תחילתו של כל הליך משפטי בתביעה, והמשכו – בתגובה של הנתבע. שלבים פשוטים אלה מעוררים שאלה יסודית ביותר – האם כאשר אדם טוען טענה לטובת עצמו, הוא משפר את מצבו המשפטי ביחס לאדם שלא טען דבר, או שמא טענת אדם לטובת עצמו אינה משפרת את מצבו, אולם, שתיקה עלולה להתפרש לעתים כהודאה לדברי בעל הדין השני? בשאלה מקורית זו, עוסק הרב עדו רכניץ ומוכיח שהיא עומדת במרכזה של מחלוקת ראשונים רחבת היקף: בעלי התוספות סברו שטענת אדם לטובת עצמו משפרת את מצבו. הרמב"ם סבר שטענת אדם לטובת עצמו אינה מעלה ואינה מורידה, ורק שתיקה מתפרשת כהודאה. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בשלוש סוגיות עיקריות: טענינן ליתמי, ברי ושמא וסוגיית מיגו.

אחת הסוגיות המרתקות ביותר בדיני הטענות היא סוגיית ה'מיגו', כלומר, נאמנות אדם שטען טענה מסוימת, מתוך שיכול היה לטעון טענה חליפית ולזכות בדין. ייחודו של דין המיגו הוא שבית הדין מתייחס לא רק למה שנאמר בדיון אלא גם למה שלא נאמר והיה יכול להיאמר, בית הדין קורא למעשה את החלל הלבן שבין שורות העדות. מהותו, כוחו, ומגבלותיו של המיגו העסיקו רבים מהראשונים והאחרונים. הרב יהודה יפרח עוסק במחלוקת הראשונים בסוגיה, ותוך כדי ניסוח מחודש לחקירות האחרונים הוא מציג מתח בין שני קטבים: מחד, גישה הרואה בקיומו של המיגו ראיה לטובת הטוען, כלומר, עצם העובדה שאדם נמנע מלשקר מוכיחה כי הוא דובר אמת בטענתו הנוכחית. ניתוחה של גישה זו מראה כי בבסיסה עומד חידוש משמעותי ולפיו טענת המיגו אינה כטענה רגילה המביעה עמדה של אחד הצדדים, אלא היא בעלת כוח מהותי וייחודי, ולמעשה מעמדה "משודרג" למעמד של ראיה. גישה שנייה רואה במיגו סימן ליחסי הכוחות בין המתדיינים, לאחר שקילת הראיות, ולא ראיה עצמאית. על פי גישה זו, קיומו של המיגו מציף נתונים ושופך אור חדש על מאזן הכוחות הראייתי שבין הצדדים. ההימנעות מלשקר אינה מהווה ראיה, אלא שהיכולת התיאורטית לזכות בדין בטענה אחרת מוכיחה שהראיות שהוצגו עד כה, אינן מספיקות.

מדין התורה, ישנם שלושה מצבים שבהם חייב אדם שבועה: שומר הטוען שהחפץ שהופקד אצלו אבד, מבלי שהיה בידו למנוע את האבדן (אונס); נתבע המודה במקצת התביעה וכופר במקצתה; נתבע שעד אחד מעיד נגדו. שבועות אלו נלמדו על ידי חכמים מן הפסוקים שבפרשיית השומרים שבספר שמות. במאמר מקיף, בן שלושה חלקים, מבקש הרב איתי אליצור להוכיח, שעיון בפרטי הלכות השבועה ושיטות הראשונים השונות עשוי לגלות שהשיטות השונות שבהלכה, בסוגיות שונות בדין השבועה, שורשן אחד – האופן שבו מבינים הפוסקים את משמעותם של הפסוקים שבפרשיית השומרים.

אחד מן הכלים הייחודיים של המשפט העברי לבירור העובדות הוא חיוב שבועה. כאשר נתבע מחויב להישבע, שבועתו פוטרת אותו מלשלם, וסירוב שלו להישבע יחייב אותו בתשלום. הרב ידידיה כהנא עוסק בהבנת השימוש בשבועה. במאמר מוצגות שלוש שיטות עיקריות: הראשונה – שבועה היא מעין תשלום לתובע; השנייה – שבועה היא ראיה לטובת הנתבע; והשלישית – חייב שבועה הוא בגדר פטור מלשלם ורק סירוב להישבע יוצר חיוב ממוני.

במהלך הדורות עדים אנו לנסיגה מתמדת בנכונותם של בתי הדין להטיל על בעלי הדין שבועה, עד כי יש מן החוקרים שטענו, שדין השבועה עבר מן העולם. במאמרו, מנתח הרב נתן חי את הסיבות שהניעו תהליך זה, ולהשיב על השאלה, האומנם נותרה השבועה כחזון שאין לו כל אחיזה במציאות, או שמא יש ובתי הדין עדיין עושים שימוש בשבועה, ואם כן, באלו תנאים, ותחת אלו סייגים?

מדין תורה, המודה במקצת התביעה חייב שבועה. רבה ביאר את ההלכה, תוך שהוא מציע הסבר 'פסיכולוגי' להודאה במקצת: המודה במקצת מעוניין היה לכפור בכל התביעה, משום שאין בידו כסף, כדי לפרוע את חובו. אולם, היות ואין אדם מעז פניו לכפור בחוב בפני בעל חובו, הוא מודה במקצת התביעה, על מנת 'להרוויח זמן'. בין הראשונים, התעוררה מחלוקת סביב השאלה, האם אמנם דברי רבה נועדו להסביר את טעמה של ההלכה המחייבת את המודה במקצת שבועה, או שמא דבריו ביקשו להשיג מטרה צנועה יותר: להסביר מדוע אין המודה במקצת פטור משבועה, מתוך שיכול היה לכפור בכול? עיון בשיטות הראשונים, תוך התמקדות בקשיים השונים שהן מעוררות, מביא את הרב שמואל טל למסקנה, שמחלוקת הראשונים בהבנת משמעות דברי רבה, יסודה במחלוקת עקרונית במחשבת ההלכה, החורגת מגבולותיהן של הלכות השבועה: האם ובאיזה תנאים רשאים הפוסקים לדרוש טעמי מצוות? ומהן ההשלכות שאותן ניתן ללמוד מטעמים אלו?

התפיסה המקובלת לגבי חיוב השבועה היא, שהחיוב נועד לסייע ביד בית הדין בבירור האמת. לפי תפיסה זו, השבועה היא מעין ראיה זוטא, בית הדין הוא התובע את השבועה, מכוח הסמכויות שהעניקה לו התורה, לחקור את בעלי הדין על מנת להגיע לבירור האמת. על תפיסה זו מבקש הרב יאיר פרנק לערער במקצת, ולהוכיח ממקורות שונים, שיש ולשבועה תפקיד שונה בתכלית. יש והשבועה אינה חלק מן ההליך הדיוני בפני בית הדין, אלא היא הליך חיצוני, הנועד ליישב את הסכסוך בדרכי שלום מחוץ לכותלי בית הדין, תוך שימוש בשבועה ככלי להשבת האמון בין בעלי הדין.

הרב ד"ר איתמר ורהפטיג סוקר את דיני החוזה בהלכה. המאמר בוחן את חופש החוזים שקיים בהלכה, וגבולותיו. בהמשך הוא דן בדרכי כריתת החוזה האובליגטורי והריאלי, ובמגבלות שההלכה מטילה בנוגע לכריתת חוזים. מאמר זה מהווה בסיס להבנה מעמיקה של כל אחד מהחוזים המוצעים בחלקו השני של הספר.

הרב שמואל פולצ'ק סוקר במאמרו את הלכות ריבית, לאור ההשפעה העמוקה שלהם על דיני חוזים. המאמר נפתח בהגדרת ריבית מן התורה ומדברי חכמים. בהמשך הוא עוסק ביישום דיני ריבית בתחומים השונים, ובכלל זה, בקנייה ומכירה, בשכירות נכס, בשכר עבודה, וכמובן בנוגע להלוואת כספים.

תנאי מכללא הוא תנאי שלא נאמר או נכתב, ובכל זאת, צד לחוזה טוען שהוא היה ברור לשני הצדדים טרם כריתת החוזה. מסקנתו של הרב עדו רכניץ היא שבהלכה הוספת תנאי מכללא איננה בגדר אירוע יוצא דופן. אמנם, ניתן לזהות סיעה של פוסקים שהגדירו מבחנים אובייקטיביים להוספת תנאי מכללא, ולעומתם סיעה של פוסקים שהעניקו לבית הדין את הסמכות לבחון כל מקרה לגופו. בעניין זה ההלכה שונה מאוד מהמשפט הנוהג במדינת ישראל שמצמצם מאוד את האפשרות להוסיף תנאי מכללא לחוזה.

כללי השלמה הם כללים להשלמת פרטים חסרים בחוזה שנכרת בין צדדים. במאמרו עומד הרב הלל גפן על כך שבהלכה מוסכם שיש להשלים פרטים חסרים על סמך הסכם קודם שהיה בין הצדדים. השלמת הפרטים על פי מנהגם של שני הצדדים להתקשרות גוברת על מנהג העולם, ובזאת, בדומה לחוק הנוהג. בהמשך המאמר הוא עוסק במקרים בהם ישנה מחלוקת בין הפוסקים, כגון, כאשר הצדדים לא כרתו הסכם חדש, אלא המשיכו את ההתקשרות בשתיקה, וכן כאשר בהסכם החדש ישנם פרטים שהשתנו ביחס להסכם הקודם.

התפיסה ההלכתית המקובלת היא, שחתימה על חוזה יוצרת חזקה חלוטה על כך שהחותם קרא את תוכנו של החוזה, הבינו והסכים לכל תנאיו, מתוך גמירות דעת מלאה. במאמרו, מבקש הרב ד"ר אליהו גורפינקל להוכיח שהתפיסה ההלכתית הנכונה היא, שהחתימה על החוזה יוצרת חזקה לכאורה, לכך שהחותם אמנם היה מודע לכל תנאיו של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה, בהתאם לנסיבות החתימה. מדבריו עולה שלתפיסה זו היו מהלכים בהלכה עוד בטרם בא חוק החוזים האחידים לעולם, ויש בה כדי להגן על החותם, גם במקום שבו החוק לא יגן עליו.

אחד מן הפגמים שעלולים להימצא בכריתת חוזה הוא כפייה של אחד הצדדים לכרות את החוזה בניגוד לרצונו. בניגוד לתפיסה המקובלת הרואה בכפייה גורם לביטול החוזה, ד"ר בנימין פורת מראה במאמרו שהפוסקים העדיפו הבחנה מושגית כללית בין חוזים שתוכנם הוגן לבין חוזים שתוכנם חד-צדדי, וזאת על פני התמקדות באופן כריתת החוזה. באמצעותה הם הכריעו מקרים מגוונים של הסכמות בכפייה, תוך בחינתם לאור אמות מידה של צדק חוזי מהותי המסייעות להעריך את מידת ההגינות שבתוצאות ההסכמה שהושגה בכפייה.

פוסקי ההלכה האחרונים העניקו תוקף לחוזים בכתב בהתבסס על תוקפם של חוקי המדינה מכוח הכלל 'דינא דמלכותא דינא', ובעיקר על סמך מנהג המדינה ו'קניין סיטומתא'. בשני הפרקים הראשונים של המאמר דן הרב פרופ' רון קליינמן בתוקפם ההלכתי של חוזה בכתב ושל זיכרון דברים. בפרק השלישי הוא נדרש לשאלת תוקפו ההלכתי של סעיף פיצויים מוסכמים בחוזה המעורר את שאלת ה'אסמכתא'.

תשלום בשיקים נפוץ ביותר (אף שהוא מצטמצם עם השנים). במאמר זה סוקר הרב חיים בלוך את המחלוקת על אודות מעמדם ההלכתי. בהמשך הוא דן בשאלה האם ניתן לחייב כותב שיק סחיר, לאחר שהמקבל איבד אותו, בתשלום החוב. חידוש חשוב במאמר זה הוא אימוץ שיטת מהרש"ם שכתב שיש מעמד מחייב לחוק המדינה במקום בו הוא מכריע במחלוקת הלכתית.

הרב דניאל כ"ץ עומד במאמרו על כך שבניגוד לחוק הנוהג שבו התרופות לכל החוזים הן אחידות, בהלכה, לכל תחום התרופות שלו. כמו כן, תרופה של אכיפה, שכוללת חיוב אדם לבצע בגופו את מה שהתחייב היא נדירה ביותר. במקרים מסוימים, ורק לדעת חלק מהפוסקים, ניתן לאכוף על קבלן לבצע את העבודה שהתחייב לבצע.

במבט היסטורי על ספרי השטרות עוסק הרב ד"ר יפתח יצחק שנדורפי במאמרו. חלקו הראשון של המאמר פותח במבט על תרומתם של קבצי השטרות, ועל תרומתם של סופרי השטרות להעמדת הנוסח של השטרות. הוא ממשיך בהתבוננות על הסוגים השונים של הקבצים, ועל מועד התפתחותם. בחלקו השני הוא נוגע מעט במוסדות התיעוד, התיקוף והמימוש של השטרות בעם ישראל, בדגש על המוסד שהתקיים טרם חורבן הבית – מוסד הערכי.

הפעילות המסחרית מתרחשת בסביבה שבה שורר חוק ומנהג, ומשום כך היא מושפעת מהם. הרב דוב ליאור דן במעמד ההלכתי של המנהג ביחס לקניין ופוסק שלמעשה קניין שמקובל בשוק, יש תוקף הלכתי מדאורייתא, גם כאשר מדובר בדיבור בלבד, כגון במסירת מספר כרטיס האשראי. כמו כן קובע הרב כי הכלל "דינא דמלכותא – דינא" חל גם על חוקי מדינת ישראל, ולכן, כל חוק בענייני ממון שאינו נוגד את ההלכה ושנועד להסדיר את חיי המסחר וניהולם התקין לטובת הציבור, הינו בעל תוקף הלכתי.

לכסף נועד שימוש נרחב בחיי המסחר ובהלכה. אולם דווקא מעורבותו הרבה של הכסף בהליכים השונים מקשה על הניסיון להגדיר את מהותו. לשאלה זו נדרש הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין והוא מעלה שתי הגדרות עיקריות לכסף – האחת על פי זהותו של החפץ, דוגמת מטבע, והשנייה על פי תפקודו בהליך. הגדרות אלה עולות מהעיון בהלכות קניין, חליפין, ופדיון מעשר שני, ומתבאר שהראשונים נחלקו ביניהם בשאלת הגורם המכריע בהגדרת הכסף.

בכוחו של אדם למחול לחייבים לו, על חובם. בגמרא מובא שאם אדם מכר שטר חוב לאחר, ואחר כך מחל לחייב על החוב – החוב מחול. הרב ד"ר ברוך כהנא בוחן את שיטת הגאונים בדין זה, ומראה שניתן להסיק ממנה על תפיסה מחודשת של הגאונים בהבנת המושג "מחילה". על פי תפיסה זו, מחילה מבוססת על הודאה, כלומר על יצירת ראייה שהחוב איננו קיים ולא על מחיקת החוב באופן מהותי.