האמנם הציונות הדתית התנגדה בעבר למדינת הלכה?

השאלה

שלום רב,

בשיח הציבורי עלתה לאחרונה הטענה שבעבד הציונות הדתית היתה מתונה והתנגדה למדינת הלכה. האמנם כך היה?

התשובה

על פניו טענה זו אינה נכונה מבחינה היסטורית. להלן כמה דוגמאות המראות שמאז ומעולם גורמים משמעותיים מאד בציונות הדתית תמכו במדינת הלכה (או בתיאוקרטיה).

המרכז העולמי של ה'מזרחי' (אחד מהיסודות של תנועת המפד"ל) כתב בתזכיר מיום א' תרצ"ח (1938) לוועדת פיל כך, שהדרישה הראשונה של ה'מזרחי' היא ש"חוקת המדינה תהא מבוססת על יסוד משפט תורתנו' (ז' ורהפטיג, חוקה לישראל דת ומדינה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 57).

ד"ר זרח ורהפטיג, שכיהן בין השאר כח"כ מטעם המפד"ל לגלגוליה השונים, מהקמת המדינה ועד הכנסת התשיעית וכן היה שר הדתות מטעמה, כתב כך: 'מדינת ישראל צריכה היתה להכריז בחוקתה הראשונה על קבלתו של המשפט העברי' (שם, עמ' 45).

זו היתה גם עמדתו של הרב הראשי הראשון למדינת ישראל, הרב יצחק הרצוג (סבו של יצחק בוז'י הרצוג) שכתב במאמר (תחוקה לישראל ע"פ התורה א, עמ' 3): 'האם מוכחת המדינה היהודית, המכירה את המרות ההחלטית של התורה, להיות תיאוקרטיה? התשובה ברורה ופשוטה: הן והן!'

בעמדה זו החזיק גם הרב שלמה גורן, הרב הראשי הראשון לצה"ל ולאחר מכן הרב הראשי לישראל, שעסק בשאלה זו בסדרת הרצאות בטכניון בחיפה בשנות ה-60 (ופורסמו בספר תורת הפילוסופיה), וכן במאמרים נוספים שבהם כתב: 'הבסיס המשפטי, המוסרי והתרבותי של המדינה, יהיה מושתת על חוקי התורה ועל חזון הנביאים... משימותיה הם בצוע חזון אחרית הימים של נביאי ישראל... קיומה של התורה בצורה ממלכתית בחיי העם, אם כי היא מוטלת גם על הפרט, הרי עיקר יעודה לאחרית הימים חייב להתבטא בחיי המדינה, בהשלטת הצדק האלקי, משפט התורה ומלכות השמים, על מנת להוות מרכז הכח הרוחני והמוסרי בין האומות' (משנת המדינה, עמ' 83).

עוד על כך בספר מדינה כהלכה מאת הרב עדו רכניץ