שער לערך חיי אדם

היחס הראוי בין "מסירות נפש" במלחמה לבין "קדושת החיים"

שאלת סיכון חיי אדם בצבא ככלל ובשעת מלחמה בפרט הינה אחת הדילמות המרכזיות במוסר מלחמה. הדילמה כיצד להתיחס לסיכון חיי אדם בצבא התחדדה מאוד בשנים האחרונות, ואחת הביקורות הבולטות על התנהלות הצבא במלחמת לבנון השניה היתה עודף הדאגה לחיי אדם על פני הדבקות במשימה [1] . לאור זאת חובה עלינו לשאול ולזקק מתי הדאגה לחיי אדם תואמת לערך "קדושת החיים" ומתי מהעדר מוכנות להקרבה למען החברה וערכיה.

מחד, ערך חיי אדם וקדושת החיים הינם ערך בסיסי ביותר ביהדות – אחד השיקולים הרחבים בעולם ההלכה הינו הכלל שכל המצוות כולן נדחות מפני "פיקוח נפש", יסוד זה נלמד מהפסוק "אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" המצוות תכליתם חיים מתוקנים ולא מוות. בנוסף לכך לפי היהדות כאשר אין מצווה להסתכן אז גם אסור להסתכן, דבר זה דורשת הגמרא (בבא קמא צא,ב) מהפסוקים: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ ... שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:" פסוקים אלו מבארים את מערבותו של הקב"ה בשמירת חיי האדם ודרישתו מהאדם לשמור עליהם בשל היות האדם נברא ב"צלם אלוהים".

מאידך, פשוט שבמלחמה מסתכנים ומסכנים חיי אדם בשל "הערבות ההדדית", ולשם הערכים עליהם מותר וחובה לצאת למלחמה. וכלשון הזהב של הרמב"ם (הלכות מלכים, ז): "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה... ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו."

מתוך שני ניגודים אלו יש להתמודד עם הדילמות הנוגעות בסיכון חיי אדם בצבא: מהו האיזון הראוי בין חובת ההסתכנות לבין ההסתכנות המיותרת המוזילה את ערך חיי אדם? מי הוא גורם הסמכות שיכול לחייב הסתכנות זאת? איך להתייחס להסתכנות למען יחידים בתוך המערכה הכללית? כיצד לבנות את המערכה הכללית לאור ניגוד זה?

באופן דומה מתאר המדרש את החששות של יעקב בצאתו למלחמה עם עשיו:

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב,ח)
רש"י - ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים.

המדרש מדגיש מהם שני החששות הגדולים שיש במלחמה: האחד הוא החשש שמא יהרג, והשני שמא יהרוג אחרים. המלחמה היא דבר מסוכן, ויש חשש גדול לפגיעה בחיי אדם שלא לצורך. ועל כן שאלת סיכון חיי אדם במלחמה הינה אחת מסוגיות הליבה של האתיקה הצבאית.

לצד החובה על כל חייל לבצע את משימתו ללא פחד וללא היסוס, צריך ללוות את המפקדים חששותיו של יעקב אבינו ולהנחות אותם בדרך הראויה.

הסוגית הנוגעות לערך "חיי אדם" מקיפות מספר נושאים: קודם כל יש לברר מה המקור לחייב אנשים להסתכן בשעה שיוצאים למלחמה? לאחר מכן יש לזקק את החידוש שיש בהסתכנות למען אחרים בצבא לעומת חיי השגרה?

במהלך השנים עלו שאלות קונקרטיות רבות שקשורות למידת הסיכון שראוי לקחת, וכן שאלות בסדרי העדיפות בהצלת חיים בצבא. שאלות אלו נובעות מפיתוח והתמודדות עם האיזון העדין בין הצורך להסתכן לבין הסיכון המיותר.

א. החיוב להציל חיים ודילמת החובה להסתכן בחיי השגרה

1. לא תעמוד על דם רעך

החובה להציל את חיי הזולת נגזרת במישרין מן החובה לשמור על החיים, וכך מסכם הרמב"ם חובה זו:

...הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.

משנה תורה הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א, הלכה יד

הרמב"ם מתאר את המצבים השונים שבהם אדם מחויב לעשות כל מאמץ כדי להציל את חברו, אמנם לא ברור בדבריו האם מוטל עליו גם לסכן את חייו לשם כך?

2. בעלות האדם על גופו

האיסור להסתכן נעוץ בבריאת האדם ב"צלם אלוקים". האדם נדרש לזהירות יתרה מפגיעה בחיי אדם, דווקא משום הערך הרב שניתן לחיי האדם, בהיותו "צלם אלוקים":

ואך את דמכם לנפשֹתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרֹש את נפש האדם. שֹפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם. ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ^[2]

האיסור לרצוח מובא בתנ"ך בסמוך לתיאור ייחודו של האדם כמי שנברא בצלם אלוקים, ולציווי לפרות ולהרבות חיים. דבר זה מבהיר את יעוד האדם וחובתו להוסיף חיים ולא לפגוע בהם, שכן הפוגע בנפש האדם כמוהו כ"פוגע" בא-ל עצמו.

רבי עקיבא [3] דרש את האיסור על האדם לפגוע בעצמו ואף לבייש את עצמו מפסוקים אלו. [4]

לאור זאת יש לברר עד היכן מגיעה חובת ההצלה? האם מוטל עליו גם לסכן את חייו לשם כך?

3. חייך קודמים לחיי חברך (בשגרה)

דילמה זו אינה חדשה, וכבר התמודדו אתה חז"ל:

"וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים, אם שותהו אחד – מגיע ליישוב, ואם שותים אותו שנים – שניהם מתים – 
דרש בן פטירי: ישתו שתיהם וימותו שנאמר "וחי אחיך עמך". אמר לו רבי עקיבא: "וחי אחיך עמך" חייך קודמים לחיי חבירך.

ספרא פרשת בהר, פרשה ה.

רבי עקיבא קובע כאן עיקרון יסוד: אמנם התורה מצווה להציל חיים בכל דרך, אך יחד עם זאת, "חייך קודמים לחיי חברך". יש שלמדו מדברי רבי עקיבא שאסור לאדם להסתכן כדי להציל את חברו, [5] ויש שלמדו מדבריו שבנסיבות אלו יש לאדם פטור מן החובה להסתכן, אך ההסתכנות אינה אסורה, משום שממילא ייפגעו החיים.[6] אמנם, לכל הדעות, בשעת שיגרה אין האדם חייב לסכן את חייו כדי להציל אחרים.

הרב קוק דן באריכות האם הוכרע כר"ע, ומוסיף ומחדש שגם אם אכן כך הוכרע אין בדבר איסור כיון שהציווי "וחי בהם" אינו על אדם מסוים ולכן: "לכאורה אין שום מקום לאסור למסור נפשו אפילו בשביל הצלת חבירו, שדי לנו דחיובא ליכא בקו"ע [=בקום עשה], משום דהוא יכול לומר ג"כ מאי חזית."

כנגד דברים אלו לדעתו של הרב אליעזר יהודה וולדנברג מדובר באיסור (שו"ת ציץ אליעזר: חלק ט', סימן מה';חלק י' סימן כה', פרק ז' ופרק לח') הדברים נאמרו ביחס לתרומת כליה. לדעתו פשוט שישנו אסור להסתכן גם אם הוא מציל את חברו.

ב. ההיתר והחיוב להסתכן במלחמה

1. המלחמה

כאמור לעיל פשוט שבשעת מלחמה יש חובה למסור את הנפש למען הצלת הכלל, הרב שלמה גורן ביאר חובה זו לאור ערך הערבות ההדדית:

כאשר מדובר במלחמה אין הגורם של פיקוח נפש של יחידים יכול לעכב את הליכיה. משום שכל מלחמה היא של העם כולו... כל מלחמה ואפילו מלחמת הרשות לאחר שהתחלנו אותה נחשב לפיקוח נפש של העם. כי נצחונו של ישראל הוא אשר מבטיח את קיומו, ויש לנצחון תוקף של פיקוח נפש של העם כולו. ולכן כאשר עומדת הבעיה של פיקוח נפשו של היחיד, עם פיקוח נפשו של העם, יידחה פיקוח נפשו של היחיד בפני המשך קיומו של הכלל. [7]

עם זאת כאמור יש לבחון עד כמה ראוי לסכן חיים, סיפור מעניין מתקופת החתם סופר מלמד על החובה לשמור על הרצון להציל חיים, גם בשעת מלחמה שגוררת מטבעה אובדן חיים וכך מספרים:

במלחמת צרפת-אוסטריה בשנת תקס"ט, נתפסו שני יהודים בפרשבורג בעלילת מכירת נשק לאויב, ונדונו למיתה. פנה החתם סופר רבה של פרשבורג לנסיך קרל, מפקד הצבא, לחכות עם בצוע העונש עד שיעשה משפט צדק בבירור יסודי של כל העלילה. תמה עליו הנסיך ושאל את הרב: יום יום נופלים מאות חיילים חפים מפשע, וכבודו מציע לנו משפט ובירור יסודי על ענין זה בשביל חייו של אדם אחד? הוציא החתם סופר ספר דברים והראה לנסיך, פרשת עגלה ערופה, שהיא שלובה בין פרשיות מלחמה שלפניה, ופרשיות מלחמה שלאחריה, מה זה בא ללמדנו? כי גם בעת עיצומה של המלחמה, אשר משני הצדדים נופלים חללים, גם בשעה זו, "כי ימצא חלל באדמה", יש לחפש את האשם, "כי ידינו לא שפכו את הדם", גם אז אסור לשפוך דם נקי, אלא לחפש את האמת והצדק.

מתוך מסורת צה"ל ארוכת השנים ניתן ללמוד שהשאיפה הערכית להציל חיים הובילה לפתרונות מבצעיים, לוגיסטיים, וטכנולוגים שאפשרו את צמצום הנפגעים בצורה דרסטית, ועם זאת הובילו להצלחה במשימה.

2. גיוס חובה – הסמכות לחייב אחרים להסתכן?

אמנם כהלכות מלחמה רבות הדברים לא נידונו למעשה במהלך הדורות, ובשעת קום המדינה נצרכו לבירור יסודי: למי יש את הזכות לחייב אחרים להסתכן?

אבני הבניין לכל ההתייחסות הרבנית להסתכנות במלחמה לאחר תקומת המדינה הם אוסף תשובות שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרש"ז פינס ופורסמו בשו"ת משפט כהן (סימנים קמב-קמה, קמח).

הרב קוק עסק בשאלה האם מותר להסתכן בכלל למען אחר? מעצם השאלה ניתן ללמוד את ערך חיי האדם. התורה אוסרת על האדם לפגוע בעצמו שלא לצורך, ממילא הדיון הוא לא רק מתי מחייבים אדם להסתכן אלא גם מתי מותר לאדם להסתכן.

3. החובה להציל ודילמת ההסתכנות

הרקע לשאלתו של רש"ז פינס היה התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל והקמת ההגנה, רוב תשובתו של הרב קוק עסקה בהיתר להסתכן שאיננו נובע ממציאות של מדינה וכללי מלחמה, עם זאת בהערה צדדית הוא מוסיף את היחס למלחמה המנוהלת ע"י מדינה. הערה זאת ברבות הימים הפכה ליסוד מרכזי בכל תשובה הלכתית שנגעה בנושא זה.

ההערה היא שדיני פקוח נפש במלחמה שונים מדיני פיקוח נפש של פרטים, והם מסורים למלך ותלויים בדיני מלכות (סי' קמג, עמ' שטו-שטז) ובמקום אחר הוסיף שדיני מלך מסורים ל"הנהגת הכלל".

הרב יעקב אריאל מתאר שבהקמת המדינה פנו לרבנות הראשית כדי שתגבה את חוק גיוס החובה. במהלך משא ומתן בין הרב הרצוג לרב ראטה, הוסכם שהכלי לחייב גיוס הם דברי הרב קוק בהבנתו את שמלחמה מופקדת בידי המלך ורק לו יש את הסמכות לנהל את המ.

על דברי הרב קוק נסמכו מקורות רבים ראו: הרב יצחק הלוי הרצוג (שו"ת היכל-יצחק או"ח סי' לז שאלה ג); הרב שלמה גורן (משיב-מלחמה ח"א עמ' קלז); הרב שאול ישראלי (עמוד-הימיני סי' ז); הרב עובדיה יוסף (תורה-שבעל-פה יט); הרב יהודה גרשוני (תורה-שבעל-פה כה); הרב אליעזר יהודה וולדנברג (הלכות-מדינה ח"ב עמ' קיט; שם עמ' קכד; ציץ-אליעזר חי"ג סי' ק; שם ח"כ סי' מג); הרב שמחה קוק (תורה-שבעל-פה יז, עמ' קלא); הרב יהודה הרצל הנקין (בני-בנים ח"א סי' מג עמ' קס; ח"ג סי' לג).

הרב ישראלי התייחס להערה קצרה זאת של הרב קוק בספרו עמוד הימני (סימן ט') והביא לה ראיות רבות נוספות.

ג. דילמות השונות

1. לא משאירים פצועים בשטח

אחד מהאתוסים שהושרשו במורשת צה"ל הוא "לא משאירים פצועים בשטח". אתוס זה בנוי על הנחה שיש חובה להסתכן גם למען יחידים, גם כאשר לא מדובר בהסתכנות ישירה למען הניצחון במערכה. מתוך אתוס זה נובע כל מערך הרפואה הצהלי המבוסס על "רפואה קדמית".

דילמה זאת משקפת את המורכבות של השאלה, כאן איננו מתעסקים רק בשאלת ההסתכנות למען הערכים וממילא חוזרת וצפה הדילמה האם נכון להסתכן לכל דבר או לא?

בהתייחסות לשאלה זאת ניתן למצוא שלושה כיוונים מרכזיים:

א. המורל – הרב שלמה גורן הגדיר כשיקול מרכזי את מורל הלוחמים. שיקול זה הוא שיקול רחב. וכך מתאר דר' ג'קסון במאמר מפורט בנושא ושם הוא מביא ראיון עם הרב גורן שכך נימק מבחינה הלכתית את הטעם לרפואה קדמית.

שיקול זה נובע בעצם מהמושגים הרגילים של פיקוח נפש, הרופא מסתכן בחילוץ הפצוע והצלתו כדי שהמלחמה תצליח באמצעות המורל הגבוהה של הלוחמים.

אין ספק שהמורל הוא מרכיב מהותי מהנצחון, וכך גם מתייחסים הוגים צבאים רבים לצורך בהצלת פצועים כחלק מערך ה"רעות".

ב. ערבות הדדית – אמנם כפי שציינו המורל הוא מרכיב מהותי בנצחון, השענות על המורל לבדו מניחה שהצלת הפצוע איננה נובעת מקדושת החיים אלא בשם התועלת שבהצלתו. מי שהציע כיוון אחר לחלוטין הואהרב אליעזר יהודה וולדנברג חזר ודן בשאלה זאת מספר פעמים ראה: הלכות מדינה חלק ב, שער ב, פרק ג, אות ט, עמוד כז, ב; שו"ת ציץ אליעזר חלק יב, סימן נז; שם, חלק יג סימן ק. מעניין להשוות את בהירות הכתיבה בין פסקי ההלכה השונים, במקביל לבניית מסורת צה"ל. וכך הוא כותב בשו"ת ציץ אליעזר, חלק יג:

דין התורה בזה הוא, שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של ו"חי בהם" ואין דין של "חייך קודמים"... שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב, באופן שכל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חבירו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כן בודאות לידי ספק סכנה. [8]

הרב וולדנברג מבאר שהערבות ההדדית בעת מלחמה היא "אחדות כגוף אחד", ולכן אין מדובר בה על הקרבת הפרט למען הכלל אלא על אחדות של הפרט עם הכלל, שממנה נגזר החיוב להציל את כל יחיד שהוא חלק מהגוף האחד. דהיינו הלוחם הקידמי במלחמה איננו נידון למוות ואילו הרופא שבעורף זכאי לחיים, אלא כולם במעמד שווה ומצווים להסתכן לצורך המלחמה ההסתכנות של הלוחם היא מול האויב אך ההסתכנות של הרופא היא בשביל הלוחם. ולכן אין מקום להגיד שללוחם מותר ואף חובה להסתכן בעוד על הרופא אין חובה או אף יש עליו איסור.

הרב וולדנברג מקשר את הדברים לעקרון שתבע הרב קוק שבמלחמה אין דין "וחי בהם ולא שימות בהם", ומרחיב אותו הרב וולדנברג "כך אין דין חייך קודמים לחיי חברך". בדבריו הוא מסתייע בדברים שכתב הרב דוד פרדו בפירושו "ספרי דבי רב" על הספרי שם מובא שיש במלחמה חובה יתרה להקפיד על שפיכות דמים וכך לשונו:

הריבוי בספרי לאיסור שפ"ד בא לא למימרא שלא יהרגו איש את אחיו [דמה נשתנה המחנה שצריך שיבוא עליה אזהרה מיותרת ע"ז], אלא בא לומר שאם רואה גוי שבא להרוג את אחיו לא יעלים עיניו ולא יעבור על לא תעמוד על דם רעך ואע"ג דמשים עצמו בסכנה דהא נפישי גברים ויקומו עליו דבכה"ג בעלמא פטור, הכא חייב...

כפי שאנו רואים עלו כאן שני כיוונים מהותיים לשינוי היחס בין חיי שיגרה למלחמה: א' הטיעול המורלי שהוא במהותו טיעון תועלתני אך הוא נעוץ בהכרה שהנצחון במלחמה הוא ניצחון ברוח, ממילא ההשקעה ברוח הלוחמים היא גוף המלחמה. ב' במחלמה אין הפרדה ברורה בין החיילים כמו בחיי השגרה, זאת מתוך העצמת הערבות ההדדית שבמלחמה. כאן ערך הצלת החיים הוא ערך מהותי הנובע מקדושת החיים מתוך הכרה באחדות השורות.

מסתבר שיש לאחד בין הטיעונים: מורל הצבא הוא חלק מהותי בנצחון ולכן מותר לסכן חיים לשם העלאת המורל. כיוון שקשה לקבוע מסמרות מה מעלה מורל, מסתבר דיוקו של הרב וולדנברג שבמלחמה אין מקום להתייחסות נפרדת בין החיילים: לוחם בחזית בן מוות ואיש צוות רפואה ואחרים בני חיים וממילא סיכונם של האחרונים לצורך הלוחם איננו כסיכון חיי אדם לצורך הצלה בחיי שיגרה. ולכן הוא חובה ומותר.

2. הצלת רבים מול מעטים

דילמה אחרת לחלוטין שעלתה בענייני פיקוח נפש, היא האם ניתן להציל רבים על ידי פגיעה במעטים? מקור השאלה היה התמוטטות בניין המפקדה בצור בזמן מלחמת לבנון הראשונה.

בעקבות אסון זה דן הרב שאול ישראלי ("הצלת רבים מול מעטים בהתמוטטות בנין", תחומין ד, עמ' 139) בהרחבה בגדרי האיסור "לדחות נפש מפני נפש" שמקורו המרכזי הוא דברי התוספתא בתרומות (ליברמן) ז,כ):

סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים: "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם" - יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנו להן ואל יהרגו כולן.

לאור דין זה חידש הרב ישראלי ש"כשם שאין דוחין נפש מפני נפש, כן אין דוחין נפש אחת מפני נפשות הרבה" ולכן אין מקום לעשיית מעשים אקטיביים שיגרמו לאובדן אדם אחד אפילו אם טכנית ינצלו רבים אחרים. עקרון זה לפיו אין מקום לשקול שיקולי תועלתנות בסוגיות של פיקוח נפש חידד מאוד הרב ישראלי במאמר זה.

במאמר שפרסמתי לפני בתחומין לא הרחבתי עקרון זה של הרב ישראלי ביחס לנוהל חניבעל.

סוגיות אלו הם רק דוגמאות לשפע הרחב של עיסוק בדילמות הנוגעות בחיי אדם, ו"אידך פירושא זיל גמור".

אלעזר גולדשטיין