עסקת שליט – פדיון במחיר כבד ^[1]

כשם שמותר לסכן חיים של חיילים אחרים, מעטים או רבים, כדי לחלץ שבוי משביו או כדי למנוע את נפילתו בשבי כך מותר, באופן אבסורדי, ליטול סיכונים נוספים כלפי האזרחים. מערכת השיקולים הצבאיים והציבוריים מסורה בידינו לכאן או לכאן. כולם מסכימים שכניעה לטרור היא דבר פסול. הדברים אמורים אפילו "בכדי דמיהם". וכי אנחנו מוכנים לחטיפות ולשחרור במחיר "הגיוני". היש כאן מחיר הגיוני?

הסיבוך הכבד ומחיר הכניעה לטרור שנטלה מדינת ישראל על עצמה בעסקת השחרור הנוכחית הוא קשה הכרחי ומוצדק. זר לא יבין זאת. הגיון צבאי ומדיני מקובל לא יכול להסכים לכך. חיילים אמריקנים ואזרחים בריטים ואחרים מוחזקים תקופות ארוכות בידי חוטפים וארגונים שונים ואין מתנהל שום מו"מ דומה לשחרורם. עסקה כזו רק 'ראש יהודי' יכול להמציא. ואם תרצו חייל ישראלי אחד שווה אלף אויבים. זה הגיוני? זה מותר?

הנה לפנינו הלכה ידועה בדיני נפשות (מובאת בברייתא בירושלמי מס' תרומות פרק ח): 'סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם גויים ואמרו להם: "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג את כולכם"- ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל'.

איפה כאן ההיגיון? איפה החשבון? מותו של אחד מול מותם של רבים!? והתשובה ההלכתית-מוסרית היא: אין הגיון! אין חשבונאות נפשות מול ערכי- על.

מוטב שנשלם מחיר כבד של נפשות ולא נחלל ערך על שהוא גבוה ויקר יותר מן הנפש. זה בבחינת ייהרג ובל יעבור. משנה זו אינה בדיוק מקרה שליט אך העיקרון הוא זהה. ערכי-על מול סיכון של רבים.

עסקת שליט דומה יותר לדילמה המפורסמת ביותר בתלמוד: שנים שהיו מהלכים בדרך...דרש בן פתורא: מוטב ישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו שנאמר: וחי אחיך עמך- עד שבא ר' עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך- חייך קודמים לחיי חבירך.

אין הגיון לדעת בן פתורא אבל יש בה ערך- על: לא יראה אחד במיתתו של חבירו גם אם הוא חייב לשם כך לסכן את עצמו בסכנת מוות.

צה"ל כולו וכל חייל, בכל פעולה קרבית, פוסק הלכה כבן פתורא! בכל פעולה צבאית רבים מסתכנים סכנת מוות כדי לחלץ פצוע, כדי לחפות על אחרים, כדי לאפשר שיפור עמדה לפנים או לאחור וכיו"ב. חייל שירים את דגל ההלכה של ר"ע ויכריז: חיי קודמים לחיי חברי, ימצא את מקומו מחוץ ליחידה. זה סוד קיומנו מאז ומעולם. נמצאנו למדים כי בהלכות מלחמה ובהלכות מדינה אנו פוסקים כבן פתורא. זהו ערך-על קיומי לטווח קצר ולטווח ארוך גם יחד.

הלכה כר"ע בכל ארוע פרטי. ראה אדם את חברו טובע בנהר או לכוד בבית בוער הרי הוא מחויב להצילו ואולי אף להעמיד עצמו בסכנה קלה, כגון תרומת כליה: "לא תעמוד על דם רעך'. אבל אם ההצלה כרוכה בסכנת מוות- פטור. כך מתנהלת חברה אזרחית וכך הוא הדין בין אדם לחבירו במישור הפרטי.

כדאי להכיר גם דעות הלכתיות הסוברות שבן פתורא דיבר לשני מבוגרים אבל אם האחד גדול והשני קטן חייב הגדול להציל את הקטן ע"י המים שלו אף על פי שימות הגדול (מנחת חינוך מצווה רצו).

זוהי לדעתי העמדה ההלכתית השלמה במחלוקת מכוננת זו.

החברה הישראלית מהלכת בדרך ארוכה. לשם הגעה ליעד היא אינה רשאית לוותר על אף אחד מחיליה שכשל, נפצע או נחטף. זה סוד כחה וסוד החיבור בין כל חלקיה. חיילים ואזרחים מקריבים את חייהם למען חיי הכלל אבל לעולם אינם מוקרבים. זוהי עקידת חיינו.

שגור על לשונם של כל בר בי רב: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם"(משנה גיטין מה' עא'). ומכאן הפרשנות הפשטנית : אסור לשחרר מחבלים. למה ? כמה ? כמה זה "דמיהם" ? כל זה לא לגמרי ברור. כל המצטטים מהנ"ל אינם טורחים לצטט את המשפט הבא באותה משנה הנאמר בה באותה נשימה : "ואין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם. רשב"ג אומר : מפני תקנת השבויים." פירוש הדברים : אין לבצע פעולות מבצעיות או אחרות כדי לחלץ את השבויים מפני שמתוך כך יבואו השובים לנהוג באכזריות יתירה עם שבויים עתידיים. רשב"ג חושש מכשלון הפעולה או למצב שבו ינקמו השובים בשבויים האחרים שנותרו בידם.

מכאן נובע שבמבצע אנטבה היה פסול וניסיון חילוץ נחשון וקסמן היה אסור על פי ההלכה ותוצאותיו אכן היו כפי שכתוב במשנה. האומנם ?!

לא ולא ! המבצע לחילוץ נחשון וקסמן היה מבצע חשוב וחיובי ביותר וכן כל מבצע או פעולה שתהיה למען גלעד שליט.

מדוע ? מפני שהמשנה הזו לא דיברה כלל בשבוי שנפל בשבי כחלק ממלחמה כוללת ולא בחייל שנשלח ע"י המדינה ובשם חובת הגיוס להלחם או לפעול למענה. המשנה הזו עוסקת בשודדים "פיראטיים" שהתפרנסו משבויים וממכירתם או פדיונם למרבה במחיר. לשבויים היה מחיר "כדי דמיהם" והכל התנהל כמו עוד תחום מתחומי המסחר. בהקשר כזה אסר מהר"ם מרוטנבורג על פדיונו והוא שהה במאסר כאשר תלמידיו יכולים לבקרו, ללמוד תורה מפיהו ולספק לו מזון ובגדים.

לכל זה אין פשוט קשר לשבויי מלחמה ולחטיפת חיילים או אזרחים לצרכי מיקוח פוליטי או חבלני-רצחני על מנת להחליש את מדינת ישראל. במצב כזה כשם שהסיפא של המשנה אינה בתוקף כך גם הרישא שלה אינה בתוקף.

כבר בהקשר של המשנה כבר קבעו בעלי התוס' שם שיש מקרים רבים יוצאים מן הכלל : 
1. אדם מיוחד מופלג בחכמה או בחשיבות (ולכן המהר"ם ככל הנראה נהג מידת חסידות בעצמו). 
2. במצב של סכנת נפשות. לשבויים. (תוס' גיטין נח' ד"ה כל, ממון). 
3. אשתו של האדם שהוא חייב בפדיונה. 
4. אדם הפודה עצמו בממונו.

נושא שליט הוא חלק ממלחמה כוללת של ישראל באויביה כל המהלכים צריכים להתבצע על פי הערכות והבנות בנושא בטחון ישראל. המשנה דנה בממון ולא במלחמה.

אפשר להתנגד נמרצות לכל עסקה מן הטעם הביטחוני ואפשר להיכנע לכל עסקה מאותו טעם ומתוך נימוקים שונים ומפותלים. כך או כך זה שיקול צבאי או מדיני או ציבורי אבל למשנה בגיטין אין קשר ישיר לנושא. אולי רק קשר רעיוני.

הגר"ש גורן בספרו תורת המדינה דן בנושא באריכות. בהקשר לעסקת ג'יבריל. שם עמ' 424-436. לאחר שהוא מביא את כל הנימוקים ההלכתיים והביטחוניים כנגד עסקה כזו הוא חותם בדברים הפוכים :

"אולם על אף כל האמור לעיל ייתכן שבמקרה של שבויי מלחמה של חיילים שנשבו תוך כדי מילוי שליחות של המדינה ששלחה אותם למשימות המלחמה מוטלת חובה קדושה לעשות הכל לשחרורם.

... ייתכן ועל המדינה מוטלת החובה הבלתי מעורערת לפדותם ולהוציא אותם מסכנה הקלה ביותר ואין עליהם שום מגבלות של פדיון שבויים דעלמא. ...ואין להתחשב בעת שחרורם בסיכון ביטחוני ששחרורם עלול לגרום לציבור ולמדינה, מפני שכל שאנו אחראים לנפילתם בשבי ... אין להפעיל בהם הקריטריון של כדי דמיהם או יתר על כדי דמיהם בגלל האחריות המוטלת על המדינה ועל הצבא לשמור על חייליו בכל מחיר."

והוא מסיים: "זהו מה שנראה בעיני בסוגיא מסובכת זו" מדוע ביצע הרב גורן מהפך כזה בתשובתו ? לענ"ד מצבה של ישראל ומצבו של צה"ל כלפי חייל שבוי דומה מאד לשני המקרים האחרונים שהובאו בתוס' לעיל. חייל צה"ל הוא חלק מגופו של צה"ל ואחריות המדינה לחייליה דומה לאחריות איש כלפי אשתו אשר חייב בפדיונה ללא כל מגבלה רגילה.

עמדה דומה הביע בעבר הרב שאול ישראלי זצ"ל. הרב ישראלי אשר נודע כאחד הפוסקים המכוננים של הלכות מדינה וחברה קבע:

'כיון שחיילינו יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה להגנת העם היושב בציון הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה אבל מובנת מאליה שכל האמצעים שיש בידי המדינה עליה לעשות, בגבולות סבירים שאינם פוגעים בבטחונה הכללי, כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות במקרה של היפגעם ח"ו במלחמה הן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי 'דכולהו איתנהו בה''.

חשוב להדגיש כי בדיני מלחמה אין מפעילים סוג של חשבון רגיל לגבי נפגעים. מלחמת לבנון השניה נפתחה מתוך זעם וחרדה לגורל שני חטופים. בניסיוננו ללמד את החיזבאללה לקח ואולי לפדות את חטופינו נפלו חיילים רבים ונהרגו אזרחים רבים כמאה וחמישים במספר. האם יש להימנע מפעולה צבאית שמחירה פי מאה ממספר החטופים? לא. זה שיקול מדיני ובטחוני לטווח קצר וארוך גם יחד.

כשם שמותר לסכן חיים של חיילים אחרים, מעטים או רבים, כדי לחלץ שבוי משביו או כדי למנוע את נפילתו בשבי כך מותר, באופן אבסורדי, ליטול סיכונים נוספים כלפי האזרחים. מערכת השיקולים הצבאיים והציבוריים מסורה בידינו לכאן או לכאן. כולם מסכימים שכניעה לטרור היא דבר פסול. הדברים אמורים אפילו "בכדי דמיהם". וכי אנחנו מוכנים לחטיפות ולשחרור במחיר "הגיוני". היש כאן מחיר הגיוני?

זהו שיקול בדיני מלחמה. החלפת שבויים ואחריותינו כלפי חיילי צה"ל אינם הנושא של משנה זו.

הרב אברהם גיסר