החותם על שטר שלא קרא או לא הבין על מה חתם: "חוזה אחיד" בהלכה

הרב ד"ר אלי גורפינקל

מבוא

ייחודו של החוזה האחיד לעומת כל חוזה אחר הוא, שבניגוד לחוזה הנערך ונחתם בין שני אנשים, השותפים לניסוחו באופן מלא, החוזה האחיד מנוסח על ידי אחד הצדדים להתקשרות, לטובת התקשרויות רבות עם צרכנים שונים. לרוב, מנסחי החוזה הם "הצד החזק", חברות גדולות, בנקים, קבלני בניין וכדומה, שביכולתם לשכור את שירותיהם של משפטנים, שינסחו עבורם חוזה שייטיב איתם ככל שניתן, ויקפח את הצד עמו הם מתקשרים. לעתים, החוזה האחיד משופע בפרטים טכניים מקצועיים, בניסוחים שאינם נהירים להדיוטות ובאותיות קטנות, שלא תמיד טורח הלקוח לקרותן.

חוזים מסוג זה הם פרי ההתפתחות התעשייתית האדירה של המאה האחרונה, מכוחה נוצרו תאגידים רבי עוצמה, המתקשרים עם אלפי לקוחות, ומשום כך, אין ביכולתם לשבת ולערוך חוזה מיוחד עבור כל לקוח.

אופיים של חוזים אלו, עורר לא אחת את השאלה, האם נכון להניח, כדרך שמניחים בחוזה רגיל, שהחותם על החוזה מודע לתנאי החוזה, ומשום כך, לא תשמע טענתו, שלא הבין את פרטי החוזה, ולא היה מודע למשמעות חתימתו.[1]

לכאורה, טענתו של מי שחתם על חוזה, שלא קרא אותו, או שקרא ולא הבין את משמעותו, היא טענה משוללת תוקף. המתחייב חתם על השטר בבחירתו המליאה, והיה עליו לבחון היטב במה הוא מתחייב. במידה ולא עשה כן – אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

אמנם, הסבר זה מובן לגבי סוחר, האמור להבין בתחום זה. ניתן אף לקבלו בדוחק לגבי אדם רגיל, המבצע עסקה מיוחדת, כזו שאינה מזדמנת בכל יום, כגון רכישת דירה. בעסקה מסוג זה, אדם סביר משתדל 'ללמוד' את 'כללי המשחק', על מנת שלא להפסיד, ואם הוא רואה שאינו מסוגל לכך – הוא מתייעץ בבעל מקצוע או עורך דין.

אולם, האם ניתן לקבל את ההסבר, לגבי אדם מן היישוב נמצא בקשרים עסקיים עם גופים רבים, כגון בנק, חברת ביטוח, חברת אשראי, ועוד? האם נוכל לומר בבטחה שאדם זה מבין היטב את משמעויותיהן של האותיות הזעירות והניסוחים המשפטיים המסובכים המוגשים לחתימתו, לעתים, בתוך חוברת עבה של טפסים?

אמנם, ניתן היה לצפות שאדם שקול לא יחתום על טפסים מסוג זה, אך בכל אופן, עינינו רואות שהציבור נוהג לחתום עליהם. על מה מסתמכים החותמים?

נראה, שמרבית החותמים מניחים שכיוון שמדובר בהתקשרות ממוסדת, ובחוזה שעל שכמותו חותמים אלפי או מאות אלפי אזרחים נוספים, 'מישהו' בודאי קרא וביקר אותו. כאשר מדובר בחברה כלכלית גדולה כגון בנק או חברת ביטוח, הדברים גם מוסדרים ע"י רשויות המדינה: באחריות המפקח על הבנקים לאשר כל מסמך שכזה.

לכן, במקרים רבים, כאשר מתברר למתחייב עד כמה הוא משועבד, הוא טוען להגנתו שלא שיער שזו היא משמעות התחייבותו.

מאמר זה נועד לבחון מהו יחס ההלכה לחוזה האחיד, ולטענות מן הסוג האחרון.

א. הדין היסודי

להלכה, החותם על שטר מתחייב בכל הכתוב בו, ואינו יכול לטעון שלא ידע מה כולל השטר. מקור הדין הוא בדברי הרשב"א בתשובותיו, וזו לשון השאלה –

שאלה: הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן (=כתב) של כותים, מהו? כיון דלא ידיע למקרי, לא מהני; או דילמא, דלא אתמר אלא בעדים, דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי. אבל בהודאת בעל דין, הא אודי כל מה דכתיב עליה?[2]

כלומר, האם כיוון שלטענת החותם השטר נכתב בשפה אותה אין הוא מבין, חתימתו אינה מעידה על גמירות דעתו לקבל את כל תנאי ההסכם – כשם שחתימת עדים על שטר הכתוב בשפה שאין הם מבינים אותה אינה תקפה והשטר פסול; או שמא, כאשר החותם הוא בעל הדין יש לראות את חתימתו כמעין "הודאת בעל דין", והסכמה לכל תנאי השטר?

בתשובתו, מכשיר הרשב"א את השטר, ונותן תוקף לכל ההתחייבויות הנובעות מן החתימה, מכוחם של שני נימוקים –

כל שחתם ידו יוצא עליו, גובין ממנו מבני חרי. דאפילו לכשתמצא לומר: דכשאינו יודע לקרות, לא מתחייב, מכל מקום, מסתמא אני אומר: כל שהוא חותם, ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן שאינו יודע? ואע"פ שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי. כיון דאפשר דידע, חזקה כיון דחתם, ידע וקרא!...

ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה: שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות, אי נמי שיש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו, וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. והיינו טעמא דשליש... אע"פ שאינו יודע מה שכתבו עליו. ולא חשש לקרותו, וחתם בחותם ידו. שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו. והרי הוא חייב בכל אותו חיוב, אע"פ שלא לוה, מדר' יוחנן. דאמר (כתובות קא,ב) חייב אני לך מנה, חייב. כלומר: אע"פ שלא היה חייב לו. וקי"ל כר' יוחנן.

כלומר, גם במציאות בה ברור שהחותם לא ידע על מה הוא חותם, וכגון שהמלוה מודה שלא ידע על מה חתם או שיש עדים שלא קרא את השטר לפני שחתם עליו – חתימתו תקפה, משום שסמך בדעתו על הסופר וגמר בדעתו להתחייב בכל הכתוב בשטר (כדין המפקיד אצל שליש), ואע"פ שלא לווה, הוא מתחייב (שהרי מצינו שאדם יכול להתחייב בשטר אע"פ שלא לווה[3]).

התשובה הובאה להלכה בבית יוסף,[4] ונפסקה להלכה בשולחן ערוך –

הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ, מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו.[5]

וכך פוסק גם הרמ"א.[6]

אמנם, ניתן לטעון, שמקרים אלו מתייחסים להסכם פרטי שנעשה בין שני אנשים, בעוד אדם החותם על מסמך מול חברה או תאגיד, חותם כי "כך כולם עושים", בלא להתחייב באמת לכל פרטי המקרים והתנאים המפורטים בשטר. עיון בתשובה אחרת של הרשב"א ובאופן בו התקבלה בהלכה, דוחה טענה שכזו –

נשאל ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה. ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנות ולא הבין התנאי. ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז"ל,[7] והשיב דשומעין לו. והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו.[8] ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן.

ואין אלו אלא דברי תמה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה.[9]

כלומר, דעת רמ"ה ששומעים לבעל, וטענת אי ההבנה היא טענה קבילה, בעוד שלדעת הרשב"א, להלכה, לא שומעים לו. מכל מקום, למעשה, מצטרף גם הרשב"א לפסק דינו של הרמ"ה, מכוח סמכותו של הראשון: "אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה, חכם עם איש שיבה".[10]

הבית יוסף[11] מעדיף את סברתו של הרשב"א, וכך הוא פוסק להלכה גם בשולחן ערוך –

מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו.[12]

כך מכריע גם הרמ"א.[13]

פסק כללי מצאנו בדברי הריב"ש –

מדקדקין על לשון השטר ודנין עפ"י אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כן ומפני כן כתב אותו לשון.[14]

דבריו הועתקו להלכה, על ידי הרמ"א.[15]

לכאורה, נושא דיוננו שנוי במחלוקת ראשונים, אלא שיש שטענו שגם רמ"ה מסכים בחלק מהמקרים שטענת אי-הבנה אינה מתקבלת.

הרב עובדיה יוסף מסביר,[16] שאף הרמ"ה, המקבל את הטענה, שהחתימה אינה מחייבת בכל אופן, עושה כן רק לגבי מקרים מן הסוג הנדון בתשובת הרשב"א, כאשר העדים חתמו על הכתובה במקום הבעל.[17] לדבריו, אילו היה הבעל חותם בעצמו, היה מודה גם הרמ"ה שחתימתו מחייבת אותו בכל דבר.

רבי חיים בנבנישתי[18] מסביר, שרמ"ה מקבל טענת אי-הבנה רק במקום שהיא מסתברת, כגון בתנאי כתובה מיוחדים, אך אינו מקבלה ביחס לעיקר החיוב.

על כל פנים, ההלכה המקובלת היא, שטענת אי-הבנה בשטר, אינה מתקבלת גם במקום שיש לה בסיס. כך הכריעו הרב עובדיה יוסף,[19] הרבנים טנא, נשר, והורוויץ,[20] והרב צבי יהודה בן יעקב.[21]

ב. אופנים בהם טענת אי-ההבנה מתקבלת

עיון בספרי הפוסקים והשו"ת, מעלה כמה אופנים, שבהם, בניגוד לדין היסודי, טענת אי-ההבנה היא טענה קבילה. נפרט מקרים אלו מן הקל אל הכבד, מן הפשוט אל המחודש יותר.

1. תוספות שאין לצפות שיופיעו בהסכם

הרשב"א[22] דן במקרה של ויכוח בין בת נשואה לאחיה. הבת טוענת שקיבלה את הקרקעות במתנה מאמה (והשטר אבד), ולעומתה, האחים טוענים שהקרקעות שלהם הן, והם הקדישום. נגד טענת הבת, עומד שטר כתובתה, שתוכנו מעיד על כך שהקרקעות שבמחלוקת הן של הקדש: מוגדרים בו מצרי השדה שהכניסה לבעלה, על ידי הציון השדות הסמוכים כשייכים להקדש. מנגד, הבת טוענת שהיא לא נתנה דעתה לפרטי שטר הכתובה, ומשום כך, לא מחתה, ולא דרשה לשנות את נוסחו.

הרשב"א מזכה את הבת, ומנמק –

ואע"פ שעשאן הבעל לה בכתובתה סימן לשאר קרקעות שהכניסה לו לא הפסידה בכך, דעשאה סימן לאח[רים] לפי שיש הודאה בכך, אבל זו שעשאה הבעל סימן אין בכך כלום. ועוד שטענה יפה היא במה שאמרה שלא הבינה בכך ולא שמעה, ואנן סהדי שאין כלה מרגשת במה שכתב בכתובתה. ובכיוצא בדברים אלו סומכת היא בכך על אחרים.[23]

רבי חיים בנבנישתי[24] בא ליישב את דברי הרשב"א עם דבריו בתשובות שהובאו לעיל. הוא דוחה שם את תירוצו של מהר"י הלוי, שניסה לחלק בין עמי הארץ ונשים לבין אנשים אחרים, והוא מבחין בין התשובות באופנים אחרים: אופן אחד, מבחין בין טענה העוסקת במצרי השדה, המתקבלת, הואיל ומדובר בפרטים נוספים, שאינם מעיקר הכתובה,[25] לטענה הנוגעת לפרטים שהם מעיקרו של הסכם.

הרב יוסף קאפח קיבל את הבחנתו של בעל כנסת הגדולה –

אלא ברור, שחילוק זה בדעת הרשב"א כלומר לחלק בין הדברים שהן עיקר הכתובה והתנאים לבין שאר נוסח הכתובה הכרחי הוא... ולדידן אנן סהדי דכולי עלמא אם לא גריעי מכלה דהרשב"א, הרי לא עדיפי.[26]

גם הרב צבי שפיץ כותב, כנראה על סמך חילוקו של בעל כנסת הגדולה, שחתימה על חוזה אינה מחייבת לגבי הוספות מיוחדות:

אם היו כתובים בחוזה סעיפים שאינם קשורים כלל לנושא העיסקה, או שבכל החוזים שנעשים אין מנהג לכתוב סעיפים מקפחים כאלו, והחותם סמך על נאמנותו של המתרגם שלא סיפר לו ע"כ... אנן סהדי שלא נתן החותם אמון למתרגם להתחייב על דברים בלתי סבירים שהעלימו ממנו, ולכן אין חתימתו מחייבת אותו על דברים אלו, גם לשיטת הרשב"א אם יוכיח לביה"ד שלא הבין את הכתוב בחוזה.[27]

דבריהם כוללים הרחבה לדבריו של בעל 'כנסת הגדולה'. הראשון חידש בחילוקו בין תשובות הרשב"א שהחתימה אינה מהווה הסכמה לעניינים נוספים שניתן לדייק מהשטר; הרבנים קאפח ושפיץ הוסיפו וחידשו, שהחתימה אינה מחייבת לגבי סעיפים שאין לצפות שיופיעו בשטר, גם אם הם מעיקר השטר והם כתובים במפורש.[28]

2. חותם הנתון במצב נפשי מיוחד

בעל 'כנסת הגדולה' מציע לחלק בין תשובות הרשב"א באופן שני, המתמקד בהבחנה בין כלה לבין אחרים, ובלשונו:

ויראה לי, שאני נידון דסימן תרכ"ט, שהוא עיקר החיוב והתנאים, ומסתמא העדים לא חתמו על השטר אם לא עפ"י המתחייב, אבל בתשובה זו (אלף קנ"ו), אין הפרש בעיקר החיוב והתנאים, אלא במצרים, ובהא איכא למימר שלא הרגישה בכך בכיוצא לדברים אלו, וכמו שמראים דברי הרשב"א...

ועוד אפשר, דלא כתב הרשב"א ז"ל דטענה יפה, אלא דוקא בכלה, דאנן סהדי דאינה מרגשת במה שכתוב בכתובתה, אבל עמי הארץ, ובשאר הנשים שאינן כלות – אינם נאמנים.[29]

דבריו הובאו גם בשו"ת גינת ורדים, הרואה חילוק זה כפשוט:

וכבר חילק הרב בעל כה"ג חילוק ברור ופשוט דיש לחלק בין שאר נשים ועמי הארץ דאינם נאמנים, אבל כלה, אנן סהדי דאינה מרגשת במה שכתוב בכתובתה, והחילוק הוא פשוט.[30]

נראה, שהחלוקה בין כלה לבין נשים ועמי ארצות אינה נובעת מכך שהיא תולה את חתימתה בדברי אחרים, אלא מהמצב הנפשי המיוחד בו היא מצויה. מדברי הרב מרדכי אליהו במקרה אחר עולה, שעל פי זה יוכל לטעון טענת 'לא ידעתי' גם חתן זכר.[31] לדבריהם, מתחדש עיקרון, לפיו קיימת הבחנה בין מי שהתקשר בהסכם בהיותו במצב נפשי מיוחד, שאינו מאפשר לו להתמקד בפרטים, לבין מי שחתם בתנאים רגילים.

3. שטר שנכתב ע"י צד אחד

מהריא"ז ענזיל, דן בשטר ירושה שכתב זקן עיוור, ובו העביר את ירושתו מבניו אל בתו וחתנה. התעורר חשש, שמקבלי המתנה החתימו את הזקן על השטר בלא שידע מה בדיוק כתוב בו. מהריא"ז דן בעניין מכמה פנים, ופוסק, שכל עוד לא יעידו עדים שהזקן ידע היטב על מה הוא חותם, אין לסמוך על חתימתו, והוא מנמק:

ולא דמי להא דתשובת הרמב"ן והרשב"א שהביאום הרב בית יוסף סימן מה והרמ"א סימן סא, דהתם ידוע שסמך עצמו על הסופר וחתם בלא קריאה, כמבואר בתשובת הרמב"ן שם, והוציא דין זה מדין שליש, דכל שסומך עצמו על אמונתו של אחרים, גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר אותו אדם אחר, ע"ש. וזה שייך דוקא כשהוא סומך על איש אחר שאינו בעל דין ואז יש לו דין שליש, משא"כ לגבי הבעל דין בעצמו, אף שמאמינו, אינו גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר, דכיון שהדבר נוגע לעצמו, ודאי יש לחוש שישקר ויאמר דברים שלא עלה על דעתו להרויח לעצמו, משא"כ באדם אחר שאינו בעל דין, הוא הנקרא שליש, דאין אדם חוטא ולא לו, הוא סומך עצמו שלא ישקר עליו ולא יפסיד אותו במה שאין לו ריוח, לכן אמדינן דעתיה שסומך עליו להתחייב בכל מה שיאמר, ואם אירע הדבר אח"כ שיאמר השליש דבר שלא נתחייב המשליש בפירוש, איכא אומדנא שקיבל על עצמו להתחייב בו, אבל אצל הבעל דין אמרינן דודאי לא קיבל על עצמו להתחייב בכל מה שיאמר, אדרבה, אמרינן שסמך עצמו שלא יכזב בו, שהרי יכול להשביעו, ובטוח הוא שלא ישבע לשקר, שאם אין אתה אומר כן, לא מצאנו ידינו ורגלינו ברוב דיני טוען ונטען, כי אם יהיו שווין מי שמאמין לבעל דין כמו המאמין לשליש, בטל דין שבועת הפקדון, דכיון שהאמינו על עצמו להפקיד אצלו בלא עדים, השתא ומה שיכול להתחייב בכל מה שיאמר – כ"ש שיכול למחול בכל מה שיאמר, וכן כל דין מלוה בלא עדים יהיה בטל, דכיון שמסר לו המעות והפקדון בלא עדים, גמר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר הנפקד או הלווה, וכן שטר אמנה.[32]

הארכנו לצטט, כדי להראות עד כמה פשוטה סברא זו בעיני המשיב, וכדי לסבר את האוזן בראיותיו. ואכן, טענתו נפסקה גם ע"י דיין בן-זמננו, המסתמך על הבחנתו של מהריא"ז.

הרב אברהם שרמן,[33] דן בהתקשרות של לקוח עם בנק, וטוען שהכלל לפיו אין לקבל את טענת אי-ההבנה, אמור דווקא כאשר צד שלישי כותב את השטר, כגון סופר שטרות, אך כאשר צד אחד כותב את השטר, והוא בודאי דאג לאינטרסים שלו, לא היה בדעת הצד השני להתחייב לכל מה שכתוב בו, אלא אם כן הוקראו הדברים בפניו.[34]

לפי זה, בהתקשרות עם בנק, יכול הלקוח לטעון שלא הבין או שלא ידע, כל עוד השטר לא אושר ע"י המפקח על הבנקים. במקרה הנידון שם, הויכוח היה לגבי פרשנות השטר, וכיוון שהפרשנות המרחיבה של הבנק לא עברה הליך שכזה, אין הלקוח מחויב לה.

4. תנאים שניתן להניח שהחותם המסוים לא היה מודע לקיומם

לעתים, אף כאשר התנאי שלגביו מבקש החותם לטעון: "לא ידעתי על מה חתמתי" הוא רגיל, ואף כאשר החוזה לא נוסח בידי אחד הצדדים, תתקבל טענת החותם, שלא היה מודע לתוכנו של החוזה.

כך עולה מפסק דין שיצא מבית הדין הרבני הגדול בשנת תשל"ג, מפי הדיינים, הרבנים שאול ישראלי, יוסף קאפח ומרדכי אליהו. פסק הדין עוסק בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, שקיבל את בקשת הבעל לגרש את אשתו בעל-כרחה, בניגוד להתחייבותו בכתובה שלא לגרשה בעל-כרחה (על פי תקנת רבנו גרשום).

אחת מטענותיו של החתן הייתה, שהוא בן לעדה שמעולם לא קיבלה על עצמה את תקנות רבנו גרשום, והוא לא הבין את המילים העוסקות בתקנה זו ולא ידע על מה הוא חותם. עיון בדבריהם של דייני בית הדין הרבני הגדול, מגלה דעות שונות.[35]

דעת הרוב (הרבנים קאפח ואליהו[36]) הייתה, שיש לדחות את הערעור, בנימוק שהחתימה על הכתובה מחייבת את החתן רק בנוגע לסכום הכתובה או לתנאיה העיקריים. לרוב, נידונים פרטים אלו במשא ומתן מוקדם בין הצדדים, ולא מתקבל על הדעת שהחתן לא ידע במה הוא מתחייב. אם אכן לא ידע, הוא רשלן, ולכן חתימתו תחייב אותו.

לעומת-זאת, הנוסח הסטנדרטי אינו מחייב, ובפרט שהוא מנוגד למנהג עדתו של החתן. לדעת הרבנים אליהו וקאפח, המקרה הנדון דומה לדברי הרשב"א בתשובה,[37] שהעובדה שהכלה לא מחתה אינה מהווה ראיה לכך שהבינה את כל תוכנו של ההסכם, כיוון "שהכלה אינה מרגשת".

מתשובה זו עולה, שבכל מקרה שבו יש 'אנן סהדי' שכזה – החתימה אינה מחייבת. וכך ניסח הרב קאפח את הדברים –

הרי כלל גדול השמיענו הרשב"א: כל דאנן סהדי שאין אדם מרגיש ולא יודע במה שכתוב בכתובתו אין הדבר מחייבו... אלא דבעלמא כשאדם חותם בעצמו על מסמך דרכו ליתן אל לבו ולדקדק בו, מה שאין כן בנוסח הכתובה, שאנו יודעים ברור שאין שום חתן יודע מה כתוב בה, וכולם נותנים דעתם בעת שחותמים על הצלם אם הוא קולט את הרגע, וסומך הוא על שליחת אצבע המס"ק (=המסדר קידושין) שמראה לו היכן לחתום ולא יותר. וכלום יצדק מי שהוא שיבוא ויאמר לנו שהבעל ידע או יודע מה זה תקנת שו"מ, או שרושם הנישואין או מסדר הקידושין או החתן או העדים יודעים היאך נעשה סך הכל שלש מאות ל"י, והיאך הוא מורכב מארבעה סכומים, מאה זוזי כתובת מתרכתא, נדוניא שהכניסה חמשים זקוקים, הוסיף החתן חמשים זקוקים, ועוד הכניסה איזה סכום, סך הכל שלש מאות ל"י? ברור שאין איש מכל אלה יודע מאומה, ואם כן היש תוקף לשטר זה?[38]

בדעת יחיד, סובר הרב ישראלי שחתימתו מחייבת גם באופן זה.[39]

מן הפסק שיצא מביה"ד הגדול עולה, שגם חתימה על שטר שנכתב על ידי צד שלישי – "חוזה אחיד" – אינה מחייבת בהכרח, ובלשונו של הרב קאפח –

דמסתמא ידע על מה נדרש לחתום... משא"כ, היכא דאנן סהדי, שאין זו חוקה... ולא גזירת חז"ל, אלא מילתא בטעמא, דמסתמא אין אדם חותם אלא אם כן יודע על מה חותם.[40]

חידוש גדול יותר מצאנו בפסק דינם של הרבנים ברוך לוין, אליהו קצנלבוגן, וחיים הרצברג, מבית הדין לענייני ממונות של הרבנות בירושלים.[41] הובא לפניהם מעשה באלמנה מבוגרת ששכרה דירה מכולל פלוני. בחוזה השכירות נקבע במפורש, שכל התיקונים יחולו על השוכר. אולם, האלמנה טענה שבעת שחתמה על החוזה לא ידעה קרוא וכתוב, ולכן, אין להסיק מחתימתה שהיא ויתרה על חובות המשכיר לתקן את הקלקולים. בנוסף טענה, שהיא שילמה לכולל סכום גבוה מאוד כמה שנים לפני כן, וסברה שחיוביה יקוזזו מסכום זה. בא-כוח הכולל טוען, שלפני שחתמה על החוזה, היא קיבלה אותו למשך שלשה ימים, על-מנת שתתייעץ לגביו עם מקורביה, "וכשחתמה הסבירו לה ודאי על זה שהיא חותמת".[42]

הרבנים הנ"ל קיבלו את טענת האלמנה, ופטרו אותה מחיוב תשלום על התיקונים. לדעתם, לא ניתן להחיל כאן את ההלכה הכללית שהחותם סמך וקיבל את ההתחייבויות הכלולות במסמך. כיוון שלא נזכר בחוזה הסכום הגבוה ששילמה בעבר, ולא צוין במפורש שהתחייבויותיה בחוזה השכירות אינן מתחשבות בסך זה, היא הניחה שתשלומים אלה מקנים לה זכויות. מסתבר, שאילו ידעה זאת לא הייתה חותמת, שהרי היא מיאנה לחתום עד שיוסבר לה מה כתוב בחוזה. היא אמנם סמכה בדעתה על אדם שייעץ לה, אך בית הדין התרשם או הניח שהמייעץ לא פירט בפניה את התנאי המכביד, אלא נתן לה עצה כללית לגבי החוזה. לו הייתה מודעת לתנאי זה ולעובדה שאינו מתחשב בתשלומיה הקודמים, לא הייתה חותמת.

מפסק דין זה עולה, שטענת "לא ידעתי על מה חתמתי" עשויה להתקבל לעתים, אף כאשר החוזה נמסר לחותם מספר ימים לפני החתימה על מנת שיעיין בו ויתייעץ עם מקורביו אם כדאי לו לחתום עליו.

5. חיובים שאינם סבירים

עיקרון זה הופיע כבר בדבריו של הרב צבי שפיץ שצוטטו לעיל:

או שבכל החוזים שנעשים אין מנהג לכתוב סעיפים מקפחים כאלו, והחותם סמך על נאמנותו של המתרגם שלא סיפר לו ע"כ... אנן סהדי שלא נתן החותם אמון למתרגם להתחייב על דברים בלתי סבירים שהעלימו ממנו.[43]

מדבריו נראה, כאמור, שיסוד דבריו הוא חילוקו הראשון של בעל כנסת הגדולה.

גישה דומה מצינו גם בדבריו של הרב זלמן הרב זלמן נחמיה גולדברג, והוא מבסס אותה על הבנת כוונת הרשב"א.

הרב גולדברג מנסה להתמודד עם הפער שבין דיני ירושת הבת לפי ההלכה לבין תפיסת השוויון בין המינים הרווחת בתקופתנו ומנהגן של בנות לתבוע את זכותן בבית המשפט. הרב גולדברג מציע לחדש את מנהג שטר 'חצי זכר', לפיו הבת תיטול חצי מהחלק שמקבל בן זכר. הרב מעיר, שאם הרב החתים את אבי הכלה ואמה על שטר כזה ולא הסביר להם משמעותם יש לעיין אם מועיל השטר, וזאת למרות פסקי השולחן ערוך והרמ"א לפיהם החותם על שטר ואינו יודע על מה חתם, מתחייב בכל הכתוב בו. הספק מתעורר מכוח הסברה:

מסתבר שאם כתוב שם דבר שאינו עולה בדעתו, מסתבר שאינו מתחייב בחתימתו ורק בכתוב דבר שעולה בדעתו... שאם יכתוב דבר שאינו רגיל לא יתחייב. שעיקר הטעם שרצונו להתחייב וכמה שיכתוב, אבל כל זה בדבר שיש לחשוב שיכתוב כן, אבל כתב סכום עצום מסתבר שאינו מועיל. ולפי"ז נראה, שבזמן שהרבה רגילים בשטח"ז (=בשטר חצי זכר), מועיל מה שחתם אבי הבת גם בלא הסבירו לו הענין. אבל כל שעדין לא התרגלו בזה, אם לא יסבירו לו אפשר שחושב שזה חלק מטקסי החתונה ולכן צריכים להבינו הענין. אבל כל שירגילו בזה, די שיאמרו לו שנותן בזה ירושה לבתו אף שלא יבין ענין שטח"ז לאשורו.[44]

לפי דבריו, הכלל לפיו חתימת אדם על מסמך מחייבת אותו גם אם לא קרא או לא הבין את תוכנו, נובע מכך שהמתחייב סמך על כך שחייבו אותו כפי הרגיל והמקובל. לפיכך, יש לבחון כל חוזה ותנאי באופן ספציפי תוך בחינת אופיים של המעורבים בו, וכל שנראה שהחותם לא העלה סוג התחייבות מסוים על דעתו – לא ניתן לחייבו מכוח חתימתו.

סוף דבר

בשנת תשמ"ג חוקקה הכנסת את "חוק חוזים אחידים", שנועד "להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים".[45] "חוזה אחיד" הוגדר שם "נוסח של שטר שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד, כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם".[46]

החוק יוצר בתי דין מיוחדים שידונו בחוזים האחידים,[47] ומאפשר לספק לפנות מראש לביה"ד ע"מ שיאשר נוסח של חוזה.[48] החוק נותן סעד ללקוח כנגד תנאי מקפח, בהתאם לשיקול דעתו של ביה"ד, ואף נותן דוגמאות לתנאים מקפחים.[49]

על פי המבואר לעיל, דומה כי הסעד, שמקורות לו בדין תורה, מצא ביטוי בחוק החוזים האחידים. פוסקי ההלכה, בניגוד למה שנראה ממבט ראשון, ערים היו לכך, שייתכנו מצבים בהם החתימה על החוזה לא תבטא גמירות דעת שלמה, ולא תעיד על כך שהחותם היה מודע בעת שחתם לכל פרטיו של ההסכם, ואף העניקו סעדים מתאימים, מקום שהיה צורך וצידוק בכך.

ייתכן אף, שמדין התורה, הסעד המוענק למתקשר בחוזה הטוען לכך שחתם מבלי להבין את פרטי ההסכם, רחב מזה שמעניק החוק הישראלי. דין התורה מאפשר קבלתה של טענה מן הסוג הנזכר, לא רק ב'חוזה אחיד', אלא גם בחוזה שבין שני אנשים מסוימים. הדוגמה המובהקת לכך היא, התייחסות הפוסקים להתחייבות שבכתובה.

אמנם, יש לשים לב להבחנה בין כתובה לבין שטר אחר. ניתן לטעון, שדווקא בכתובה קיימים תנאים שאינם מחייבים, כיוון שהחותם טוען להגנתו, שלא ברר על מה הוא חותם מפני שהניח שהתבנית האחידה – פחות או יותר – נוסחה על ידי תלמידי חכמים, ויסודה קבוע מדור לדור. זאת, בניגוד לחוזה, שנכתב לצורך עסקה מסוימת.

לאור זאת ניתן לטעון, ששטרות אחידים, אף אם אין הם מוגדרים על פי חוק כ"חוזים אחידים", כגון חוזה שכירות סטנדרטי או שטר סטנדרטי אחר[50] – אינם מחייבים את החותם בכל פרטיהם, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין.

ראוי גם להדגיש, שחוק החוזים האחידים מטפל בעיקר ב"תנאי מקפח", כלומר, בביטולו של תנאי בחוזה האחיד, שמעניק יתרון בלתי הוגן לאחד הצדדים לחוזה. מן המקורות אותם סקרנו לעיל עולה, שדין התורה מעניק הגנה רחבה יותר לטוען שלא ידע על מה חתם. טענה זו עשויה להתקבל, בהתאם לנסיבות, אף בנוגע לתנאים אותם לא ניתן להגדיר כתנאים מקפחים, דוגמת התנאי השולל מן הבעל את הזכות לגרש את אשתו בעל כרחה.