מחילה מטעם הודאה? – עיון בשיטת הגאונים

הרב ד"ר ברוך כהנא

מבוא

מחילה היא ויתור של אדם על חוב. בדברי האחרונים אנו מוצאים שלוש שיטות בהגדרת מחילה, היינו, כיצד היא פועלת לפטור את החייב מחיובו:

א. "הפקעה" או "סילוק". לפי שיטה זו, כאשר הנושה מוחל על החיוב, הוא פשוט מסתלק מן החוב (או מזכותו לקיום החוב), הוא מפקיע ומוחק את החוב, והיה כלא היה.

ב. "הקנאה" – משמעותה של המחילה היא שהנושה מקנה את החוב (את ערכו הממוני) לחייב, וכך החייב נפטר מחיובו לפרוע את החוב לנושה.

ג. "פירעון" או "קבלה" – כאשר הנושה מוחל על החיוב, רואים כאילו החייב פרע את חובו לנושה והנושה קיבל את הפירעון, ולכן החייב נפטר מלקיים את חיובו.

השיטות השונות נובעות, בין היתר, מתפיסות שונות של מהות החיוב. כמו כן, יש נפקויות אחדות בין השיטות השונות, באשר לתקפותה של מחילה במצבים שונים.[1]

מאמר זה בא להציע הגדרה שונה למחילה על פי דברי הגאונים, והיא, שהמחילה פועלת כחלק מדיני הראיות, כאשר הנושה מודה שהחוב בטל. הדברים עולים מתוך דברי הגאונים בנוגע למחילת שטר חוב שנמכר, כפי שיבואר להלן.

1. דברי הגאונים בעניין מוכר שטר חוב ומחלו

בתלמוד קבע שמואל: "המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו – מחול",[2] דהיינו, אם נושה מכר את החוב לאחר, וחזר ומחל לחייב על החוב – החוב בטל, וזה שקנה את החוב הפסיד. מצאנו במקורות אחדים דעה של גאונים, המבססת דין זה על הודאת המוכר-המלווה שהלווה אינו חייב לו. נדון בדבריהם, ומתוך כך תיבחן הבנה חדשה של מהות המחילה.

בתשובות הגאונים כתוב בשם רב צמח:

מוכר שטר חוב ומחלו – מחול, דאמר ליה מוכר שטר ללוקח: 'חזיתי בחושבני ועיינית ולא פש לי על מרי שטרא מידי, ואחילתיה לוותיה'.[3]

כלומר, הנושה מודה שהחייב פרע לו, כפי שהתברר לו מתוך פנקסו.[4] גם בליקוטי פירושי רבנו חננאל כתב:

פירוש, הני מילי[5] בדאמר 'עיינית חושבני ולא פש לי גבי[6] ולא מידי', או 'מספקא לי', ומספיקא לא מפקינן ממונא.[7]

הרי"ף הביא את הדברים בשם "רבוותא":

וחזינא למקצת רבוותא דאמרי, היינו טעמא דמוכר שטר חוב לחבירו דיכול למוחלו בין הוא בין יורש, משום דיכול למימר 'עיינית בחושבני ולא פש לי גביה ולא מידי', אי נמי, 'אסתפקא לי מילתא אי פריע אי לא פריע', ומספיקא לא מגבינן שטרא.[8]

ובאופן דומה כתב המרדכי בשם רב צמח גאון:

המוכר שטר חוב לחבירו, אפילו יורש מוחל – רב צמח גאון פירש, משום דיכול לומר 'עיינית בכתב חושבנא ולא פש ליה גבאי',[9] אי נמי, 'מספקא לי אם פרוע הוא'.[10]

כך מובא גם בראב"ן:

כפירוש הגאונים דאמרי 'עיינתי בחושבני ולא פש לי גביה ולא מידי', והוא דאמר דהודאת בעל דין כמאה עדים.[11]

להבדלים הקלים בניסוח בין המקורות השונים יש משמעות, כפי שנראה בהמשך.

2. קושיות על פירוש הגאונים

פירוש זה לדין "מוכר שטר ומחלו" מעורר קשיים רבים.

א) קושיה אחת מקשה הרמב"ן[12] מסברה, ולדעתי היא קשה במיוחד: כיצד הנושה נאמן בהודאת בעל דין לומר: "החייב פרע לי", הרי בהודאתו הוא פוגע באדם שקנה את החוב, והודאת בעל דין אינה מועילה במקום שחב לאחרים, שהרי מלווה אינו נאמן לומר "שטר אמנה הוא" במקום שחב לאחרים?[13]

קושיות נוספות הקשו הפרשנים על שיטה זו מתוך סוגיית התלמוד:

ב) הרי"ף[14] הקשה, מדוע לדעת שמואל[15] אישה המכניסה שטר חוב לבעלה בשעת נישואיהם (כחלק מהנדוניה) אינה יכולה למחול עליו מפני ש"ידו כידה", הרי גם שם שייך הטעם "עיינתי בחשבוני" וכו', שהרי אם האישה תודה שהחייב פרע לה, אין מן הדין שהבעל יגבה מהחייב?

ג) עוד מקשה הרי"ף מלשון התלמוד "וחזר ומחלו", ממנה משמע שמועילה המחילה גם אם אמר המוכר "הוא חייב לי ובכל זאת החוב מחול לו", ואילו לפי שיטה זו, לא היה שמואל צריך לנקוט לשון מחילה, אלא היה לו לומר שאם המוכר אמר "הלווה אינו חייב לי", נאמן.[16]

ד) עוד מקשה הרמב"ן, מדוע נאמר בתלמוד[17] שלפי הדעה שאין חיוב גרמי, משלם המוכר-המוחל לקונה רק דמי הנייר – הרי לפי שיטה זו, הוא מכר לקונה דבר שאינו שלו (לפי הודאתו שהלווה לא היה חייב לו), ומדוע לא יחזיר לו את כל מה ששילם? הש"ך[18] כותב שאכן לפי שיטה זו, לדעה שגרמי פטור, מחזיר המוכר לקונה את הכסף ששילם, ומה שכתוב "דמי ניירא בעלמא" היינו שמההפרש בין מה ששילם הקונה לבין ערך החוב הנקוב (שהוא גבוה יותר), משלם רק דמי נייר. אבל כמובן זהו פירוש דחוק.

ה) עוד מקשה הרמב"ן, מדוע אומר התלמוד שם שלדעה שגרמי חייב, על המוכר לשלם את כל הסכום הנקוב בשטר, ולא די בסכום ששילם לו, הרי המכר לא חל, והכסף ששילם הוא הלוואה מפני שהמכר הוא מיקח טעות? כך מקשה גם הראב"ן.[19]

ו) רבי שמואל אהרנפלד[20] מקשה על שיטה זו מדברי רב נחמן[21] על אישה שמכרה את כתובתה ומתה, שיש לייעץ לבתה למחול לאביה על חיוב הכתובה – ואם מחילת חוב שנמכר משמעותה אמירת "עיינתי בחשבוני" וכו', נמצא שייעץ לה לשקר, שהרי באמת לא עיינה בחשבונות, ואיך ייתכן שרב נחמן ייעץ למישהו לשקר?

ז) רבי אליעזר דייטש[22] מקשה על שיטה זו מדברי התלמוד באותה הסוגיה, שגם יורש של המוכר יכול למחול: איך יכול יורש לומר "עיינתי בחשבונותי" וכו'? הייתכן שהוא יודע את החשבונות שהיו לאביו עם הלווה טוב יותר מאביו, שהרי אביו חשב שהלווה חייב לו (ולכן מכר את החוב) והיורש יודע שלא היה חייב לו!?[23]

3. תירוצים לקושיות

כדי לתרץ את הקושיות הללו, הוציאו הפרשנים את דברי הגאונים מפשוטם.

הרמב"ן[24] מפרש שכוונתם של בעלי שיטה זו היא, שמתוך שהמוכר-המלווה יכול לומר "לא פש ליה גבי ולא מידי", לא הסתלק מהשטר לגמרי ועדיין הוא ברשותו, ולכן יכול למחול במובן הפשוט של מחילה – שאומר "אף שאתה עדיין חייב לי אני מוחל לך".[25] ואכן בנוסח שברי"ף ובמרדכי, שהבאנו לעיל, כתוב "יכיל למימר". אבל בנוסח שבתשובות הגאונים, בליקוטי פירושי רבנו חננאל ובראב"ן שהבאנו לעיל, לא כתובות מילים אלה.[26]

הרמב"ן מיישב בכך את שתי הקושיות שהקשה הרי"ף על שיטה זו (קושיות ב-ג), שהרי לפי זה באמת מדובר שמוחל בלשון "הוא עדיין חייב לי אבל אני מוחל", ובכל זאת המחילה מועילה, כאמור, ולכן נקט שמואל לשון מחילה; וביחס לאישה שהכניסה חוב לבעלה, נוכל לומר שהיא הסתלקה מהשטר לגמרי, מפני ש"ידו כידה", ולכן לא מועילה מחילה. אבל הוא דוחה שיטת הגאונים גם לפי הפירוש הזה, שהרי בבבא מציעא[27] נאמר להיפך: שמאחר שהמוכר יכול למחול בגלל דינו של שמואל, לכן הוא נאמן לומר שהלווה פרע – הרי שדינו של שמואל אינו מבוסס על הנאמנות לומר שהלווה פרע.[28]

פרשנים נוספים הסבירו שיטת הגאונים כמו הרמב"ן, שיכול למחול מתוך שיכול להודות שהלווה לא היה חייב לו; אלא שהם מסבירים בדרכים שונות איך יכולת המחילה נובעת מיכולת ההודאה.

הראב"ן[29] כתב שכוונת הגאונים היא שהמלווה-המוכר אומר: "בדקתי בחשבונותי ואיני יכול להישבע אם יטען שפרע", כלומר,[30] שמאחר שהוא יכול לבטל את המכר אם יאמר שאינו יכול להישבע נגד טענת הלווה שכבר פרע, משום כך עוד לא יצא החוב מרשותו, ולכן יכול הוא למחול.[31] לפי הסבר זה, גם אם לא יאמר "עיינתי" וכו', יוכל למחול, כיוון שהחוב ברשותו.

כך הוא מיישב[32] את קושיית הרי"ף מאישה המכניסה חוב לבעלה (קושיה ב): אישה אינה יכולה למחול מפני שהחוב יצא מרשותה לרשות הבעל כיון ש"ידו כידה". דהיינו, חכמים חיזקו את זכות הבעל לגבות גם בלא שבועה של אשתו שהלווה לא פרע, ולכן אישה אינה יכולה לומר "עיינתי בחשבונותי" וכו'. תקנת חכמים אפשרית כיוון ששבועה כנגד הלווה היא עצמה תקנה שתיקנו חכמים בסתם נושה, ובאשת איש לא תיקנו.

כך מיושבת קושיה נוספת: מדוע חייב המוכר-המלווה לשלם לקונה את דמי כל החוב (קושיה ה) הרי היה פה מיקח טעות – התירוץ הוא, שעתה מתברר שאין זה מיקח טעות, שהרי הקונה ידע שהוא עדיין זקוק לשבועתו של המוכר. בפרק הבא, נשוב לעסוק בהרחבה בתירוצו של הראב"ן.

גם רבי שמואל אהרנפלד[33] מפרש שכוונת שיטה זו אינה שיאמר המלווה-המוכר בפועל "טעיתי בחשבוני", אלא שכיוון שיכול לומר כך, נמצא שהקונה קנה חוב שייתכן שלא יגיע לגבייה, ולכן המוכר יכול למחול. בכך שונה מכירת חוב משאר חפצים, שם המוכר אינו יכול להפקיע את המכר אחרי הקניין.

בזה מיושבת קושייתו (קושיה ו), איך רצה רב נחמן לייעץ לאותה בת שתשקר – אכן לדעת רבנו חננאל אין הבת צריכה לומר "עיינתי" וכו', שזה שקר, אלא גם אם אומרת בלשון מחילה (שאינו שקר), מועיל מפני שיכולה לשקר.

כך מיושבת גם הקושיה (קושיה ה) מדוע לדעה שגרמי חייב, על המוכר לשלם לקונה את כל סכום החוב, הרי זה מיקח טעות – באמת אין זה מיקח טעות, מפני שהמוכר אינו אומר שטעה בחשבונו בעבר, אלא עכשיו הוא מוחל בלשון מחילה, ולכן מי שמחייב גרמי מחייב אותו לשלם הכול מפני שבאמת היה ראוי הקונה לגבות את כל החוב, ועכשיו שמחל המוכר, הזיק לקונה בכל הערך הנקוב של החוב.

בדומה לכך פירש רבי אליעזר דייטש,[34] שכוונת הגאונים היא, שמאחר שיכול המלווה-המוכר לומר "טעיתי בחשבונותי" או "ספק פרוע", ומספק אי אפשר לחייב את הלווה לשלם, אם כן, מראש ידע הקונה שיש למלווה כמה דרכים להפקיע את החוב. גם אם נהיה מסופקים באמיתות טענת המלווה, הרי מספק לא נוכל להוציא ממון מהלווה, לכן מראש לא סמכה דעת הקונה וקניינו הוא קניין חלש,[35] ולכן המלווה יכול למחול; ובאמת גם הגאונים סוברים שהמחילה נעשית מעכשיו.

הוא מיישב על פי זה את הקושיה (קושיה ב) מדוע באישה המכניסה חוב לבעלה, לא מועילה מחילה: מפני שרק במקום שצריך מעשה קניין להקנאת החוב, יכול המוכר למחול, כיוון שאין לקונה סמיכת דעת, כאמור, ואין קניין גמור. אבל באישה המכניסה חוב לבעלה, הרי הבעל קונה את החוב מכוח תקנת חכמים ללא צורך במעשה נפרד.[36] חוסר סמיכות דעתו של הבעל אינו מעלה ואינו מוריד ולכן אשתו לא יכולה למחול.

בזה הוא מתרץ[37] גם את הקושיה מיורש (קושיה ז). מאחר שהמלווה היה יכול להפקיע את החוב גם אחרי המכר, בטענת "עיינתי בחשבונותי" וכו', אם כן מראש לא סמכה דעת הקונה, ואינו קניין גמור, לכן גם יורש יכול למחול.[38]

רבי בן ציון אבא שאול[39] מיישב את דעת הגאונים בדרך קצת שונה: לפי הגאונים, אם יאמר המלווה-המוכר שהלווה עדיין חייב לו ובכל זאת הוא מוחל עכשיו – לא מועיל. אולם כששמואל אמר שהמוכר יכול למחול, כוונתו הייתה כשמוחל בסתם בלי שיאמר אם הלווה עדיין חייב לו. במקרה כזה מפרשים את דבריו כאילו אמר שהחוב כבר "פרוע הוא", ולכן החוב בטל. לדבריו, שמואל נקט "מחל" כדי לחדש, שלא רק שהמלווה נאמן אם הוא אומר בפירוש "פרוע הוא", אלא גם אם אמר לשון מחילה, מפרשים את דבריו כאילו אמר "פרוע הוא".[40]

אשר לקושיה מהדין שאדם לא נאמן בהודאה כשחב לאחרים (קושיה א), שהפרשנים הקודמים לא יישבוה – הוא מיישב שרק בשעבודא דרבי נתן, אינו נאמן לחוב לאחרים.[41] דהיינו שאם ראובן חייב לשמעון ושמעון חייב ללוי, שמעון אינו נאמן לומר שראובן פרע לו, מפני שבכך הוא פוגע בלוי. הטעם הוא שלוי נחשב בעל דינו של ראובן באופן ישיר, ולא מכוחו של שמעון. לפיכך, שמעון לא יכול לבטל את כוחו של לוי על ידי ההודאה.

לעומת זאת, במכירת חוב, הקונה בא מכוח המלווה-המוכר. שהרי בכל מכירת שטר, כשהקונה תובע מהלווה לפרוע לו, הלווה יכול לטעון לקונה "לאו בעל דברים דידי את", אלא שהקונה משיב לו "אני בא מכוח המלווה שהוא בעל דינך". כיוון שזכות הקונה מסתמכת על המוכר, לכן אם המוכר טוען שהוא פרוע, לא יוכל הקונה לגבות, מפני שאז חוזרת טענת "לאו בעל דברים דידי את", ולכן המלווה-המוכר יכול לבטל את כוחו על ידי הודאה אף שחב בכך לקונה.

הוא מיישב בזה מדוע אישה המכניסה חוב לבעלה אינה יכולה למחול (קושיה ב) – הבעל לא נחשב שבא מכוח האישה אלא "ידו כידה" ממש, כמו שיורש יכול לתבוע את הלווה והלווה אינו יכול לטעון "לאו בעל דברים דידי את", ומאחר שהבעל אינו מסתמך על אשתו, הרי שהיא אינה יכולה לבטל את כוחו על ידי מחילה.

על פי הסבר זה הוא מיישב גם את קושיית הרמב"ן (ליד ציון הערה 27) מבבא מציעא: הסוגיה שם אינה מתכוונת לומר שאישה נאמנת בהודאתה שכתובתה פרועה כיוון שיכולה למחול, אלא להיפך, הסוגיה באה להוכיח שהלכה כשמואל שמוכר שטר חוב יכול למחול עליו, מהברייתא הקובעת שאישה נאמנת לומר שהכתובה פרועה אף שחבה לאחרים. הטעם הוא, כאמור, מפני שהקונה מסתמך על כוח האישה ולכן נאמנת לבטל את כוח הקונה, ומכאן שגם מוכר שטר חוב יכול למחול מאותה סיבה.

בגישה אחרת לגמרי נוקט רבי נחמן גרינשפן.[42] לדבריו, הגאונים פירשו את דברי שמואל בנושה שנקט לשון הודאה, על אף שהפירוש נוגד את פשט לשונו של שמואל, ועל אף כל הקושיות שיש על פירוש זה. זאת, מפני שדרך הלימוד של גאוני בבל מתאפיינת בשניים: א) קבלה – הסתמכות על מסורות שהיו בידם; ב) מעשיוּת – הדגשת הצד המעשי בלי התחשבות בצד העיוני.

לכן, כדי ליישב בין דינו של שמואל לבין הדין שמאפשר מכירת שטר, ממנו משמע שקונה חוב מקבל את השטר בכל תוקפו, נקטו הגאונים דרך מעשית: ששמואל מדבר במצב שהמוכר אומר שטעה. אמנם, מבחינה עיונית אין זה מתיישב עם לשונו של שמואל, שהרי הודאה בטעות אינה בגדר מחילה, אולם, הגאונים לא התחשבו במשמעות הפשוטה של התלמוד, במקום שזה התנגש עם דרכם להעדיף את המעשיות – הטעם המוחשי.

אולם, נראה לי שקשה לקבל גישה זו, המייחסת לגאונים התעלמות מן הצורך שדברי הלכה יעמדו במבחנים אלמנטריים של היגיון.[43]

לסיכום, לפנינו שני הסברים עיקריים לשיטת הגאונים:

א. הסברם של הרמב"ן, הראב"ן, ר"ש אהרנפלד ור"ש דייטש: מאחר שהמלווה יכול לומר שהלווה פרע, הוא יכול גם למחול לו.

ב. הסברו של רב"צ אבא שאול, שאם הוא מוחל, מפרשים את דבריו כהודאה שהלווה פרע.

4. בעניין מחילת חוב בשטר (שלא נמכר)

אף על פי שהגאונים אמרו את מה שאמרו על מחילת חוב שנמכר, הראב"ן מביא (במקום אחר) את הנימוק של "עיינית בחושבני" וכו' לעניין מחילה על חוב בשטר בכלל:

אם מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, בין בשטר, בין בעל פה, מדעתו ומרצונו בלא פשרנים – לא בעיא קניין, מדשמואל, דאמר שמואל, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו, מחול. והא מחילה בלא קניין, דאי הוי בעי קניין, לא מצי מחיל, שכבר הקנהו ללוקח ומסר לו השטר… אלא ודאי בלא קניין מחיל. וטעמא משום דאמרינן דק בחושבניה ולא פש לגביה מידי, והרי הוא כמחילה, שהודה לו[44] שאינו חייב לו כלום. אלמא בלא קניין הוי מחילה. וכל שכן דאם לא מכרו לאחר, דמצי מחיל.[45]

אמנם אפשר לפרש בדוחק שהוא מביא את הטעם של "עיינית בחושבני" וכו' רק על המקרה שנמכר השטר, אולם האחרונים[46] פירשו שזהו טעם מדוע מועילה מחילה בשטר חוב גם כשלא נמכר. זאת, כתשובה לדעה האומרת שמחילה על חוב בשטר (שלא נמכר) מועילה רק בצירוף מעשה קניין.[47]

רבי יחזקאל לנדא[48] אף הסיק נפקות למעשה מנימוק זה, שאם ברור שהנושה מחל מסיבה מסוימת, כגון משום קנס – שקיבל על עצמו למחול אם יעשה כך וכך, לא מועילה המחילה אם יש שטר, מפני שאז ברור שזאת לא הודאה.[49]

רבי שלמה אהרנרייך[50] מקשה: הרי הראב"ן עצמו אומר במקום אחר, כפי שהבאנו לעיל, שהגאונים לא התכוונו לומר שזה הטעם שמועילה מחילת שטר שנמכר, אלא הטעם הוא שהנושה אומר שאינו יכול להישבע כנגד טענת הלווה שפרע את החוב?[51]

אמנם אפשר לתרץ, שהראב"ן שם דחה את הפירוש של הודאה בעיקר מפני שהודאת בעל דין אינה מועילה כשיש בה חוב לאחרים (קושיה א), כגון אחרי שמכר את השטר, שהודאתו פוגעת בקונה. אבל בשטר שלא נמכר, שההודאה אינה פוגעת באחרים (בהנחה שיש לנושה נכסים אחרים שבהם יוכל לפרוע לנושיו אם יש לו חובות), ניתן טעם זה להיאמר.

אולם נראה יותר להסביר, שהראב"ן הבין שפירוש הגאונים שמחילה היא הודאה, לא בא לענות על הקושי שאנו דנים בו – איך המוכר יכול למחול למרות שהחוב שייך לאחר. על קושי זה יש לראב"ן תשובה אחרת: יש למוכר-המלווה זיקה לחוב, גם כשהוא שייך לאחר, כפי שהסביר הראב"ן שהובא לעיל.[52] אלא כוונת הגאונים היא לענות על קושי אחר והוא: איך אפשר למחול למרות שחוב בשטר נחשב גבוי?[53] ועל כך הם משיבים: מאחר שהנושה יכול להודות שהחוב כבר נפרע,[54] אזי הוא לא נחשב גבוי.[55]

לכאורה הסבר זה קשה, שכן אם פירוש הגאונים נועד להסביר מדוע מועילה כל מחילת שטר, מדוע אמרו הגאונים הסבר זה דווקא במוחל שטר חוב שנמכר? על קושי זה ניתן להשיב, שהגאונים רצו להצמיד את דבריהם לדין שבתלמוד, והדין הבולט בתלמוד העוסק במחילת שטר נמצא בסוגיית מחילת שטר שנמכר. זאת ועוד, ניתן להסביר שכתבו זאת דווקא בחוב שנמכר, משום ששם מודגשת העובדה שהשטר הוא כגבוי, שהרי אי אפשר למכור חוב בעל פה, ובכך מתעצם הקושי איך מועילה המחילה; ולכן הצמידו הגאונים את הסברם למקרה זה דווקא.

כיוון שהערנו על הקושי במחילת חוב בשטר, שהרי השטר כגבוי, שומה עלינו להסביר, מדוע יורש יכול למחול, הרי השטר הוא כגבוי? התשובה לכך היא, שכיוון שאביו היה יכול להודות שהלווה פרע, החוב לא נחשב כגבוי, ולכן מועילה מחילה עליו; שהרי לא ייתכן לומר שבחיי האב לא היה כגבוי, ואחרי מותו נעשה כגבוי.

יש להעיר, שלפי הסבר זה בדעת הראב"ן, מועילה מחילת חוב בשטר גם אם ידוע שהנושה מוחל כעת מחמת סיבה מסוימת, ולא מתוך הודאה שהחייב פרע בעבר (בניגוד לדברי רבי יחזקאל לנדא), שהרי העיקר הוא שחוב בשטר אינו נחשב גבוי בגלל יכולת המלווה להודות שהחוב נפרע, ואין צורך שיאמר כך בפועל.[56]

5. לעניין כל מחילה

מוצע כאן ללכת צעד אחד נוסף בשיטת הראב"ן, ולומר שהוא הבין שטעם הגאונים בא להסביר מדוע כל מחילה (גם על חוב בעל-פה) מועילה בלי שיעשה קניין.[57]

טעם הגאונים לא בא לענות על הקושי, איך יכול המלווה-המוכר למחול על חוב ששייך לקונה, שהרי התשובה לשאלה זו היא שעדיין יש למוכר זיקה לחוב.[58] אף לא כדי לענות על הקושי, איך אפשר למחול על חוב בשטר בעוד ששטר כגבוי, שהרי בפשטות הלכה כבית הלל[59] ששטר אינו כגבוי.

אלא זאת הגאונים באו להסביר, מדוע מועילה מחילה בכלל, בלי קניין; ועל כך הטעימו, שמחילה מועילה מטעם הודאה, והודאה תקפה בלי קניין.[60] בעיה זו התעוררה אצל הגאונים דווקא בהקשר לדין של מוכר שטר חוב ומחלו, מפני ששם ברור שלא היה קניין, שהרי החוב כבר אינו של הנושה, שיוכל קניין לחול לגביו,[61] ולכן הם כתבו את הסברם דווקא בהקשר של דין מוכר חוב ומחלו.

אפשר להסביר את טעם הגאונים בשתי דרכים:

א. מאחר שהנושה יכול להודות על העבר, והודאתו מועילה בלי מעשה קניין, לכן גם אם הוא מוחל מכאן ולהבא, מועילה מחילתו בלי קניין. דרך זו מתאימה לגרסה בדברי הגאונים "יכיל למימר", ודומה לפירוש הרמב"ן וסיעתו, שהובא בפרק השלישי, שהגאונים מתכוונים לומר שמוכר שטר חוב יכול למחול כיוון שהיה יכול להודות.

ב. כשהנושה אומר "אני מוחל", מפרשים זאת שהתכוון לומר "אני מודה". דרך זו מתאימה לגרסה בלי המילים "יכיל למימר", ומקבילה לפירוש רב"צ אבא שאול, שהבאנו בפרק השלישי, שהגאונים מתכוונים לומר שמוכר שטר חוב שאומר "אני מוחל", יש לפרש דבריו כאילו התכוון להודאה. אבל אם יאמר "אני מוחל מעכשיו אף שלא פרעת לי", כך שלא נוכל לפרש את דבריו; נצטרך להיזקק למודל אקלקטי, שבדרך כלל מחילה מועילה מטעם הודאה, חוץ ממקרים שהוא אומר "מעכשיו", שבהם המחילה תפעל כהפקעה או כהקנאה או כפירעון.

כאן מתעורר קושי מסוים: הרי מחילה משמעותה שהחיוב יתבטל רק מכאן ולהבא, ואילו הודאה משמעותה שעוד קודם לכן היה פטור מפני שפרע, וכדומה.[62] לפי הדרך הראשונה, שמחילה אינה מתפרשת כהודאה, מובן מדוע המחילה מועילה רק מכאן ולהבא – מפני שהוא מתכוון למחול רק מכאן ולהבא. אמנם המחילה שואבת כוחה מההודאה, אבל השפעתה מצומצמת יותר ו"יש בכלל מאתיים מנה", ולכן כשהוא מוחל הרי הוא בעצם מצמצם את טווח פעולתו יותר מאילו הודה.

לפי הדרך השנייה, צריך לומר שמפרשים את דבריו כאומר: "אני מודה שפרע לי עכשיו", מפני שלתוצאה זו הוא רוצה להגיע במחילתו – שהחוב יפקע רק מכאן ולהבא.[63]

א. ראיות לקשר מחילה – הודאה

אפשר למצוא מקורות נוספים לתפיסה שמחילה מבוססת על הודאה:

א) התלמוד[64] מסתפק בדין הבעל האומר לאשתו: "הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ואחר כך אמר לה "מחולים לך" האם המחילה הועילה לה אם לאו; והתלמוד מנסה לפשוט את הספק ממשנה שנאמר בה "הריני כאילו התקבלתי", שהיא לשון הודאה – משמע שמחילה כהודאה.

ב) בשטרות המחילה של הגאונים, שכותרתן "שטר מחילה", משמשים לשונות הודאה ולשונות מחילה יחד. לדוגמה, בשטר מחילה של רב סעדיה גאון, למי שמוחל דבר ידוע, הנוסח הוא: "היה חייב לי כך וכך, ועכשיו קיבלתי את הכסף"; ובמחילה שבאה אחרי משא ומתן ותביעות אחרות, אנחנו מוצאים את הנוסח הבא: "היו בינינו משא ומתן וסחורה מכמה צורות, ועכשיו אני מודה בפניכם שקיבלתי כל מה היה חייב לי".[65] ובשטר מחילה כללית של רב האי גאון, הנוסח הוא: "קיבלתי ממנו כל מה שיש לי עליו".[66]

ג) בתלמוד[67] בעניין הפוחת לאישה מכתובתה, אומר רבי יהודה: "רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה", ומפרש רש"י: "באת למחול – תכתוב שובר".[68]

ד) הריטב"א[69] מביא מי שפירשו את דברי הגמרא מתי מועילה מחילת אישה על כתובתה, על מי ש"מוחלת בשובר התקבלתי".

פעולות משפטיות רבות במשפט העברי פועלות בדרך זו. הידועה שבהן היא הקנאת נכס בדרך "אודיתא".[70] כלומר, אם ראובן רוצה להקנות נכס שלו לשמעון, הוא אומר "אני מודה שנכס זה שייך לשמעון", ובכך עוברת הבעלות לשמעון.

גם במחילה אפשר לראות את הנושה כאילו הוא "מודה" לחייב שבאמת אינו חייב לו. אבל בשונה מהודאה בחוב, שהיא משותפת להודאה הראייתית רק בצורה ולא במהות,[71] כאן ההצעה היא שמחילה מועילה באופן מהותי מטעם הודאה, אף שצורתה שונה ואינה משתמשת בלשון הודאה.

ב. מקור הודאת בעל דין

שאלת המחילה קשורה גם לשאלת מקור תוקפה של הודאת בעל דין. "חקירה" נפוצה[72] מעלה שתי אפשרויות להסביר תוקף זה:

א) התורה העניקה לאדם נאמנות לגבי עצמו, כאשר הוא אומר דבר לחובת עצמו.

ב) גם אם איננו מאמינים לאדם שהוא אומר אמת בהודאתו, מקבלים את דבריו, כאילו הוא מקבל על עצמו התחייבות לשלם את מה שהוא אומר שהוא חייב מכבר לשלם.

ניסוח זה של האפשרות השנייה מתאים להודאה של נתבע שהוא חייב לנושה. לעומת זאת אם מדובר בהודאה של נושה שהחייב אינו מחויב לו, אי אפשר למצוא כאן התחייבות, אלא צריך לנסח זאת כך, שרואים כאילו הוא מוחל על החוב. נמצא, שאחד מן ההסברים לתוקפה של הודאה, מבסס אותה על יכולתו של הנושה למחול. אם כן, אי אפשר להסביר שמחילה פועלת בדרך של הודאה, שהרי הסבר זה היה יוצר מעגל קסמים – הודאה פועלת מכוח מחילה, ומחילה פועלת מכוח הודאה. לכן, מי שרוצה להסביר שמחילה פועלת בתור הודאה, יצטרך לומר שכוחה של הודאת בעל דין (של התובע) אינו מטעם מחילה, אלא מטעם נאמנות שהתורה העניקה לאדם, כהסבר השני ב"חקירה".

כאן עלול הקורא להקשות: מדוע היו צריכים הגאונים ללכת בדרך דחוקה כזאת? מדוע לא יפרשו בדרך הפשוטה, שהנושה יכול להפקיע את החוב כרצונו? אפשר שהגאונים סברו שהגדרתו של חיוב היא, שממון החוב נמצא ביד הנושה, ועל כן לא מועילה הפקעה גרידא, ולכן הוצרכו להסביר שהמחילה מועילה בכל זאת, מטעם הודאה.

ג. יישוב סוגיה סותרת

ניתן להקשות על הגישה שמחילה היא הודאה, מסוגיית התלמוד[73] העוסקת במי שכתב שני שטרי מכר או מתנה על אותה קרקע לאותו אדם במועדים שונים, ואשר קובעת שהשטר הראשון בטל והשני תקף. רפרם מנמק זאת מטעם הודאה, שהקונה (או המקבל) הודה (מכללא) שהשטר הראשון היה מזויף, ואילו רב אחא מנמק זאת מטעם מחילה, שהקונה מחל (מכללא) על זכותו שבשטר הראשון. הסוגיה מוצאת נפקויות בין הטעמים, ומכאן, שמחילה אינה הודאה.

נוכל לתרץ ולהסביר את הנפקויות: שתיים מן הנפקויות מתבססות על כך שהטעם של הודאה מבטל את השטר הראשון למפרע ואילו הטעם של מחילה מבטל אותו רק מכאן ולהבא. מנפקויות אלה אין קושי, שהרי כבר הסברתי, שגם אם מחילה היא בגדר הודאה, היא פועלת רק מכאן ולהבא, שלא כהודאה גמורה.

אשר לנפקות השלישית שם, שלפי הטעם של הודאה עדי השטר הראשון פסולים כיוון שהודה הקונה שהוא מזויף – צריך לפרש על פי הדרך הראשונה, שמחילה אינה נחשבת כאילו הודה, אלא שכיוון שהיה יכול להודות, תועיל גם המחילה; יוצא, לפי הטעם של מחילה, שעדי השטר אינם פסולים, כיוון שבאמת לא הודה שהשטר היה מזויף.

ד. הסבר אחר לשיטה זו

אפשר להבין בדרך שונה את השיטה שמחילה היא הודאה – שיטה זו בעצם סוברת שמחילה היא בגדר פירעון, אלא שהיא נותנת הסבר מדוע נחשב הדבר כאילו החייב פרע. ההסבר הוא, שהנושה-המוחל נחשב שהודה שהחייב פרע. לפי הסבר זה, מובן יותר לשון "הריני כאילו התקבלתי" כביטוי של מחילה – הוא לא ממש מודה שקיבל, אלא מציב את עצמו במעמד של מי שקיבל.

6. נפקויות למעשה

ננסה לבחון מצבים שונים של מחילה, על פי התפיסה שמחילה היא מטעם הודאה.[74]

א) נראה שלפי תפיסה זו מחילה תועיל אף בניגוד לרצונו של החייב או שלא בפני החייב, וכן תועיל מחילה לקטן או לעבד או לעצמו, מחילה שנעשתה לאיסור, ומחילת חוב על שטר או משכון – מכיוון שבכל אלו, אילו הודה הנושה, היה החוב בטל.

ב) אם המוחל חזר בו תוך כדי דיבור – המחילה לא תועיל, כשם שהמודה יכול לחזור בו תוך כדי דיבור.[75]

ג) דין מחילה על ידי שליח יהיה תלוי במחלוקת,[76] האם מועילה הודאת בעל דין על ידי שליח.

ד) במחילת חיוב שנועד לכפרה או מחילה על מתנות כהונה, נראה שלשיטה זו המחילה תקפה, כיוון שאילו הודה שהחייב פרע, היה החייב פטור. מאותה סיבה נראה שבחיובי מלקות ותשלומים הבאים באחד, אם מחל הנושה, יהיה פטור ממלקות כאילו פרע באמת, ובנגזל שמחל, ייחשב כאילו הגזלן קיים מצוות השבת הגזילה.

ה) עוד נפקות למעשה משיטה זו היא, שמאחר שמחילה היא מטעם הודאה, לא תועיל מחילה כשחב לאחרים, כשם שלא מועילה הודאה כשחב לאחרים. בשאלה זו נחלקו פוסקים, במצב של שעבודא דרבי נתן – בשמעון שחייב ללוי וראובן חייב לשמעון, ומחל שמעון לראובן, האם יש תוקף למחילה אף על פי שהיא חבה ללוי.[77]

ו) לשיטה זו, לא תועיל מחילה על דבר שלא בא לעולם, מפני שלא שייכת בו הודאה – אינו יכול לומר "בדקתי חשבונותי וראיתי שכבר פרעת", מפני שחוב שעוד לא חל בוודאי לא נפרע.

ז) אף שבמקרים רבים, המודה בחיוב יכול לטעון "משטה אני בך", דהיינו, "לא התכוונתי ברצינות כשאמרתי שאני חייב",[78] בכל זאת המוחל לא יוכל להיפטר בטענה זו, שהרי בהודאת תובע שהנתבע אינו חייב לו, אינו יכול לטעון "משטה אני בך".[79]

סיכום

הגאונים פירשו את הדין שמוכר שטר חוב יכול למחול עליו, בכך שרואים את המחילה כהודאה מצד המלווה, שהלווה לא היה חייב לו. הראב"ן הרחיב תפיסה זו לכל מוחל חוב בשטר, שהמחילה תקפה מכוח הודאה. אפשר להמשיך בכיוון הזה, ולומר שהגאונים הבינו שכל מחילה פועלת בדרך של הודאה. מצאנו חיזוק להבנה זו במקורות נוספים בתלמוד ובראשונים. כמו כן סקרנו מספר נפקויות הלכתיות לאור שיטה זו.