השגחת הקב"ה על ישראל הוא להגן עליהם, או בשעת מלחמת ישראל עם איזו אומה - אזי אין ההשגחה בירושלים מקום העבודה, אלא בד' אמות של הלכה שם הוא מעונתו וכדאיתא במגילה (כט ע"א), "מעון היית לנו' (תהילים צ א) - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". ומכל מקום עיקר השגחתו של הקב"ה בכל יום הוא במקום שנדרשים ביותר, וזהו סוכו.

הנצי"ב מסביר שישנן שלוש בחינות. במצב הטבעי, בעתות שלווה, המלך שוכן בעיר מלכותו, והקב"ה משכין שכינתו בירושלים. בעת מלחמה, המלך עובר לגור במקום סמוך לשדה הקרב - מעונה, שם הוא ישן, ובכל יום הוא הולך למקום עיקר המלחמה ושוכן אז באוהל או בסוכה. כך הקב"ה בעת מלחמה עוזב את ירושלים מקום שכינתו, ונמצא עם ישראל במקום הצורך, בסוכה הסמוכה לקרב.

בעת מלחמה של ישראל עם אומות העולם, הקב"ה אינו נשאר במקומו אלא נודד למקום ארעי. חוליית הפיקוד של רבונו של עולם מתמקמת בסוכה, בזירת הקרב עם לוחמי ישראל. שם שורה השכינה ומשם היא משגיחה.

הנצי"ב מתייחס לפסוק הנזכר, "ויהי בשלם סכה" גם במקום אחר בפירוש [7] , והוא מסביר שם מדוע קורא דוד המלך לירושלים בשם 'שלם' :

ובאותה שעה של סנחריב [8] עיקר השגחתו (של הקב"ה) לפני ירושלים, ולא מצד שהיא נקראת ירושלים אלא מצד שהיה שם צרה גדולה לישראל. משום הכי קרא את המקום שלם, כמו שהיה לפני שקרא אברהם אבינו "ד' יראה".

הנצי"ב מסביר שבאותה שעה הקב"ה שוכן בירושלים, לא בגלל ששם מקום העבודה והשראת השכינה הקבועה, אלא משום ששם נערך הקרב הגדול בין סנחריב לבין עם ישראל. לכן המקום שבו הציב הקב"ה את סוכתו, את מוצב הפיקוד שלו, נקרא בעת הקרב כשם המקום לפני שהגיע אליו אברהם אבינו, 'שלם' ולא ירושלים. בתום הקרב, בעתיד, הקב"ה עוד ייראה בירושלים ויחזור להשרות את שכינתו במקדש, ואז יחזור גם השם ירושלים ; אבל כרגע מוצב הפיקוד של הקב"ה הוא דווקא בשלם, מקום מערכות ישראל.

ואמר מעונתו, עיקר המעונה שלו יתברך הוא בציון. לפי הפשט משום שבציון היה ד' אמות של הלכה... דשמה עיקר זכות ישראל לענין מלחמתם. אבל באותה שעה של הפלת סנחריב היתה השגחתו יתברך בפרטות בשלם. "שמה שבר רשפי קשת" וגו'. הרי דענין סוכה מוכיח על עסק המלחמה.

אחד ההסברים של הנצי"ב לפסוק "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג מג), הוא שהסוכה באה להזכיר לנו את "הגנת הקב"ה על ישראל במלחמתם", במלחמת עמלק ובשאר מלחמות ישראל.

מאחר שרצוננו להידבק בקב"ה ובדרכיו, הרי שגם אנו מצווים לגור בשעת הצורך בסוכות, וכמפקדים עלינו להיות לפנים, עם הכוחות הלוחמים.

כיצד התנהגו אבותינו ביציאתם לקרב

בספר אבן ישראל [9] מוסבר שמלחמותיו של אברהם אבינו היו שורש מלחמות ישראל, ומהן נוכל ללמוד כיצד על המפקד לצאת לקרב בראש לוחמיו. על מלחמתו של אברהם להצלת לוט בן אחיו נאמר בספר בראשית (יד יד-טו) :

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק:

מאחר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, הרי לומדים אנו שאברהם אבינו בהילחמו נגד המלכים יצא בראש אנשיו לקרב. וכן הוא בנוגע ליעקב אבינו, כפי שיבואר להלן.

בשלוש פרשות מופיע השורש של"ח. פרשות וישלח, בשלח ושלח. המכנה המשותף לשלוש פרשות אלו הוא שבשלושתן מתוארות פעולות לחימה או שליחת מרגלים לקראת כיבוש הארץ, ללא הסתמכות על הנס. בפרשיות הללו מתוארים מנהיגי העם (יעקב, יהושע והמנהיג העתיד להנהיג את ישראל), כמנהיגים היוצאים עם הלוחמים ולפניהם.

בפרשת וישלח מתארת התורה את הכנותיו של יעקב לקראת המפגש עם עשו:

וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה:

(בראשית לב כב).

הרמב"ן מפרש:

שלא בא באהלו בלילה ההוא, אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן, ערוך כאיש מלחמה, פן יבא אחיו בלילה ויכה בו.

כלומר, יעקב איננו שולח את עבדיו להילחם אלא מתכונן בראשם למלחמה. מן הסתם נהג כך יעקב כדי להיות בנקודה שממנה יוכל להשפיע בצורה המרבית על הקרב עם עשו.

גם במלחמת ישראל בעמלק נצטווה יהושע לצאת בראש אנשיו למלחמה, כשמשה עומד בתפילה על ראש הגבעה, שממנה ניתן לצפות את הקרב.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:

(שמות יז ט-י).

בחומש במדבר, כאשר מבקש משה רבנו מאת הקב"ה כל יפקיד על לשראל מנהיג אידאלי, הוא מונה כמה תנאים שבהם צריך להיות ניחן מנהיג כזה :

יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְקֹוָק כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

(במדבר כז יז).

מדרש הספרי מפרש שאותן יציאה וביאה של המנהיג לפני העם, כוונתן ליציאה למלחמה. הספרי מאריך בזה, בהביאו סקירה היסטורית עד תקופת משה רבנו. וזו לשונו :

אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, אשר יצא לפניהם במלחמה ואשר יבא לפניהם במלחמה. לא כדרך שאחרים עושים שהם משלחים חיילות והם באים לבסוף אלא כשם שעשה משה שנאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו (במדבר כא לד) וכשם שעשה יהושע שנאמ' וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו (יהושע ה' יג) וכשם שעשה פנחס שנאמר וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פנחס (במדבר לא ו). אשר יצא לפניהם בראש ואשר יבוא לפניהם בראש שנא' ויעל בראשנה יואב בן צרויה ויהי לראש (דה"א יא ו) [10] .

גם מדרש הספרי זוטא על הפסוק מתאר את אופן התנהגות המפקד ביציאה לקרב לפני ובראש אנשיו, ואת חובתו של המפקד לשמור על חיי הלוחמים בקרב :

אשר יצא לפניהם, שלא יהא עושה כדרך שמלכי אומות העולם עושין שהן מוציאין את בני דוויה למלחמה ויושבין להן בתוך בתיהם אלא אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם שכן הוא אומר בדוד וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם (שמואל א' יח טז): ואשר יוציאם ואשר יביאם שלא יהא מוציאן רבבות ומכניסן אלפים מוציאן אלפים ומכניסן מאות

"חכמה בגויים תאמין" [11] . חז"ל לימדונו שישנה בגויים חכמה מקצועית שראוי ללמוד מהם. ניתן לומר זאת גם ביחס למלכי אומות העולם שיצאו בראש צבאם ותרמו בכך לניצחונות כבירים. הבאנו דוגמאות לכך מאלכסנדר מוקדון ונפוליאון. דוגמא נוספת מביא המדרש הגדול על הפסוק "ואת עמו לקח עמו" [12] . המדרש מעיר שעל אף שברוב הצבאות מי שמובילים את הכוח לקראת מגע הם החיילים אוחזי החרב והחבית, בעוד המפקד משתרך מאחור - פרעה נהג אחרת והוביל את צבאו ברדפו בראש חייליו אחר בני ישראל :

"ואת עמו לקח עמו", לקחן עמו בדברים, אמר להם: דרך מלכים להיות מהלכין בסוף וחיילותיהן תחילה, אבל אני הריני מהלך לפניכם תחילה.

בפרשת ואתחנן מצווה משה רבנו לחזק את יהושע לעבור לפני העם :

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: (דברים ג כח).

על פי חז"ל בספרי שם, המעבר של יהושע לפני העם הוא תנאי הכרחי לצורך הנחת הארץ, והם מפרשים שעם ישראל ניגף במלחמת העי לא רק בגלל מעל עכן בחרם אלא גם בשל סיבה זו, שיהושע לא עבר בראש לוחמיו בדרכם לשדה המערכה.

כך מפרש גם רש"י שם :

אם יעבור לפניהם ינחלו, ואם לאו לא ינחלו. וכן אתה מוצא כששלח מן העם אל העי והוא ישב (יהושע ז ה) 'ויכו מהם אנשי העי' וגו' (שם ז, י), וכיון שנפל על פניו אמר לו 'קום לָך' (שם פסוק י). קם לך כתיב, אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה? למה זה אתה נופל על פניך? לא כך אמרתי למשה רבך אם הוא עובר - עוברין, ואם לאו - אין עוברין [13] !

לערך של הדוגמה האישית בשדה הקרב חשיבות עצמית גבוהה מאוד. ערך זה אינו מובן מאליו. בצבאות זרים תיתכן מציאות של קצין קרבי שלא עבר את מסלול האימונים המפרך שעברו חייליו, ובכל זאת מפקד הוא על לוחמים, מאחר שסיים מסלול לימודים אקדמאי, המדגיש בעיקר את האינטליגנציה על פני צבירת הניסיון וההובלה בשדה המערכה. בצבא ישראל מודגש הערך של הדוגמה האישית בכל רבדיה. מפקדים המתקדמים בסולם הפיקוד נדרשים לקרוא "אחריי" ; הן במובן של היציאה למלחמה בראש החיילים, והן בהיותם חווים על בשרם את כל מה שחווים חייליהם, במהלך הכשרתם ובהתנהגותם.

אם כן, לדברי רש"י העובדה שיהושע לא עבר לפני העם בקרב העי הראשון - הייתה סיבה נוספת לאל הצלחת הקרב.

נורמה של צעידה בראש הלוחמים לקרב, קבע גם גדעון במלחמתו עם מחנה מדין :

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן:

(שופטים ז יז).

גם דוד המלך, כפי שהוזכר, יצא בראש אנשיו לרוב המלחמות שהיו בזמנו. הדבר גרם ליצירת מידה גדולה של נאמנות אליו מצד העם. הדוגמה הבולטת ביותר בוטאה בפסוקים המתארים את הקרב שניהל עם גולית, עוד טרם יצא טבעו בעולם כמלך וכמנהיג.

וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ: גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל:

(שמ"ב, ה א-ב).

דווקא מקרה שבו לא יצא דוד למלחמה בראש העם, מלמדנו מהי השקפת התורה על מיקום המפקד בקרב. על המערכה שניהל דוד המלך, נגד נחש מלד עמון נאמר:

וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם: (שמ"ב יא א).

כותב על כך המלבי"ם :

ויהי לתשובת השנה. ירמוז שע"י שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה זו לידו. ולבל תאמר שהיה יגע ורפה ידים ממלחמה הקודמת, אמר שהיה לתשובת השנה. ולבל תחשוב שלא היה עת ראוי לצאת מפני הקור והגשם, אמר לעת צאת המלכים, כי היה בחדש סיון שכל מלכי ארץ יוצאים ופניהם בקרב. ולבל תאמר שהיתה מלחמה קטנה שאין כבוד המלך לצאת בה בעצמו, אמר כי שלח את יואב שר הצבא ואת עבדיו, שהם כל שרי החיל והגבורים, ואת כל ישראל, ובזה היה ראוי שילך מלכם לפניהם: והם השחיתו את בני עמון ויצורו על רבה. שזה נמשך זמן רב, ובכ"ז ודוד יושב בירושלים, ולא בא לעזרת ה' בגבורים:

אמנם ניתן לדייק במלבי"ם שישנם מקרים שבהם אכן אפשר לקבל שהמלך או ראש הצבא לא יצא בראש אנשיו, כגון קושי אישי, או מלחמה קטנה שאינה לכבודו. אולם באופן כללי נדרש היה מדוד שיצא בראש אנשיו למלחמה.

הרי לנו ביקורת נוקבת של הנביא כלפי דוד המלך, על שבמקרה יחיד לא דבק במידותיו של הקב"ה בבחינת "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון", ולא יצא בראש אנשיו למלחמה. זאת אף שהתנהגותו זו של דוד הייתה חריגה ביחס לצאתו למלחמה בדרך כלל, בראש אנשיו.

מיקום המפקד הבכיר בשדה הקרב המודרני

מתוך המקורות שהובאו לעיל ברור שמקומו של המפקד בקרב, בראש אנשיו. לכאורה אף המלך נדרש לצאת למקום הקרבות ונוכחותו שם תרמה להצלחה ולניצחון בקרב.

בעת שהמערכה נעשתה גדולה ומורכבת יותר מבחינת היקף ומגוון כוחותיה מאשר בזמן התנ"ך, עמדה שוב השאלה, היכן בדיוק על המפקד למקם את עצמו במלחמה. במלחמות הגדולות ישנמ מפקדים רבים, בדרגים שונים, בחזיתות שונות. בכל חזית וחזית נדרשים המפקדים לשלב בין כוחות גדולים ומורכבים כדי למצות את הכוח ולנצח בקרב. מה מקומו של המפקד בדרג הבינוני והבכיר בקרב המודרני?

במלחמת 'חומת מגן' ציין לשבח הרמטכ"ל את סא"ל אופק בוכריס, מפקד גדוד בחטיבת גולני. ציונו לשבח בא כאות הוקרה על הדרך שבה הוביל את גדודו בערי השומרון, ובעיקר על גילויי אומץ הלב שלו בקרבות שבהם לחם בראש הכוח ממש. בקרב בשכם אף נפצע באורח אנוש וב"ה החלים. העובדה שהרמטכ"ל העניק לו צל"ש מוכיחה שהרמטכ"ל ראה לנכון להעריך ולהוקיר את הנקודה המרכזית שהתאפיינה אצל אותו מפקד גדוד לאורך כל שלבי הלחימה : ההליכה באומץ לקרב - בראש הלוחמים.

כאז כן היום, נחלקות הדעות אם על המפקד הבינוני והבכיר, בדרגות השונות, להתמקם בראש החיילים, לאחר הכוחות הקדמיים העומדים במגע עם האויב או בעמדת שליטה שממנה יוכל לנהל באופן מיטבי את פעילות הכוחות. מן המקורות שצוינו לעיל עולה שחובתו ההלכתית והמוסרית של המפקד היא "לצעוד בראש אנשיו"[14] . ועדיין נדרשת השאלה למה הכוונה? האם על המפקד להיות נוכח בשדה הקרב, או יותר מכך? האם עליו להילחם ממש בראש חייליו, בחרב ובחנית וברובה ? אין זה פשוט שבאופן כזה ימצה המפקד את התפקיד המוטל עליו לשלוט בכל הכוחות הרבים המשתתפים בקרב.

מפקד כיתה בחיל השריון מפקד על ארבעה לוחמים בטנק, ובחיל הרגלים מפקד המ"כ על תשעה לוחמים. מפקד מחלקה בחיל השריון מפקד על שנים עשר לוחמים ובחיל הרגלים מפקד המ"מ על כשלושים לוחמים. מפקד פלוגה פוקד על כחמישים לוחמים בחיל השריון ועל יותר ממאה לוחמים בחיל הרגלים. אין ספק שמקומו של המפקד בקרב בכל המסגרות האלו הוא בראש הלוחמים. ייתכנו מצבים שבהם על מפקד פלוגה גם לנהל אש וגם להפעיל גורמי סיוע שונים, והוא ייאלץ להתמקם אחרי החוליה או המחלקה הקדמית, על מנת שיוכל להפעיל ולתאם משם מספר כוחות משנה, אבל יהיה זה בקו האש הראשון. אחרת לא יוכל לזהות את האויב העומד מולו, תמונת המצב לא תהא ברורה לו והוא לא יוכל לתת פקודות נכונות ולהניע את חייליו לקרב. הדוגמה האישית חיונית בדרגים אלו, בבחינת מה אני מסכן את חיי בקרב, אף אתם מסתכנים.

במסגרות של גדודים, חטיבות ולמעלה מזה, כשגודל הכוח מונה מאות ואלפי חיילים ובמערכה משולבים כוחות של חילות הים והאוויר, קביעת מקומו של המפקד נעשית מורכבת יותר. יש למצוא את נקודת האיזון בין יכולתו של המפקד לשמש לחייליו דוגמה אישית, לבין יכולתו לשלוט ולפקד על הקרב המשולב. לפעמים ייווצרו מצבים שבהם על מפקד בכיר ללחום בראש חייליו ממש, כדוגמת מספר אירועים במלחמת 'חומת מגן', שבהם לחמו קצינים בדרגות אלוף משנה ואף אלוף בראש הכוח הקדמי, כדי להקנות מניסיונם ומאומץ לבם ללוחמים צעירים וחסרי נסיון קרבי. מצבים אלו התרחשו משום שבאותו אירוע היה צורך מיוחד בדוגמה כזאת, או משום שישנה חשיבות מנהיגותית עקרונית בהופעת המפקד הבכיר מדי פעם בקדמת הקרב, הן לצורך הבנת תמונת המצב והן לצורך חיזוק רוח לוחמיו.

בכוחות בסדר גודל גדודי, ישלב עצמו המפקד בכוח הלוחם הקדמי, תוך שהוא מהווה דוגמה אישית ומשפיע על הקרב מלפנים. במקביל המפקד נדרש למלא את חובתו לשלוט בכל כוחות המשנה הלוחמים בגזרה הגדודית, ולהתמקם לפרקים בעמדת תצפית שולטת. בכוחות גדולים יותר, של חטיבה ומעלה, יידרש המפקד כאמור למצוא את נקודת האיזון הנכונה. ישנו צורך במעין 'רצוא ושוב' של המפקד בין נוכחותו בראש או בקרב הכוחות הקדומניים, לבין ההכרח של הבנת תמונת הקרב הכוללת בכל מרחב הלחימה, ביצוע התכנון לטווח הארוך והשליטה במהלכים מורכבים, המחייבים את המפקד להתמקם בשלב זה בעמדת תצפית או בחדר המלחמה שבמפקדתו כדי לבצע הערכת מצב עם כל קציני המטה המקצועיים שלו.

שיקולים נוספים בקביעת מיקום המפקד

לקביעת מיקום המפקד בקרב קיימים גם שיקולים נוספים. חז"ל [15] שואלים היאך משה רבנו, שנהג לצאת בראש המחנה, שלח בראש הלוחמים לקרב עם עמלק את יהושע, בעוד שהוא עלה לגבעה ופתח בתפילה. דברי חז"ל משולבים בסוד אך ניתן להבינם גם כפשוטו של מקרא. במלחמת עמלק משה רבנו נלחם את מלחמת השמים, ויהושע נלחם את מלחמת הארץ. משה רבנו בכוח תורתו ותפילתו, בכוח הרמת ידיו, השפיע על כוחם של ישראל בשדה הקרב יותר מאשר אילו היה נלחם בפועל. מקומו של משה בואש הגבעה היה מקומו הנכון באותו הקרב. משם הייתה השפעתו על השגת ההכרעה גדולה לותר, דרך השמיים.

בערוב ימיו של דוד המלך (כך נראה ממיקום פרשה זו בספר שמואל ב), מוזכר שאנשיו ביקשוהו שלא יצא למערכה :

וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד: וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד: וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל:

(שמ"ב כא, טו-יז).

דוד המלך זקן וקרב למות, הוא כבר איננו אותו אדם צעיר שלחם בגולית. לא לעולם חוסן. אנשיו אינם מסכימים שיצא עוד למלחמה, כדי שלא ייפגע, שמא יאמרו בגת ויבשרו בשדות פלשתים שהצליחו לפגוע ולהרוג את מלך ישראל, משיח השם.

רואים אנו שישנם מצבים ושיקולים נוספים המשפיעים על מיקומו הראוי של המפקד או המנהיג הלאומי במלחמה [16] .

סיכום

לימדתנו התורה, לימדונו חז"ל והתורה הצבאית, שמיקום המפקד במלחמות ישראל הוא לפנים, עם הכוחות הלוחמים במערכה. עליו להשפיע על רוח אנשיו בקו הקדמי ועל ניצחונם בקרב. מלפנים יוכל לחזק את ידי הלוחמים, משם יוכל גם להשפיע על ההישגים בשדה הקרב. יסוד זה נלמד מריבונו של עולם, שהיה ונמצא עמנו בעת ניהול מלחמותינו בארצנו. "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון".

יש חשיבות להימצאותו גם של המפקד הבכיר בראש אנשיו בלחימה. בשדה המערכה הגדול והמורכב, יידרש המפקד הבכיר לאזן בין הימצאותו בחוד החנית של הכוחות הלוחמים והשפעתו שם ממנהיגותו ומניסיונו, לבין פיקודו על המערכה מתוך מפקדתו, שממנה יטיב להבין ולראות את התמונה הכללית ולהשפיע על תוצאת המערכה כולה ועל הנגזר ממנה בשלבים הבאים.

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: (דברים ג כח).

כדברי רש"י: "אם יעבור לפניהם ינחלו, ואם לאו לא ינחלו". אם ילך המפקד לפני חייליו באומץ ובגבורה - יצליחו וינצחו. כך נהגו במסורת צה"ל גם המפקדים הבכירים, במסורת "אחריי" לצאת ממפקדותיהם אל קדמת שדה המערכה.

* * *

שיחה זו ניתנה בחול המועד סוכות תשס"ג, טרם מותו של קדוש וגיבור, אל"מ דרור ויינברג, מפקד חטיבת יהודה הי"ד. בעת הגהת הדברים לדפוס, עמדה לנגד עינינו דמותו היוצאת בראש אנשיו להסתער על המחבלים שתקפו מתפללים בחברון, בערב שבת קודש ויצא התשס"ג.

היו שהתלבטו לגבי מיקומו הראוי של מפקד החטיבה בקרב, אך בצה"ל ידעו שזו הדרך. דרך האומץ ושיקול הדעת, כפי שעלה בעדויות, דרך מסירות הנפש וקידוש השם של אל"מ דרור ויינברג. לאורו נלך.

"בֵּא-להִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ" (תהילים ס לד)