הרב אברהם גיסר דן בשאלה האם חל דין במצרה על שוכר, כלומר האם המשכיר חייב למכור את ביתו דווקא לשוכר ולא לקונה אחר.

הרב גיסר במאמר קצר עסק בהשוואה בין התקנה האוסרת "לפדות שבויים יותר מכדי דמיהן" לעניין פדיון חיילים חטופים (בהקשר של עסקת שליט). מסקנתו הרב היא: שכשם שמותר לסכן חיים של חיילים אחרים, מעטים או רבים, כדי לחלץ שבוי משביו או כדי למנוע את נפילתו בשבי כך מותר, באופן אבסורדי, ליטול סיכונים נוספים כלפי האזרחים. מערכת השיקולים הצבאיים והציבוריים מסורה בידינו לכאן או לכאן. כולם מסכימים שכניעה לטרור היא דבר פסול. הדברים אמורים אפילו "בכדי דמיהם". וכי אנחנו מוכנים לחטיפות ולשחרור במחיר "הגיוני". היש כאן מחיר הגיוני? המאמר פורסם במקור ביומן, מקור ראשון, תשרי תשע"א (ימים בודדים לפני עסקת שליט).

מזה שבעים שנה מתקיים בצה"ל שירות משותף בין אוכלוסיות וגוונים שונים של החברה, ובסך הכל צה"ל כצבא העם עמד במשימתו הביטחונית. בשנים האחרונות הפך צה"ל לשדה מערכה בין קבוצות אידיאולוגיות שונות והדבר פוגע במעמדו הציבורי ובחוסנו. במסמך זה מוצעים עקרונות מנחים לקיומו ולתפקודו הראוי של צבא ממלכתי בחברה מגוונת. העקרונות המוצעים במסמך זה אינם חידוש יש מאין, אלא ניסיון להמשיג ולהגדיר במידה רבה את הדרך בה הלך צה"ל במשך שנים רבות. מטרת המסמך היא לקבוע עקרונות שימשיכו ויחזקו את הלגיטימיות של צה"ל כצבא העם, כך שהוא יוכל להמשיך ולעמוד במשימתו העיקרית שהיא שמירת קיומה ובטחונה של מדינת ישראל.

מדיניות הגירה יהודית מבוססת על שני עקרונות: העיקרון הראשון הוא תמיכתנו בקיומן של מדינות לאום, קל וחומר כאשר מדובר במדינת העם היהודי. העיקרון השני, היא החובה לגמול חסד עם כל אדם. בשנת השבעים לחרותנו אנו נדרשים לתת מענה ולמצוא את הדרך הראויה שבה עלינו לנהוג באותם אלפי אנשים אשר הופיעו בשערי מדינת ישראל ללא אישורי כניסה וללא מעמד. למעשה, אל לנו לגרש את המסתננים בכפייה למדינה שלישית, אולם, מותר לנו להפעיל לחץ כלכלי ומשפטי ובכלל זה הטלת מגבלות על חופש התנועה וחופש העיסוק מתוך הנחה שאם אכן המצב במדינה השלישית הוא סביר, יבחרו המסתננים לעבור לשם מרצונם.