ההלכה בעניין זכותו של אדם לעשות דין לעצמו היא מן המרתקות שבהלכות דיינים. השאלות שהיא מעוררת רבות. בהן, מה הרקע להלכה? מהי משמעותה? כיצד ישפיע יישומה על החברה? האם קיימים סייגים, המגבילים את סמכותו של אדם לעשות דין לעצמו? ובעיקר, האם ראוי לשאוף ליישומה של הלכה זו, אף כיום? עם שאלות אלו ואחרות, מבקשים הרבנים אב"י ונגרובר ויהודה יפרח להתמודד, במאמרם.

אחת הסוגיות המרתקות ביותר בדיני הטענות היא סוגיית ה'מיגו', כלומר, נאמנות אדם שטען טענה מסוימת, מתוך שיכול היה לטעון טענה חליפית ולזכות בדין. ייחודו של דין המיגו הוא שבית הדין מתייחס לא רק למה שנאמר בדיון אלא גם למה שלא נאמר והיה יכול להיאמר, בית הדין קורא למעשה את החלל הלבן שבין שורות העדות. מהותו, כוחו, ומגבלותיו של המיגו העסיקו רבים מהראשונים והאחרונים. הרב יהודה יפרח עוסק במחלוקת הראשונים בסוגיה, ותוך כדי ניסוח מחודש לחקירות האחרונים הוא מציג מתח בין שני קטבים: מחד, גישה הרואה בקיומו של המיגו ראיה לטובת הטוען, כלומר, עצם העובדה שאדם נמנע מלשקר מוכיחה כי הוא דובר אמת בטענתו הנוכחית. ניתוחה של גישה זו מראה כי בבסיסה עומד חידוש משמעותי ולפיו טענת המיגו אינה כטענה רגילה המביעה עמדה של אחד הצדדים, אלא היא בעלת כוח מהותי וייחודי, ולמעשה מעמדה "משודרג" למעמד של ראיה. גישה שנייה רואה במיגו סימן ליחסי הכוחות בין המתדיינים, לאחר שקילת הראיות, ולא ראיה עצמאית. על פי גישה זו, קיומו של המיגו מציף נתונים ושופך אור חדש על מאזן הכוחות הראייתי שבין הצדדים. ההימנעות מלשקר אינה מהווה ראיה, אלא שהיכולת התיאורטית לזכות בדין בטענה אחרת מוכיחה שהראיות שהוצגו עד כה, אינן מספיקות.

בדרך כלל כדי לקנות יש צורך במעשה קניין, ובכל זאת, בגמרא נדונה האפשרות לקנות מהפקר בהבטה בלבד. הרב יהודה יפרח מביא את דעות הראשונים בעניין ומראה שיש הדרגתיות בשיטות, החל מהשיטה שראייה בלבד מספיקה, המשך בזו שמצריכה מעשה קטן וכלה בפסיקה המעשית המקובלת שמחייבת מעשה של ממש לצורך הקניין. עיקר המאמר מוקדש לניתוח שיטות אלו לאור פנימיות התורה והחסידות. זאת, על פי שיעור של הרב יצחק גינזבורג, שהקביל בין הדעות השונות בסוגיה זו לעולמות המוזכרים בקבלה, ולמשמעותו של רצון ללא מעשה בכל אחד מהם.