הסתערות המלחמה

מתוך: הלכות מדינה / חלק ב / שער ה' / פרק ח

כבר בורר לעיל בפרק ד' חובת התורה שהטילה על הנכנסים בקשרי המלחמה להלחם בלב שלם וברוח גבורה מבלי להכניס בקרב לבם שום מורא ופחד מתוך שימת מבטחם בה' אלקיהם ההולך לפניהם ומכניע קמיהם תחתם. ובכאן נוסיף לבאר בקוצר מילין על הרוח העילאי שצריך לחופף על אנשי המלחמה עת הסתערם במלחמה על האויב, דבר השפתים, ורוח העצה והגבורה.

א) מראש צורים נראנה! מהמלחמה הראשונה שלנו עם "ראשית גוים עמלק" בשעת גאולתינו (עיין בספרי דברים סוף פ' תצא). אשר נפסק דינו כי "אחריתו עדי אובד". הלא כה אנו קוראים בתורה על צורת מלחמתנו זאת:

ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. (שמות י"ז ח'-י"ג).

כמה הלכות גדולות אנו למדים מזה באמרו בחר לנו "אנשים" דריש במכילתא "רבי יהושע אומר בחר לנו אנשים גבורים. רבי אלעזר המודעי אומר בחר לנו יראי חטא", ועיין בכה"ג בספרי ריש דברים דדריש "הבו לכם אנשים. וכי עלתה על דעחנו נשים ומה ת"ל אנשים ותיקים כסופים". עיי"ש גם ברש"י ובשפתי חכמים. וגם כאן נאמר וכי עלתה על דעתנו נשים, הרי אין דרכן של נשים לצאת במלחמה, אלא כנ"ל וענין אמרו ו"צא" דריש במכילתא:

"רבי יהושע אומר אמר לו משה ליהושע צא מתחת הענן והלחם בעמלק. רבי אלעזר המודעי אומר אמר לו משה ליהושע יהושע למה אתה משמר את ראשך לא לכתר צא מתחת הענן והלחם בעמלק".

נלמוד מזה שלכבוד גדול יחשב למי שזוכה להבחר ע"י נציגות העם לעמוד בראש פיקוד צבא ה' כמצביא עליון, ואסור לנבחר לכך לסרב מלקבל עליו המינוי הזה שמצאוהו ראוי והגון לכך [עיין בפסיקתא רבתי ובמ"ר במה דאיתא יבוא בן בנו של מי שאמר את האלקים אני ירא וילחם עם מי שאיננו ירא וכו' עיי"ש] ועליו לקבל עליו ברצון את המינוי ולצאת מיד ממקום מחסהו אל פני המלחמה לבוא לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים.

ב) וכמה נוקבים ויורדים עד תהומה של נפש דברי היונתן בן עוזיאל שכותב "וידוי משה הוי יקרין מן בגלל דעכב קרבא למחר ולא אזדרז ביומא ההוא לפורקנא דישראל", כמה רב הוא הדקדוק עם הצדיקים כחוט השערה, אע"פ שבודאי היה למשה רעיא מהימנא דישראל טעם לשבח לדחות הקרב למחר, וכמה מן המוסר השכל יש ללמוד מזה עד היכן שמפקדי הצבא צריכים להיות זריזים ומזרזים בהסתערות המלחמה על האויב. ואם יש ביכלת להסתער היום לא לדחות ההסתערות למחר, ולא לתת לאויב שום זמן מיותר להתכוננות נוספת מצידו. ובמכילתא תולה ענין כבידות ידיו במה שלא יצא משה בעצמו לעמוד בראש הפיקוד ושלח במקומו את יהושע. ויליף מזה "שלא ישהה [יתעצל. הגר"א] אדם במצות לולא שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים לא היה מצטער בו". והנה לפי הגירסא שלנו במכילתא שכתוב "שלא ישהה" יכלנו לפרש הכוונה מפני שחכה עד למחר וכדברי היונתן בן עוזיאל, אבל ממה שמסיים המכילתא בלשון "לולא שאמר משה ליהושע וכו'" משמע שכוונת המכילתא מפני שלא יצא בעצמו וכמה גדולים דברי הגר"א בגרסו במקום "לא ישהה" "שלא יתעצל".

ג) באמרו בלשון רבים "בחר לנו" ולא אמר "בחר לך" נלמד מזה ששר הבטחון הממנה את המצביא הראשי נושא בד בבד באחריות המלחמה עם המצביא הראשי אשר יפה את כח למיין את צבא הלוחמים, וכל הסדר והמשטר שהמצביא הראשי מכניס במערכות המלחמה נחשב כאילו הכניסם גם שר הבטחון, ונושא הכל במלוא האחריות, וכן גם להיפך, המצביא הראשי נושא הכל במלוא האחריות. כמו שלוחו שר הבטחון ואינו יכול לטעון אני מלאתי רק שליחות שהטילו עלי, ואולי נרמז זה בדרשת המכילתא שדורש על פסוק זה של "בחר לנו אנשים" "מכאן שהיה עושהו כמותו למדו כל אדם דרך ארץ ממשה שלא אמר ליהושע בחר לי אנשים אלא בחר לנו אנשים מכאן שהיה עושה אותו כמותו מכאן שיהא תלמיד חביב לפני רבו כמותו".

ד) בביאור הכוונה על "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" נחלקו על כך תנאים במכילתא, רבי יהושע דורש "מחר נהיה עמכם מעתדים [מעותדים. הגר"א] ועומדים על ראש הגבעה" ורבי אלעזר המודעי דורש "מחר נגזור תענית ונהיה מעתדים [מעותדים, הגר"א] על מעשה אבות [ואמהות] ראש אלה מעשה אבות גבעה אלו מעשה אמהות". ונראה שפלוגתת רבי יהושע ורבי אלעזר המודעי היא אם כוונת העליה על ראש הגבעה היתה לשם השתתפות בפועל במערכת המלחמה. לעמוד ולהשקיף על מהלך הקרב ולתת הפקודות הראויות. או שכוונת העליה היתה לשם התבודדות והתיחדות בתפלה לפני משדד המערכות שיצליח את דרך העם במלחמה אשר הולך בה, רבי יהושע סובר שהיתה זאת לשם השתתפות וזהו "מחר נהיה עמכם". ורבי אלעזר המודעי סובר שהיתה זאת לשם התיחדות עם ה' בתענית ובתפלה ותחנונים, ולהזכיר לפניו תורה ומעשים טובים של שוכני עפר. ועיין בחזקוני עה"ת שכותב:

אנכי נצב על ראש הגבעה. כדי שיראוני אנשי החיל לתת לב לחזק את לבם לקראת המלחמה כמה שנאמר ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון עד אשר החריב וגו' שכן דרך אנשי המלחמה אחד מגבוריהם עומד במקום גבוה ואוחז דגל בידו לפי שכל האנשים היוצאים למלחמה נושאים ונותנים עיניהם לדגל, כל זמן שהוא עומד במעמדו נותנים לב לחזק לקראת המלחמה וכשהדגל נמוך ושפל כסבורים שמת שר שלהם ונסים, אף כאן ומטה האלקים בידי לאות ולסימן במקום דגל ע"כ.

ועיין גם ברשב"ם, ולפי ביאורנו הנ"ל הדברים מכוונים בשיטת רבי יהושע במכילתא.

אבל להלן בדברי המכילתא יש לכאורה סתירה לביאורנו הנ"ל, דאיתא "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש מגיד שהיה בתענית דברי רבי יהושע", הרי שרבי יהושע בעצמו ג"כ סובר שמטרת העליה היתה לשם תענית ותפלה, אלא באמת אין מכאן סתירה די"ל שרבי יהושע סובר שהא והא הוו בידיה דמשה הוא השתתף בפועל עם ישראל בסקירה בשימת עין בלתי פוסק על מהלך הקרב, ויחד עם זה ישב גם בתענית.

ולדברי רבי אלעזר המודעי זה שעלה על ראש הגבעה היה בזה כדי שיראוהו משם כל ישראל וישעבדו את לבם לאביהם שבשמים לכוון כל מלחמתם לשם הרמת דת האמת, וכדברי המשנה בר"ה (ד' כ"ט ע"א):

והיה וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגכרים ואם לאו היו נופלים.

ובכדי לעמוד בתפלה ובתחנונים ולהזכיר חסדי אבות, שיתף משה לשם כך אתו גם את אהרן וחור, וכדאיתא במכילתא "ומשה ואהרן וחור, לענין שאמרנו להזכיר מעשה אבות ומעשה אמהות שנא' כי מראש צורים אראנו ומגבהות אשורנו", וכמו"ש התורה והמצוה "כמ"ש שמעמידים שני זקנים אצל הש"ץ, והכ"ג היה הסגן מימינו וראש בית אב לשמאלו" ועיין גם בהעמק דבר.

ה) ובנוגע אם מותר לגזור תענית גם על המשתתפים בקרב עצמו, מצינו בשמו"א י"ד ששאול גזר צום על כל אנשי בצבא והשביע את העם על כך ככתוב: ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי ולא טעם כל העם לחם" אבל בשמוע על כך יונתן בנו הגיב על גזירה זאת בחריפות כמו שכתוב:

"ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה. אף כי לוא אָכל אָכַל היום העם משלל אויביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים".

ודברי יונתן דטעמיה עימיה נתקבלו ליסוד לפסוק כך להלכה, כדאיתא בתוספתא פ"ב דתענית:

עיר שהקיפוה גייס או נהר וכן ספינה המיטרפת בים וכן היחיד שהיה נרדף מפני גלים ומפני ליסטין ומפני רוח רעה אין רשאין לסגף עצמן בתענית שלא לשבור את כחן.

וככה יליף במפורש מדברי יונתן בספר חסידים (סימן תרי"ח):

כתיב ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה אף כי לוא אכול אכל היום העם משלל אויביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים, הרי כשמקיפים אויבים את העיר אין מתענין פן יהיו חלשים ולא יכולים להלחם, ע"כ.

ולאו דוקא חיל הלוחמים בפועל כפים אסורים בתענית, אלא אפילו מפקדי הצבא או המצביא הראשי הצריכים לעצתם ג"כ אסורים בתענית, וכדאיתא בספר חסידים שם, דכן ההולך לעזור ולהציל נפש וכל מי שצריכין ממנו לא יתענה וכו', וכן איתא בספר חסודים שם בסי' תקכ"ז דאדם שצריכים לו רבים אין רשאי לסגף עצמו אם רבים לומדים לפניו או מליץ למלך ולשרים ולשופטים וכיוצא בהם כי אם לא יוכל לדבר אז אחרים מפסידים עיי"ש ובהגהות מקור חסד שם ציין לדברי התוספתא הנ"ל וכן מציין לדברי הירושלמי בדמאי פ"ז ה"ג ומג"א סי' תקע"א סק"ב ע"ש.

ו) ראשית חכמה זאת במלחמה, להסתכל כלפי מעלה ולשכנע את הלב לאבינו שבשמים מתוך הכרה ברורה של "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעם למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" (תהלים מ"ד ד'), הקיפה כחוט של חסד את כל מלחמות היהודים, עת כבשם את הארץ, ועת התגוגגם בבוא צר צורר על ארצם ועת השיבם מלחמת תנופה והתקפת נגד לאויבם העומד מנגדם לשטן על דרכם, ואם יש את נפשך לדעת זאת, צא ולמד כל ספר יהושע, ותשלוף את נעליך מעל רגליך בידעך שהמקום שהנך עומד עליו אדמת קדש הוא, ותמשיך דרכך הלאה ללמוד ספר שמואל ותעמוד באופן מיוחד על מלחמות ה' שלחם אדוננו המלך דוד ע"ה, ועם זה תקרא גם ספר תהלותיו לה' איש מלחמה ה' שמו המלמד ידו לקרב אצבעותיו למלחמה, ותכיר ותדע כי אכן לא ברכב ולא בסוסים יושע עם ישראל, כי אם מדי דבר בו רוח ה' ומלתו על לשונו.

ומדי הוקם מקדשי אל במרומי הר המוריה הועד המקום הזה גם כמקום התפלה לפני צאת העם למלחמה על אויביו כדברי שלמה המלך ע"ה:

"כי יצא עמך למלחמה על אויבו בדרך אשר תשלחם והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בניתי לשמך. ושמעת השמים את תפלתם ואת תחנתם ועשית משפטם" (מלכים א' ח' - מ"ד מ"ה).

וכך עשה וקיים עליו ועל כל היהודים יושבי מלכותו יהושפט מלך יהודה מדי בא עליהם למלחמה בני מואב ובני עמון, ככתוב בספר דברי הימים:

ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' לפני החצר החדשה. ויאמר ה' אלקי אבותינו הלא אתה הוא אלקים בשמים ואתה מושל בכל ממלכות הגוים ובידך כח וגבורה ואין עמך להתיצב. הלא אתה אלקינו הורשת את יושבי הארץ הזאת מלפני עמך ישראל ותתנה לזרע אברהם אוהבך לעולם. וישבו בה ויבנו לך בה מקדש לשמך לאמר. אם תבוא עלינו רעה חרב שפוט ודבר ורעב נעמדה לפני הבית הזה לפניך כי שמך בבית הזה ונזעק אליך מצרתינו ותשמע ותושיע. ועתה הנה בני עמון ומואב והר שעיר אשר לא נתת לישראל לבוא בהם בבואם מארץ מצרים כי סבו מעליהם ולא השמידום. והנה הם גומלים עלינו לבוא לגרשנו מירושתך אשר הורשתנו. אלקינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו. וכל יהודה עומדים לפני ה' גם טפם נשיהם ובניהם (דהי"ב כ').

ומדי צאתם לקרב קרא לפניהם יהושפט קריאה גדולה אחרונה "שמעוני יהודה ויושבי ירושלים האמינו בה' אלקיכם ותאמנו האמינו בנביאיו ותצליחו" (דה"י שם) וגם העמיד משוררים לה' ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו (שם). ובעת היה להם המלחמה פנים ואחור היו צועקים לה' והכהנים מחצצרים בחצוצרות (דהי"ב י"ג י"ד) ככתוב בתורת משה: וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם (כמדבר י' ט'), ומהאמור בדה"י הנז' אפשר להוכיח כדברי המנחת חנוך (מצוה שפ"ד) שמצות ההרעה בחצוצרות הוא בכהנים. ועיין בספרי שהמצוה היא "בין שאתם יוצאים עליהם בין שהם יוצאים עליכם" ור"ע אומר "שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם כאילו לא הוזכרו לפני המקום". ועיין גם ברמב"ם פ"א מתענית ובסה"מ (מ"ע נ"ט), וטעם מצות ההרעה –

"לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול על הדברים כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון, וכ"ש קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון". (חינוך מצוה שפ"ד).

ויש להעיר שבימי יהושע במלחמת יריחו תקעו בשופרות ולא בחצוצרות ועיין במדרש תנחומא פ' בהעלותך דאיתא:

מלמד שלא היה להם חצוצרות שעשה משה שגנזו שנא' עשה לך שתי חצוצרות לך אתה עושה ולא ליהושע תלמידך וכו' עיי"ש.

כללן של דברים. ישראל כשיוצא למלחמה עם שונאו או בשום עליו שונאו מצור לדחוק את רגליו ועליו להשיב מלחמה שערה, עליו בראש ובראשונה להשריש בקרב לבו אמונה עמוקה כי לא כחו ועוצם ידו יעשו לו חיל במלחמה, אלא צור ישעו חסדו ומצודתו ה' שמו הוא אשר יאזרהו חיל במלחמה להכניע קמיו תחתיו. ובנפול אויבו בידו עליו להאמין כי נפול נפל לפני ה' אשר הסגירם ביד מחנם בהפילו פחד הדר גאונו עליהם כי נשענו עליו ובאנו בשמו על האויב שעמד מולינו לחרף מערכות אלקים חיים (עיין שמו"א י"ז במלחמת דוד עם גלית, ובדהי"ב י"ד תפלת (אסא ונפילת האויב בידו).

גישה מלחמתית כזאת מפיחה רוח גבורה עליאית בלבות חיל הלוחמים ששום כח בעולם לא יוכל לשוברו - להסתער בכל כחות גופם ונפשם על אויבים. ולהלחם בחרף נפש בעד העם. ובעד עריו - ערי ה' - בהאמינם באמונה שלימה שה' לא יתן להפקירם בידי אויביהם וכגבור איש מלחמה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר. כי מלחמת ה' המה לוחמים, לתקן עולם במלכות שדי, בהחדרת דת האמת בקרב כל האנושיות כולה.

כמה החרדת עוז ותעצומות א-ל בקרב חיל-הלוחמים להסתערות עצומה בלתי חוזרת על מחנות חיל האויב ישנם בדברי יהושע בן נון עבד ה', בעומק פירוש הכתובים עפ"י חז"ל:

עודם בירדן אמר להם יהושע דעו על מה אתם עוברין את הירדן על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניהם שנאמר והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וגו', אם אתם עושים כן מוטב ואם לאו באין מים ושוטפין אותיכם, מאי אותיכם אותי ואתכם (סוטה ל"ד).

כי זאת חובותינו ועלינו למלאותה, לשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק.