עד להקמת מדינת ישראל ייצגו את הציבור היהודי בארץ ישראל ואת התנועה הציונית מספר מוסדות וביניהם קק"ל והסוכנות היהודית. מאז הקמת המדינה עולה מדי כמה שנים השאלה האם יש צורך והצדקה בקיומם של מוסדות אלה. בכך נעסוק במסמך זה, וכן בשאלת ההרכב הרצוי של המוסדות הלאומיים.
קרן קיימת לישראל הוקמה בשנת 1901 על מנת לאסוף כספים כדי לקנות קרקעות עבור יהודים בארץ ישראל ולדאוג להתיישבות יהודית בארץ ישראל[1]. עם קום המדינה, נשאלה השאלה האם יש עדיין צורך בקק"ל או שמא הגיעה העת שהמדינה בעצמה תטפל בגאולת קרקעות ובהתיישבות.
בשנת 1953 הכנסת חוקקה חוק, המאפשר לקק"ל להפוך מחברה בריטית לחברה ישראלית, מבלי לאבד את הזכויות שהיו לה.
על כך קרא חה"כ מאיר וילנר[2]:
אני שואל: לשם מה צריכים את הקרן הקיימת לישראל ? הן יש כנסת ויש ממשלה. פירוש הדבר שהקרן הקיימת לישראל נחוצה למישהו המעוניין בדרך כלל לשמור על ה"זיקה" לחוץ לארץ ולמדינות אחרות.
לפני כ-70 שנה, עדיין היתה הצדקה רגשית ומוסרית לקיום הקק"ל, וכדברי חברת הכנסת בבה אידלסון[3]:
מילדותנו התחנכנו על קרן קיימת שהיתה אוספת פרוטה לפרוטה, מתינוקות שאספו לקופסת תכלת-לבן בגן הילדים, עוד לפני בית הספר, מיל אחד... אבל אם הוא בא ותובע כאן שיתנו מכספי התנועה הציונית, מכספי הקרן הקיימת, לאנשים שמתנכרים לתחיית האומה, אין לו כל זכות מוסרית להשמיע דברים אלה.
בסוף דבריה ח"כ אידלסון מתנגדת בתוקף להע
הרשמו לקבלת עדכונים