* הרב אברהם גיסר, רב הישוב עפרה, ויו"ר הנהלת מכון 'משפטי ארץ'.

[1].     והשווה: תנחומא תצוה ה.

[2].     ילקוט שמעוני שם.

[3].     שיר השירים רבה ד, ב.

[4].     קידושין לג,ב.

[5].     סנהדרין ו,ב; בבא בתרא קל,ב.

[6].     ע"פ שבת י,ב.

[7].     שבת לג,ב–לד,א.

[8].     איוב כב, כח.

[9].     תרגום: רב אמי ורב אסי היו יושבים ולומדים בתוך בית המדרש, ובכל שעה ושעה היו מתייצבים ומכריזים בפתח בית המדרש: אם יש מי שיש לו דין – יבוא וייכנס.

[10].   מגילה כב,א.

[11].   סנהדרין ז,א.

[12].   תוספות שם, ד"ה אי איכא.

[13].   קידושין מ,ב.

[14].   ומכאן שמו של המכון שלנו לדיינים – 'משפטי ארץ'.

[15].   רמב"ם סנהדרין ג, א; שולחן ערוך חו"מ ה, ג.

[16].   תוספות גטין כז,ב ד"ה ודווקא צורבא מדרבנן.

[17].   גטין כז,ב; בבא מציעא יח,ב; חולין עט,ב.

[18].   רש"י שם, ד"ה המקפיד.

[19].   דברים לד, ז

[20].   שמות כג, ח.

[21].   כתובות קה,א.

[22].   משנה פאה ח, ט.

[23].   מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא, משפטים כ.

[24].   נדה כ,ב.

[25].   כתובות פה,א.

[26].   רמב"ם שם.

[27].   שו"ת תרומת הדשן רט.

[28].   שו"ת מהר"י ברונא ריג, על פי התוספות סנהדרין לב,ב ד"ה כאן בדין מרומה.

[29].   שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, שיט.

[30].   שו"ת הרשב"א ב, קמח.

[31].   שו"ת הרא"ש סח, כ.

[32].   שו"ת הרא"ש קז, ו.

אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות

הרב אברהם גיסר

"הנך יפה רעיתי" (שיר השירים ד, א) הנך יפה, במה? "עיניך יונים" (שם). "הנך יפה רעייתי" – אלו הזקנים. "עינייך יונים" – מה העיניים מאירים לגוף אף דבריהם מאירים לכל ישראל "והיה אם מעיני העדה" (במדבר טו כד).

ילקוט שמעוני שיר השירים תתקפ"ח[1]

תנא להו הושעיא זעירא דמן חבריא, "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה". משל לכלה שהיא בבית אביה בזמן שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה.

רש"י: "עיני העדה" – זקנים מאירים עיני העם.

תענית כד, א

מעמדם הראוי של הדיינים בישראל ותפקידם ממקם אותם בראשה של האומה. והתפקיד – העיניים של הציבור כולו. "מה העינים האלו נתונים בגובה הראש, כך הם יושבים בלשכת הגזית".[2] הם המנהיגים, הם המדריכים, הם בעלי הראייה למרחוק, והם ההולכים בראש המחנה להיות לעיניים לעדה כולה. "רמ"ח אברים יש באדם וכולם אינם הולכים וחוזרין אלא אחר העיניים, כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם".[3] על כן יש לקום ולעמוד מלפני אב בית דין "מלפניו כמלוא עיניו".[4] עין תחת עין: מלוא עיניו של אדם מלפני מי שמלוא עיניו מאירות את הדרך לישראל.

בדברים אלה נבקש להאיר מעט מן האור על רוחב דעתו למראה עיניו של הדיין, שהרי כלל גדול קבעו לנו מאורי הדורות: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".[5]

W

בדבר כוח ראייתו של רבי שמעון בר יוחאי מצינו כמה הגדרות. כוחו זה של התנא הקדוש היה בו כדי להחיות והיה בו כדי להמית. זהו כוח שיפוטי עליון, כוח דיין הדן דין אמת לאמיתו, שיש בו ממידת כוח הבריאה.[6]

בסיפור המובא בגמרא[7] יש לכוח הראייה תפקיד שיפוטי תקיף עד מאוד.

עם יציאתם הראשונה של רשב"י ובנו מן המערה נאמר: "כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף". המפגש עם החיים הארציים, עם העוסקים בחיי שעה, יצר בקרבם ניגוד בלתי נסבל –

מצד המבט היותר עליון איך שהעולם צריך להתנהג כדי שיראו הבריות אור וחיים של אמת, אין כאן מקום לפשרות, לתיקונים למחצה לשליש ולרביע, כי אם מחיקה גדולה על כל הסדרים ההווים, על כל העוול הגדול הנעשה בחיי החברה… עד שצריך חידוש מעיקר היסוד, עד שיעמוד על יסוד הקדושה וטהרה העליונה המותאמת עם נועם השי"ת, וזוהר אור החכמה האמיתית המופיעה על הנפשות הזכות באור הקדושה העליונה.

                                                                                              עין אי"ה שבת שם

בשלב השני, לאחר שנת השתלמות של חסד והמתקת הדין במערה, יצאו רשב"י ובנו שנית, ואז: "כל היכא דהווה מחי רבי אלעזר הווה מסי רבי שמעון". לעומת רבי אלעזר, אשר בירר לעינו את הצד הפחוּת והשלילי שיש במציאות, היה רבי שמעון מברר בעינו הטובה את הצד החיובי וכוח הזכות של החיים – בין אם טוב זה קיים כבר בהווה, ובין אם הוא רק עתיד לצמוח מן המציאות הנוכחית החסרה.

לאחר יציאתם מן המערה הם נפגשו בהדרגה עם המציאות שסביבם. חתנו של רשב"י, רבי פנחס בן יאיר, הרואה את מצבו הגופני של רשב"י, מזיל דמעות מעיניו: "קא נתרן דמעת עיניה וקמצווח ליה". מתוך מבט עיניו של רבי פנחס בן יאיר ודמעותיו על המציאות, שב רשב"י וחש את חולשת הגוף: "אמר ליה: אוי לי שראיתיך בכך. אמר ליה: אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך". אור עיניו של רשב"י הוכפל ונתחזק בשנותיו במערה עד אשר עיני שכלו גברו עד למאוד ביחס לחתנו. בשלב הבא משתמש רשב"י בכוח המתקן של עינו הטובה למעט בספקות של הלכה, הגורמים טורח לבריות, ולברר טהור מתוך טמא על ידי בירור של אורות מתוך מציאות מעורפלת. בעין אי"ה הובא עליו הפסוק: "ותגזַר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".[8]

לאחר כל אלה נדרש המאור הגדול לכוחן השיפוטי התקיף של עיניו. על אותו תלמיד חכם זקן, שלא היה מסוגל לראות ולהתעלות לנקודת הטוב והאמת המתגלה במעשיו של רשב"י, נאמר: "יהב ביה עיניה ונח נפשיה". רשב"י ראה, שאין תקנה לעולם, אלא לדחות מעל דרכו את "ההוא סבא", המעכב את הופעת האור האלוקי שמאיר מעל יכולת ראייתו.

בניגוד למיתת נשיקה זו, פעלו עיניו של רשב"י בכוח מידת הדין שבהן כלפי יהודא בן גרים: "נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות". אותו אדם אשר ביקש לסלק את אורו של רשב"י, נסתלק עתה מן העולם במיתה משונה ובשריפת כל גופו. כאן מוצאת הראייה השורפת והמכלה, שאפיינה את יציאתו הראשונה של רשב"י לעולם, את מקומה הנכון.

מהלך התפתחותי זה של תיקון עולם מעמיק ומדגיש את כוח "עיני העדה" – אלו הזקנים. אכן, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל השאלה האמתית היא: מה רואות עיניו? לאיזו ראייה עיניו מכוונות? לטובה, או חלילה, לרעה?

W

פעולת השפיטה והוצאת דין אמת לאמתו היא עבודת הקודש היותר מעולה לשם תיקון עולם. בגמרא מצינו –

רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי: אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי.[9]

                                                                                                                                       שבת י,ב

שני חכמים גדולים אלה כוהנים היו, וקיימו בעצמם "יורו משפטיך ליעקב" עד שקראום "כהני חשיבא דארעא ישראל".[10] שניהם היו דיינים מובהקים וזכו לתואר: "דייני ארץ ישראל".[11] בתפקידם זה ראו את עיקר מחויבותם, ועל יסוד מעשיהם המתוארים לעיל פסקו התוספות: "משמע דעדיף לדון דין מתלמוד תורה".[12] ראיה לכך ניתן למצוא בתיאור המופיע שם בגמרא על רב חסדא ורבה בר רב הונא, שישבו כל היום ועסקו בדין עד שנחלשו. אם נחלשו מחמת שלא אכלו, הרי ברור, ואם כרש"י שנחלש ליבם מפני שלא עסקו בתלמוד תורה, יש לתרץ, שהם לא היו דיינים קבועים כרב אמי וכרב אסי, ולכן, למרות עדיפות הדין, כדברי התוספות, הצטערו על תלמודם שהופסק.

למשמעות העיסוק בשפיטה ובדין כתב הרב –

ערך הדין והמשפט התורי הוא גדול מאד, באשר רק הוא קובע על התורה את החותם המיוחד שהיא תורת חיים. כלומר שצריך שתהיה התורה מתייחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק להכירה בתור חכמה נאצלת לבדה. ע"כ באשר רושם החלק המשפטי שבתורה הוא גדול מאד על החיים, כי החיים החברותיים, א"א שיתקיימו בלא כח דין ומשפט, וכאשר התורה מנהגת את כח החיים במשפטיה ניכר רישומה מאד בחיים, ופועלת בזה שגם על שאר ארחות החיים תהיה התורה שולטת, על כן, היו מאד זהירים שעסק תורתם העיונית לא יפריע את מהלך ההשלטה המעשית על החיים המעשיים מהשפעת התורה, שרק אז תצא תכלית התורה אל הפועל בהיותה מתפשטת על ארחות החיים המעשיים. על כן, בתור השלמה לשקידתם העיונית, דהוו גרסי ביני עמודי, אולי להזכירם ג"כ על עמודי העולם, שהם האמת הדין והשלום, שעל שלשתם העולם עומד, וכולם כלולים בדין, כדחז"ל: כיון שנעשה דין בא אמת ובא שלום, הוו טפחי אעיברא דדשא, להורות שפתחי התורה מפולשים המה לדרך החיים, להוציא מהחושבים להסתפק בעסק התורה מצדה העיוני לבדו ואינם משתדלים להגביר את השפעתה על החיים המעשיים. אבל השלמים הללו ז"ל, עם כל עוצם קביעותם בחלק העיוני שבתורה, אמרו: מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי, ולא יחוש על ביטול תורתם העיונית, כי זהו יסודה של תורה וקיומה התכליתי להראות קיומה בפועל בחיים המעשיים החברותיים.

                                                                                                                              עין אי"ה שבת שם

היחס בין תלמיד חכם לדיין דומה ליחס בין תלמוד למעשה. "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".[13] ונחלקו בפירושה של הכרעה זו: האם תכלית הכול הוא המעשה ואין תכלית ללא תלמוד תורה, או שגדולתו של הלימוד היא בהקרנתו על חיי המעשה אבל הלימוד הוא הגדול. וכך יש לפרש "תלמוד גדול" – איזהו תלמוד גדול? זה המביא לידי מעשה. כך מתפרשים הדברים בגמרא, בתוספות הנ"ל ובדברי עין אי"ה על היחס בין תלמוד גדול לבין עשיית דין.

ועוד אמרו שם בגמרא –

עד מתי יושבין בדין? אמר רב ששת: עד זמן סעודה. מאי קראה דכתיב: "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי" (קהלת י).

                                                                                                                                       שבת י,א

ופירש רש"י –

מיהו מלכך? דיינך! שהדיין קרוי מלך, שנא' "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט).[14]

וכך אכן נפסק, כי שעה שישית היא זמן מאכל תלמידי חכמים, ומשום כך, יושבין בדין עד סוף שעה חמישית.[15] אמנם, אם ירצו ואם יש צורך בכך, הרי ודאי שימשיכו לדון גם לאחר שעה זו. אולם, עיקרון זה, שיש לשבת לדין עד זמן הסעודה ודווקא לפני שהדיין מתפנה לסעוד את לבו בסעודה גמורה (שהרי טעימה ודאי טעם לאחר תפילתו) – עיקרון זה קובע ברכה לעצמו. האם הסעודה קודמת לדין או שהדין קודם לסעודה? הדבר תלוי במידה רבה, במגמה שאליה נשואות עיני הדיין. בסדר משפטי חברתי רגיל, הדין מופקד לשמור שלא יושחתו חיי החברה וכדי לאפשר לחברה להתנהל על מי מנוחות לשם קיום צרכיו וחסרונותיו של הציבור. הציבור מבקש לאכול ולשתות ולנוח תחת צל גפנו ותאנתו, על כן יבוא הדיין לדון 'על בטן מלאה' מתוך הזדהות עם מטרות החברה. אולם מגמת משפט התורה היא לרומם ולהתנשא מעל סידור צרכי הגוף והרבה מעבר להשלמת חסרון הבטן והחומר. אשר על כן, יבוא הדיין בבחינת מלאך ה', לפני שיסעד את לבו, וידגיש את מותר האדם מן הבהמה על ידי שחרור עצמו מכבלי צרכי גופו. כך יהיה בן חורין להנהיג את הציבור לחיים של צדק ודעה את ה', חיים של רוח טהור והגיון קודש, שהם הראויים להיות יסוד החיים ומטרת החברה האנושית.

לעבר מטרה זו עיניו של הדיין נשואות.

W

במסגרת זו, של בירור 'עיניו של הדיין', יש מקום לבחון תכונה ועדיפות ייחודית שנתנה תורה לתלמיד חכם – הנאמנות בטביעת עין. מסתבר שטביעת עין היא תכונה משותפת לכלל בני אדם, אפילו לעם הארץ, אלא שעם הארץ אינו מהימן ולכן לא מחזירים לו אבדתו בטביעת העין, ואילו לתלמיד חכם שאינו משקר כלל, יש מהימנות ומחזירים לו בטביעת עין.[16]

בגמרא, נחלקו החכמים בשאלה, האם סימנים הם מדאורייתא או מדרבנן.[17] אולם נראה שהכול מודים שטביעת עין היא ראָיה גדולה יותר מסימן. רְאָיָה שכולה רְאִיָה. שכך נאמר במסכת חולין –

אמר רבא: מרישא הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא דהא מהדרינן אבידה בסימנא ולא מהדרינן בטביעות עינא. השתא דשמעתינא להני שמעתתא אמינא דטביעות עינא עדיפא.                                                                                                            
                                                                                                    חולין צה,ב

בתחילה נראה לומר שסימן הוא ראיה אובייקטיבית ואילו טביעת עין היא ראיה המבוססת על הרגשה ותחושה מעורפלת, וככזה אמור ערכה להיות פחות מן הראיה באמצעות הסימן. ואולם, ההיפך הוא הנכון. סימן הוא עניין מקרי וחיצוני, שאינו מעיד על עצם הדבר ועל תפיסה כוללת, ואילו טביעת עין היא זיהוי מוחלט מתוך ביטחון ותפיסה כוליית. ראייה לדבר, ממשיכה הגמרא שם, שאם יבואו שניים שיעידו שפלוני בעל סימנים אלה ואלה (כגון בגדים או צלקת) הרג לחברו, הרי שגם אם יזוהה אותו פלוני על פי הסימנים – לא נהרגהו. אבל אם יבואו שניים שיעידו שהוא האיש על פי זיהוי פניו ומראהו ועל פי היכרות וטביעת עין – הרי שזוהי העדות הטובה ביותר גם לדיני נפשות. רק באבדה התירו להחזיר על פי סימנים, כיוון שלאבדה אין כרגע בעלים מוחזקים ומבוררים. אבל ודאי שאם יבואו שניים להוציא ממון מיד בעליו בטענה שחפץ זה שיש לו סימנים ידוע להם שהוא של פלוני, הרי לא נוציא בסימנים ממון מיד בעלים. למדנו מכאן שהכול הולך אחר העין.

ובמסכת שבת שאלו –

אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבדה בטביעת עין? זה המקפיד על חלוקו להופכו.

                                                                                                    שבת קיד,א

ופירש רש"י,[18] שהוא לובש את חלוקו כשהוא הפוך, שמקפיד שלא ייראו לחוץ התפירות ואמרי החלוק.

בפשטות היינו שואלים: מדוע נקראת דרך לבישה זו 'הפוך', הרי זו הדרך הנאותה ללבוש? אלא מכאן שכל האנשים היו לובשים את החלוק באופן הנוח להם ביותר, שלא יהיו התפירות כנגד בשרם. אבל תלמיד חכם, הרגיש לחזותו ולכבוד התורה, מקפיד להפוך את החלוק ואת התפירות הוא לובש כלפי פנים. ובדרך צחות יש לומר שהתלמיד חכם האמתי והמהימן יודע לאחות ולשמור את ה"תפרים" שבין תורתו ובין ידיעותיו המדעיות והמשפטיות והשכלתו הכללית. בפנימיותו הוא כולל תורה מקשה אחת אלא שתורתו זו משלבת עולמות שהפכו להיות "תורה אחת ומשפט אחד".

כך תיאר הרב יצחק הלוי הרצוג זצ"ל את הדיינים הנדרשים למשפט התורה במדינת ישראל –

מהחשיבות הראשונה היא לחנך ולאמן צעירים אברכים מצוייני תורה ובעלי כישרונות יוצאים מן הרגיל, לשמש בעתיד בתור דיינים. צריכים הם להתמחות בכל המקצועות של משפט התורה, לקבל התאמנות בבתי הדין הקיימים וכן לקבל את כל ההשלמות הדרושות. קורסים של השלמה הדרושים לשם מילוי תפקידם בעתיד בהתייעצות עם משפטנים מומחים.

                                                                                                            החוקה לישראל על פי התורה א, 233

כיון שהדיינים הם "עיני העדה" הרי שמעלתם הרוחנית מתבטאת בעינם הזכה ובראייתם הטהורה. על כן העידה התורה על משה עבד ה': "ומשה בן מאה ועשרים שנה במֹתו, לא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה".[19] כוח התורה וכוח הדיינות והפסיקה לא כהו כלל. אולי יש להעמיד זאת כנגד יצחק אבינו, אשר בזקנתו כהו עיניו והיה מקום לאחרים לטעות בכוח שיפוטו.

על כן הזהירה התורה: "ושֹׁחד לא תקח, כי השֹׁחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים".[20] חכמי האמת הצדיקים שעינם, עין טהורה, פקוחה על הכול, יאבדו את המאור שבעיניהם אם ייקחו שוחד. "הם נוטלין שווה פרוטה ומסמין עיניהם, שנאמר: כי השחד יעור".[21]

ובמשנה במסכת פאה: "כל הנוטל ממון ומטה את הדין – אינו יוצא מן העולם, עד שיחסר מאור עיניו".[22] ואפילו אם נטל שוחד לדון דין אמת ואינו מתכוון להטות את הדין הרי זה שוחד גמור, ולא עוד אלא שהדין נוטה אף שהדיין אינו רואה זאת, משום העיוורון והסמיון שמכסה את ראייתו.

ועוד אמרו במכילתא: "כל הנוטל ממון אינו יוצא מן העולם עד שיהא בו או טירוף דעת בתורה שיטמא טהור או יטהר טמא, או יצטרך לבריות, או שיחסר מאור עיניו".[23]

הווי אומר, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

W

בדרך כלל נראה כי הכלל "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" בא על מנת לטעת בדיין ביטחון במראה עיניו ולאפשר לו להשלים עם מגבלות ראייתו או ראַיותיו. כגון, פסיקה במראות הדמים שהוא דן לפי מה שהוא רואה עכשיו ואינו חש לומר אילו היה הדם לח היה טמא וכיוצא בזה, אלא כיון שנראה לו עכשיו טהור, מטהרו.[24]

ולגבי הראיות המובאות בפניו אמרו –

שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה? תלמוד לומר: "ועמכם בדבר משפט" (דברי הימים-ב יט, ו) – אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

                                                                                                                                    סנהדרין ו,ב

שמא יאמר הדיין: למה אכנס לדין, שהרי אם אטעה איענש, ואולי יטעוני עדים שקרנים וכדומה? ומפרש רש"י –

תלמוד לומר – דהיינו לפי מה שעם לבבכם, שלבבכם נוטה בדבר כלומר בטענותיהם [של העדים] – עמכם במשפט. לפי אותן דברים תשפטו ולא תיענשו. דאין לו לדיין לירא ולמנוע עצמו מן הדין אלא לפי מה שעיניו רואות לידון, ויתכוון להוציאו לצידקו ולאמיתו ושוב לא ייענש.

זאת אומרת, יש כאן הבטחה לדיין שאם ינהג בתום לב בראיות המובאות לפניו – לא ייענש. זהו סוג של השלמה עם המגבלות ועם החששות האפשריים.

אלא שכלל גדול זה יש לו גם צד אחר. לפי הצד האחר הרי שהכלל הזה הוא דווקא הזמנה לדיין להפעיל את שיקול דעתו העצמאי, לדון את שהוא רואה, לא להיגרר אחר מה שנראה לו פסול או 'דין מרומה' אלא להתערב ולדון לפי מה שעיניו רואות ואפילו בניגוד לכללים פורמאליים אחרים. הדברים ידועים וברורים והובאו בהרחבה ברמב"ם –

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה, ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע.

                                                                                           רמב"ם סנהדרין כד, א‑ב

כמו שראינו בגמרא,[25] שחכמים הפכו את השבועה ונטלו אותה ממי שידעו בו או ששמעו מפי אדם הנאמן אצלם שהלה חשוד על השבועה. "וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא לליבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין אמת!".[26]

הרמב"ם ממשיך ומורה שעל אף שכך הוא עיקר הדין, כיוון שקמו בתי דין שאינן הגונים, או שהם הגונים במעשיהם אבל "אינם חכמים כראוי ובעלי בינה" – אין עושים כן, אלא בראיות ברורות. ומכל מקום –

אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר – ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי הדין עד שיודו לדברי העד, או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין.                                                                                         
                                                                                                          שם

אם כן, בשורה התחתונה קובע הרמב"ם ששכנועו הפנימי של הדיין וראִייתו הישרה גוברים על הכול. במקרה הקיצוני שבו הוא אינו יכול להביא את שכנועו הפנימי לידי ביטוי בפסיקה, יסתלק מן הדין. בכל מקרה עליו לנקוט בכל האמצעים והלחצים העומדים לרשותו כדי להביא את בעלי הדין לנקודה שבה לא יסתור הדין את ראייתו הפנימית. אכן, לשם כך על הדיין להיות "חכם כראוי ובעל בינה" יתרה ועמוקה.

"בדין מרומה", הרי הדברים מפורשים במסכת שבועות:

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר – הואיל והעדים מעידים, אחתכנו ויהא תלוי בצואר העדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

                                                                                                                                    שבועות ל,ב.

הווי אומר – "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ואסור לו להתכחש ללבו ולהבנתו במה שלפניו.

וכן אמרו בתלמוד הירושלמי, ביחס לדין פשוט ולדין מרומה כאחד –

אם את רואה הדין שיוצא לאמיתו, חקריהו. ואם לאו, צדקהו. זהו שנאמר: "צדק צדק תרדף" (דברים טז כ).

                                                                                                                          ירושלמי סנהדרין ד, א

אכן, מצינו אצל הראשונים, בעיקר באשכנז, שהם נטו להסתלק מן הדין במקום שהיה נראה הדין מרומה. למשל, בעל תרומת הדשן אומר: "דמיא הא קצת לדין מרומה שאסור לדיין לחותכו אלא יסתלק ממנו";[27] המהר"י ברונא[28] שאומר שבמקום שהדין ודאי מרומה אין לדונו כלל, כמו שאמרו בגמרא שבועות דלעיל; וכן הובא גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג: "כדין מרומה חשבינן לה וראוי הדיין להסתלק ממנו עד שיתבררו הדברים".[29]

לעומתם נראה שגדולי הראשונים שבספרד השתדלו ככל יכולתם לדרוש ולחקור בדין מרומה כדי להוציא אמת לאור, לסלק את השקרנים ולחתור לפסוק דין אמת לפי דעתם ולפי מה שהם ראו כמחויבותם. הרשב"א אומר: "והוו יודעים שכל הדברים שאמיתתם ידועה לבית הדין, אע"פ שבעלי הדין נוטים מדרך האמת מתוך טענותיהם… צריך בית הדין לדון הדין לאמיתו. שלא נצטווינו אלא על דין האמת".[30]

הרא"ש קובע קביעה עקרונית, ביחס לדברי המהר"ם שיש להסתלק מדין מרומה –

היינו כשהתובע טוען ברמאות – אז יסתלק הדיין; אבל כשהנתבע טוען ברמאות אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו.

                                                                                              רא"ש סנהדרין ד, א

נראה ברור שעל הדיין מוטלת חובה לשפוט צדק באופן מהותי בכל מצב. לכן, אם התובע רמאי הרי ההסתלקות מן הדין היא זו התורמת לצדק. אך אם הנתבע מנסה להתחמק מן הדין ברמאות הרי שאז חובת הדיין לעשות ככל יכולתו כדי לגלות את הצדק.

בתשובותיו[31] מוסיף הרא"ש עוד נדבך שיפוטי אקטיבי בעניין זה. במקום שישנה תביעה שקרית, לא זו בלבד שהרא"ש אינו דן בה אלא עוד מוסר שטר ביד הנתבע על חינם, ובו כתוב בחתימת ידו של הרא"ש שאין לשום דיין בישראל להיכנס בדין זה. ומי יבוא אחרי המלך? כך נעשה דין צדק על ידי הדיין.

ועוד מוסיף הרא"ש וקובע שבמקום שבו נראה שהנתבע שקרן והוא מתחמק בערמה ממתן תשובות כנות, או שומר על 'זכות השתיקה' – "על זה וכיוצא בזה נאמר – אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות… ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה מאחר שהיא סברא מוכחת… וצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם, ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו".[32] דווקא מפני הצו "מדבר שקר תרחק" אסור להסתלק מדין זה בלי הכרעה, ו"על כורחו זקוק הדיין לדונו לפי אומד דעתו".

מופת ליכולת הגשמה מפליאה של רעיונות אלה בפסיקה מעשית, ניתן למצוא בקובץ פסקי הדין עדות ביהוסף, של הרב הדיין החכם השלם הרב יוסף קאפח זצ"ל. סקירה נרחבת על הספר מובאת במדור ביקורת הספרים, בקובץ זה.

במכון 'משפטי ארץ' להלכה ומשפט אנו משתדלים לצאת בעקבי הצאן של רועים נאמנים ודיינים מובהקים, ולהכשיר את עיניהם של הדיינים הצעירים לראות ראייה רחבה ומקפת. ראייה הכוללת את תכונת הזמן הזה ואת גליו ומשבריו על מנת שיוכלו לכוון את לבם ועיניהם לדון דין אמת לאמתו, שהרי בכל מילתא דתליא בסברא, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

והאר עינינו בתורתך.