עניי ארץ אחרת בארצנו

הרב אברהם גיסר

בשנת השבעים לחרותנו אנו נדרשים לתת מענה ולמצוא את הדרך הראויה שבה עלינו לנהוג באותם אלפי אנשים אשר הופיעו בשערי מדינת ישראל ללא אישורי כניסה וללא מעמד.

במשך שנים הופיעו מדי יום בגבולנו הדרומי מאות אנשים, בתוכם גם נשים וילדים, אשר עברו דרך ארוכה ומתישה, דרך לא דרך, ברעב ובצמא ובחוסר כל מארצות אפריקה למדינת ישראל. רובם היו נתונים לאורך כל הדרך למשיסה לעינויים ולטרף בידי מבריחים אכזריים.

בשעה שחצו את גבולנו כאילו באו בשערי גן עדן. הם ישבו בצד הכביש הדרומי והמתינו לחיילי צה"ל. חיילינו אספו אותם, חילקו להם מזון ושמיכות והביאו אותם למקום מחסה ולינה.

כך היה עד שסגרנו בחומה ובריח את הגבול הפרוץ. האם נהגנו נכון? כן. ולא היתה לנו כל ברירה אחרת. מצד אחד המדינה אינה יכולה להיות פרוצה לאלפי אנשים ללא גבול ומצד שני ביסוד נפשנו ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, מושיטים ידם לעזרה ולסיוע לחסרי כל הנתונים בצרה ובמצוקה. כך אנו עושים גם במשלחות הצלה וסיוע בארצות רחוקות ובהגשת סיוע ופיתוח לארצות חלשות. "ישראל אשר בך אתפאר".

עניי ארץ אחרת

וכעת השאלה שעל הפרק: מה חובתנו כלפי האנשים האלה כיום?

חכמים קבעו לנו סדר צדקה בהלכה: "כי יהיה בך אביון באחד שעריך בארצך... לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתח תפתח את ידך לו.. די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו)".

ובספרי שם למדו: "באחד שעריך - יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת, בארצך- יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ" (וכמובן שהדברים אמורים ביהודי). ובהלכות הלוואה נקבע: "תני רב יוסף: 'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' (שמות כב) עמי ונכרי- עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודם, עניי עירך ועניי עיר אחרת- עניי עירך קודמים!" (בבא מציעא ע"א).

ברור מהו סדר הקדימה. ברור שיש לסייע ולתמוך בתושבי דרום תל אביב פי כמה וכמה ממה שיש לסייע למסתננים נכרים שהם לא רק עניי עיר אחרת אלא גם עניי ארץ אחרת וגם עובדי אלוהים אחרים.

את מצוקתם של תושבי דרום תל אביב יש לפתור ללא כל תלות בפתרון לזרים. מדוע בכלל נוצרה המשוואה? תושבי דרום תל אביב מול המסתננים? לי זה מזכיר את האמירה המקוממת: התנחלויות מול עיירות פיתוח. זו טעות וזו עוולה.

אף שסדר הקדימה ברור בתשובות רבות קבעו הפוסקים שהקדימה לעניי עירך איינה בבחינת הכל או כלום. אף עניי עיר אחרת זכאים לצדקה אלא שיש לתת את הצדקה באופן יחסי על פי הקדימות (ערוך השולחן יור"ד סימן קנא, סעיף ה ). עוד למדנו שצדקה והלוואה לחוד והצלת נפשות או סיוע רפואי לחוד. יש מקרים קשים שבהם אין לפעול על פי הקירבה אלא על פי הצורך החיוני יותר (ראה "דרך אמונה" לרב חיים קנייבסקי על הרמב"ם בהל' מתנות עניים ועוד).

ההבדל העיקרי בין סדר הלכות צדקה לבין השאלה שלפנינו הוא שכל סדר הקדימות בצדקה הוא עבור התורם. התורם והנותן צריך לדעת את הסדר וכן ראשי העיר או הקהילה. אבל כאשר עוסקים במדיניות ממשלתית ובהחלטות המדינה יש כבר שיקולים נוספים. שיקולים מדיניים, שיקולים של משפט בינלאומי, שיקולים כלכליים ובעיקר שיקולים של קידוש השם וחילול השם. בוודאי שהכל צריך להיעשות למען רווחתם של אזרחי המדינה בראש ובראשונה אבל היא הנותנת שלעתים טובת אזרחי ישראל מחייבת צעדים בלתי שגרתיים. ויש עוד עקרון מקודש: גם מי שאינו זכאי לשום תמיכה או סיוע עדיין ישנו איסור גמור לפגוע בו.

גירוש מסתננים

מתברר לנו שישראל מחזירה ומגרשת מדי שנה אלפים של זרים אשר באים ממדינות כמו אוקראינה וגיאורגיה. אלה מקרים פשוטים. מעלים אותם על מטוס חזרה לארצם.

הבעיה התעוררה בכניסתם של אזרחי סודן ואריתריאה. בארצות אלה ישנה מצוקה גדולה, הפרה חמורה של זכויות אדם ולעתים אף סכנת מוות. מכל הסיבות האלה הם באו לכאן. הם עברו מדבריות וסכנות רבות ומבקשים כיום מקלט בארצנו.

הוסכם כי אי אפשר להחזירם לשם לעת עתה. הכל מודים שאין להשיב אנשים למקום שחייהם תלויים להם מנגד.

לעתים עושים שימוש, לא תמיד מוצדק, בדין "לא תסגיר". הדין אמור בעבד כנעני המבקש לגור בארץ ישראל ולזכות בקדושתה ושמירת מצוותיה. זה לא המקרה אבל העיקרון קיים.

עכשיו הכל דנים בפתרון "המדינה השלישית": "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה".

אם המסתננים מוכנים לצאת אל ארץ אחרת מרצונם, גם אם מתוך אילוצים או פיתוי כספי, הרי זה טוב ויפה "כופים אותו עד שאומר רוצה אני". אבל האם ניתן לשלוח אנשים אלה בכפייה באזיקים ושלשלאות לארץ שלישית?

"פורום קהלת" הפיץ פרסום שכותרתו "תכנית הרחקת המסתננים". בפרסום זה מבקשים המחברים לתת מענה לכל הטענות שעולות נגד הגירוש בכפייה.

התכנית באה ללמדנו שהגירוש מותר על פי החוק הבינלאומי ועל פי האמנות הנוגעות לפליטים ובעיקר אנו לומדים שכך עושות גם אוסטרליה וארה"ב. טוב לדעת. אבל מהי דרכה של תורה? מה נכון לישראל? הכותבים מסבירים לנו שבג"ץ אישר והסכים. ועכשיו מה? הפה שהתיר הוא הפה שאסר?

מדיניות הגירה יהודית

המדיניות היהודית הראויה מבוססת על שני עקרונות שיוצרים מתח אך לא סתירה.

העיקרון הראשון הוא תמיכתנו בקיומן של מדינות לאום. אדם איננו "אזרח העולם" אלא חלק ממשפחה, קהילה ואומה. וזכותו של כל אדם למצוא את מקומו במדינת לאום שהמרחב הציבורי שלה מעוצב ברוח לאום מסוים. ההשתייכות לקולקטיב גם היא חלק מזכויות האדם. מכאן נגזר שאת הפתרון העמוק לבעיות הפליטים יש למצוא במדינות המוצא, ואת הכספים הרבים המושקעים בטיפול בפליטים, יש להשקיע במדינות מהן הם יצאו. יתירה מזו, כאשר מדובר על מדינות שיש בהן הפרה קשה של זכויות אדם חובתו של העולם הנאור וארגון האומות המאוחדות לקום ולהפעיל לחץ כבד על אותן מדינות לשנות את דרכן. התוצאה תהיה רווחה לכל התושבים באותן מדינות ואגב כך גם הפחתה במספר הפליטים והמסתננים.

עקרון זה של מדינת הלאום נכון שבעתיים כאשר מדובר על מדינת העם היהודי. העם היהודי רגיש מאוד לצביונו ולשמירת זהותו המסורתית והתרבותית ורגיש מאד לנישואי תערובת.

העיקרון השני, היא החובה לגמול חסד עם כל אדם.

כך אנו בוחרים באופן אנושי לנהוג וכך אנו מצווים לעשות על פי התורה: "תנו רבנן: מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום" (גיטין ס'א ע"א). והרמב"ם הוסיף: "הרי נאמר 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה, ט) ונאמר 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג, יז)". תוספת פסוקים אלה באה ללמד כי אין הדברים נעשים מתוך אילוץ אלא כהליכה בדרכי השם ובדרך התורה.

וכתב שם הב"ח (יו"ד קנ"א): "וכבר נהגו לפרנס ענייהם אף בלא עניי ישראל".

הכלל הגדול הוא "ואהבת לרעך כמוך", ובפירושו של הלל הזקן "כל ששנוא עליך לחברך לא תעשה". כלל זה חל באופן עקרוני על כל בני האדם.

בגמרא מצינו (יבמות עט'), דווקא בהקשר של היות ישראל רחמנים, מעשה רב של דוד המלך שעליו אמרו: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא". ועוד שם אמרו "אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יהוצדק מוטב תיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיה". הגמרא מספרת שבעקבות קידוש השם הזה "מיד נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף" (שהפכו להיות מעין עובדים זרים). לפי מצדדי הגירוש בכפייה הרי זו תוצאה הרסנית שצריכים להצטער עליה. איזה קידוש השם יש כאן?

יסוד חשוב בתורתנו הוא החובה לסייע לעניי עירנו, אולם ממנו נגזר גם יסוד נוסף. גם כאשר אין לנו פתרון מלא לבעיות הכלל איננו יכולים להתנער מן החובה לפתור את הבעיות המצויות תחת ידינו. על כן חובתנו לנהוג באופן זה מונעת מאיתנו לגרש אותם בכפייה למדנה שלישית. זוהי מדינה זרה עבורם והגירוש הוא צעד קשה, קשה מידי. כמובן ששום מדינה גם אינה מוכנה להיות מדינת עונשין למהגרים. האנשים שבאו אלינו מתוך מצוקה ראויים ליחס הוגן, ניתן להושיבם בכל מקום וצריך לאפשר להם מקלט זמני עד אשר יוכלו לשוב לארצם. יחד עם אישור השהייה הזמני מותר לנו להפעיל לחץ כלכלי ומשפטי ובכלל זה הטלת מגבלות על חופש התנועה וחופש העיסוק מתוך הנחה שאם אכן המצב במדינה השלישית הוא סביר, יבחרו המסתננים לעבור לשם מרצונם.

ערב שנת ה-70 עלינו ללמוד וללמד כי ממלכתיות ישראלית איננה להיות ככל העמים. ייעודנו הברור הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".