תיאוקרטיה ודמוקרטיה במשנתו של הרב אליעזר ולדנברג

תקציר

שיבתה של הדת אל השיח הציבורי והפוליטי היא כבר עובדה קיימת. התעצמות הדת הקתולית באפריקה, הזרמים הנוצרים הפונדמנטליסטים בדרום אמריקה, החזרה אל הדת של רבים במדינות שהיו חלק מברית המועצות עד להתפרקותה, ובמדינות מזרח אירופה שהיו תחת שלטון בריה"מ, והתעצמות הדת בחברות מוסלמיות שונות – כל אלה, העלו מחדש את הדיון בשאלת יחסי דת ומדינה.

במקביל לתהליכים העולמיים גם החברה הישראלית עוברת תהליכים רבי משמעות בהקשר זה: חזרה בתשובה של חילונים ומסורתיים רבים, בצד חילון של חלק מהצבור הדתי והחרדי. מעורבות גדלה והולכת של המגזר החרדי בציבוריות הישראלית ובאורח החיים הישראלי, ותהליך של התחרדות העובר על חלק מהציונות הדתית. כל אלו חוברים לקונפליקט ארוך השנים בסוגיות של נישואים וגירושים, כשרות ושמירת שבת ברשות הרבים, העומדים בלב הסדרי הסטטוס קוו בסוגיות דת ומדינה מאז הקמת מדינת ישראל.

על רקע זה מהווה דמותו ומשנתו של הרב אליעזר יהודה ולדנברג מקרה מבחן מרתק ומשמעותי. מדובר באדם שבאורח חייו ובמשנתו מהווה נקודת מפגש בין חרדיות וציונות, בין תיאוקרטיה ודמוקרטיה, בין ישן וחדש.

משנתו הייחודית של הרב ולדנברג כוללת עיסוק שיטתי באורח יוצא דופן בשאלות היסודיות והיישומיות של מדעי המדינה בכלל, ושל דת ומדינה בפרט. ובכלל זה התייחסות שיטתית לשאלות התיאורטיות והעקרוניות של היחס בין תיאוקרטיה ודמוקרטיה. לצד הדיון התיאורטי, הרב ולדנברג כפוסק הלכה בכיר וכדיין בבית הדין הרבני, עסק בשאלות הלכתיות קונקרטיות הנוגעות למעמדה ולהתנהלותה של מדינת ישראל. השוואה בין הדיון התיאורטי של הרב ולדנברג לבין הדיון ההלכתי מאפשרת לעמוד על נקודות המתח והממשק שבין תיאוקרטיה ודמוקרטיה, ועל ההבדלים בין תיאוריה ויישומה.

הפרק הראשון, כולל סקירה תיאורטית של המונח תיאוקרטיה וההגדרות השונות שניתנו לו במחקר. ההגדרה שאומצה היא משטר שמתקיים בו אחד משניים: או שהחוק הנוהג בו הוא חוק דתי (תיאונומיה) או שאנשי הדת הם השולטים (היירוקטיה).

בהמשך נבחנו יחסי דת ומדינה בראייה השוואתית ובמסורת היהודית, במיוחד לאור המודל של אלה בלפר שמבחין בין שלוש גישות: גישת הרוחניות הצרופה, גישת הנורמאליות הפוליטית והגישה הסינטטית. מודל זה הורחב בעזרת הגדרות מתוך המודל של רביצקי.

פרק זה מסתיים בבחינת המונח תיאוקרטיה בספרות האורתודוקסית, כאשר נמצא כי המונח חדר לשיח האורתודוקסי ואומץ בחום רק לקראת הקמת מדינת ישראל. בהקשר זה ניתן לזהות שתי גישות עיקריות: הגישה הציונית-דתית, זו התומכת בשלטון החוק הדתי (תיאונומיה) תוך השארת השלטון למי שאינם אנשי דת. אל מולה גישת "דעת תורה" הדוגלת בשלטון החוק הדתי ובשלטון אנשי הדת (היירוקרטיה).

הפרק השני סוקר את היחסים שבין אורתודוקסיה ודמוקרטיה. במסגרת זו נסקרו מודלים שונים ליחסי אורתודוקסיה ומודרנה באופן כללי, וליחסי אורתודוקסיה ומדינת ישראל, כמקרה פרטי של דמוקרטיה שאיננה דתית.

על מנת לנתח את יחסי אורתודוקסיה ודמוקרטיה הובא המודל המפורט של הלינגר לניתוח הדמוקרטיה הליבראלית, והיחס שבינו לבין הגישה האורתודוקסית על המחלוקות הפנימיות שבה.

על רקע הסקירה בשני הפרקים הראשונים נבחנה משנתו המדינית של הרב ולדנברג.

בפרק השלישי נבחנה משנתו ההלכתית הכללית, ונמצא כי מדובר בהוגה שמרני, אולם, במקרים לא-מעטים הרב ולדנברג נוקט בגישה המאמצת תפישות מודרניות תוך שהוא רואה אותן כחלק מהערכים הדתיים. הוא נוקט בדרך של הכרזות אידיאולוגיות מסתגרות, ולאחריהן הוא מאמץ בפועל תכנים מודרניים ודמוקרטיים מסוימים, כאשר הוא מראה את מקורם היהודי.

למונח תיאוקרטיה יש מקום מרכזי במשנתו של הרב ולדנברג, תוך שהוא מתייחס לשני הרכיבים שהוזכרו למעלה: החוק הדתי ושלטון אנשי הדת.

בנוגע לחוק הדתי קובע הרב ולדנברג כי התורה כוללת בתוכה מענה לכל שאלות החיים והממשל, מה שמייתר לכאורה כל צורך בחקיקה אנושית. לעומת זאת, בדיון הנורמטיבי-הלכתי שלו הוא מתייחס לערוצים שונים של חקיקה אזרחית שנועדו להשלים את מה שנדרש מעבר לחוק התורה.

בנוגע לסמכותם הפוליטית של חכמי הדת הוא קובע כי המצב הרצוי הוא "ריכוז השלטון התורתי והמדיני בידי אישיות מרכזית אחת". אולם, הוא מודה שבמציאות בפועל, הייתה הפרדה בין המוסדות הדתיים ואזרחיים, וזאת תוך שותפות ערכית בין שניהם. וביתר פירוט: הרשות השופטת נמצאה בידי אנשי הדת, הרשות המבצעת בידי גורמים אזרחיים, והרשות המחוקקת בשליטה משותפת.

ככלל, ניתן לומר שהרב ולדנברג מעדיף מבחינה אידיאולוגית איחוד מוחלט של הדת והמדינה. אולם, כפוסק הלכה הוא מודה שההלכה מאפשרת קיום של מוסדות נפרדים בעלי מחויבות ערכית זהה.

סוגיה חשובה נוספת שבה המחקר עוסק הוא היחס לדמוקרטיה במשנתו של הרב ולדנברג. נמצא שהרב ולדנברג תומך בקולקטיביזם, בפרטיקולריזם יהודי, ובקבלת המסורת ללא ביקורת רציונאלית. אלו קביעות תשתית שמקשות עליו לפנות למחוזות דמוקרטים ליברלים.

למרות זאת, הרב ולדנברג מאמץ בחום ערכים דמוקרטיים מרכזיים ובהם ריבונות העם והכרעת הרוב, ובלבד שהם אינם פוגעים ברכיב הדתי של המשטר. כמו כן, הוא מאמץ ערכים רפובליקאניים, ובהם הגבלת השלטון ושלטון החוק. בנוגע לערכים הליבראליים, ישנה הבחנה בין ערכים שונים. כגון, התנגדות לסובלנות דתית בנוגע ליהודים, ותמיכה בזכות הקניין.

בנוגע לדמות הממשל, הרב ולדנברג מוכן לאמץ עקרונות דמוקרטיים רבים, ובראשם, משטר דמוקרטי ולא מלוכני. מעבר לכך הוא תומך בקיום בחירות חופשיות ויחסיות, בהגבלת משך הכהונה של הנבחרים, בהפרדת רשויות ועוד. ושוב, כל זאת בתנאי שאין פגיעה בסמכות הדתית.

הפרק הרביעי בעבודה בוחן את יחסו של הרב ולדנברג לציונות, למדינת ישראל ולמוסדותיה. נמצא שיחסו האידיאולוגי של הרב ולדנברג לציונות ולמדינת ישראל הוא מורכב. מחד גיסא, הוא רואה במדינת ישראל "אתחלתא דגאולה" ואירוע בעל ערך דתי. מאידך גיסא, הוא מתנגד בתוקף לחילוניות של המדינה ושל מקימיה.

ביחסו ההלכתי של הרב ולדנברג למדינת ישראל ניתן להבחין ביחס השונה למוסדות השונים. היחס החיובי ביותר הוא כלפי הרשות המבצעת, קרי לממשלה, ובמיוחד לצבא. ברשות המבצעת הוא ראה מימוש של "מלך ישראל" המופיע בהלכה.

יחס פחות חיובי ישנו כלפי הרשות המחוקקת, קרי לכנסת ולחוקיה. מחד גיסא, הרב ולדנברג מסכים כי צריך שלכנסת תהיה סמכות לחוקק חוקים שמשלימים את ההלכה. מאידך גיסא, יש להתנגד לחוקים שמטרתם להחליף את ההלכה. בפועל, הרב ולדנברג נותן תוקף הלכתי לחלק מחוקי הכנסת.

היחס השלילי ביותר של הרב ולדנברג הוא כלפי הרשות השופטת, אותה הוא מכנה :"ערכאות של גויים". יחס שלילי זה קיים ברוב התחומים של המשפט למעט תחומים מוגדרים, כגון, התחום הפלילי בו הוא מעניק בדיעבד סמכות הלכתית למערכת המשפט הישראלית.

ככלל, ממשנתו של הרב ולדנברג עולה שתיאוקרטיה היא מושג רב ממדי ובעל פנים רבות, שראוי למחקר רחב בהרבה. בהתאמה לכך יחסי תיאוקרטיה ודמוקרטיה יכולים להיות לא רק יחסים של ניגוד אלא גם של שילוב בגוונים רבים. יחסים אלה ראויים למחקר במשנתם של הוגים נוספים, יהודים ובני דתות אחרות.