Responsa in Matters of Law and Business | Usury | Charity || Ofra 5773-2013 ||

Etikka Tzvait Yehudit (Jewish Military Ethics) || Ofra: Mishpetei Eretz Institute & Tel Aviv: Yediot Books (2013) || (Winner of Rabbi Shaul Israeli Prize for Torah Literature (2013) and Moldovan Prize for Military Literature (2014)).

Involvement in multi-level marketing includes a number of issurim: Gnayvat da'at - the issur of presenting investment in the "Pyramid (or Ponzi) scheme" as worthwhile when in fact it is not so, like any "Pyramid scheme" in the world ; Lifnei Ivair - Do not put a stumbling block before the blind ; not involved in yeshuvo shel olam and more...

דירה המשמשת למגורי הזוג או ששכרה נכנס לחשבון המשותף - אם יש עליה תביעה שני בני הזוג הם בעלי הדין. פורסם לראשונה בתחומין כרך מד - התשפ"ד

במאמר נידון מעמדו של המטבע הדיגיטלי בהיבטים השונים, ולמסקנה מטבע דיגיטלי הוא מטבע לכל דבר ועניין פורסם לראשונה בתחומין כרך מד - התשפ"ד

בהלכה מוניטין אינם עניין ממוני, אבל אפשר להתייחס אליהם ככזה מצד המנהג.

שאלת ההכרה של ההלכה במעשה החקיקה במדינת ישראל, הטרידה ואף מטרידה רבים מבין פוסקי ההלכה בדורנו. מודלים הלכתיים שונים ומגוונים הוצעו, כדי להתמודד עם שאלה זו. המשותף לכולם הוא, "הכרה הלכתית ביצירתיות אנושית בכלל, ושל יצירתו של עם ישראל בפרט". ברם, בחינה מדוקדקת של הבעייתיות המתעוררת בעת הניסיון ליישם כל אחד מן המודלים, מעלה על פני השטח "דילמה קיומית אשר הציונות הדתית שרויה בתוכה גם אם אינה מודה בכך בפה מלא".

מדינת ישראל אינה שלמה בלי משפט התורה שינהג בה.

אם בעל דין נרתע מדין תורה כי הוא רוצה את הדין ולא את הפשרה, יש להחתים אותו על טופס הסכמה לפשרה קרובה לדין. והוא הטוב ביותר. אסור לתבוע יותר מהמגיע כדי שהפשרה תצא כדין.

בית הדין לא יעסוק בדין ירושה ללא חתימת כל הצדדים, כי רשויות החוק לא יכבדו את אשר יפסוק

לבית הדין של לשכת עורכי הדין יש מעמד של בית דין ל סוחרים, ועו"ד שסרח ידון שם.

ההלכה היהודית הקפידה מאז ומעולם על מה שנהוג לכנות כיום, "כללי צדק טבעי", בסדרי הדין. בכלל אלו, החובה לשמוע את טענות שני הצדדים לדיון, כאחת, והאיסור לפסוק דין שלא במעמד בעלי הדין. תקפותם של כללים אלו, בהקדשות עלתה לדיון, עת שטענו נאמני הקדש, שפוסק הדור הורה להם לנהוג, בניגוד לפסק דינו של בית הדין האזורי להקדשות. בית הדין האזורי דחה טענות אלו, באומרו שהטוען כך, "ראוי לנדוי כדין מבזה תלמיד חכם". הגאון, רבי אברהם שרמן בחן את העובדות לגופן, והסיק שאמנם הורה אותו פוסק, כפי שטענו הנאמנים. אולם, לדבריו, יש לראות במעשיו של אותו פוסק, "מעשה רב", הדורש תלמוד. עקב כך, מחדש הרב, שיש מעמד מיוחד לגדול הדור, בכל הנוגע למתן הוראות לנאמני הקדש. כמו כן, מסיק הרב שסדרי הדין והדיון בענייני הקדש, שונים מסדרי הדין המקובלים בכל דיון אחר. המאמר עוסק במקורות לקביעות מחודשות אלו, ובטעמיהן.

מקובל לראות בפשרה, מעין הליך לא שיפוטי, אשר במסגרתו, מבקשים הפשרנים להציע דרך ליישוב הסכסוך, דרך שאינה חותרת בהכרח לדין אמת וצדק, אלא להשכנת שלום בין המתדיינים. במאמר זה, מבקש פרופ' ברכיהו ליפשיץ, כיום ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית, להוכיח שתפיסה זו אינה נכונה. לדבריו, יש לראות בפשרה הליך שיפוטי לכל דבר, המאפשר לבעלי הדין לבחור בין התדיינות שהיא בבחינת עמידה "בפני הא-לוהים", להתדיינות שהיא בבחינת עמידה "בפני אדם".

פרופ' חנינה בן מנחם, לשעבר ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית, עסק רבות בנושא הענישה שלא מן הדין במשפט העברי, בהקשרים שונים. במהלך הרצאה שנשא בפני לומדי המכון, עמד על משמעותה של הענישה שלא מן הדין, על הבדלים שבין גרסאותיה השונות של ההלכה ובין עמדתו העקרונית של התלמוד הירושלמי כלפי ענישה מסוג זה, לעמדתו העקרונית של התלמוד הבבלי. בהקשר זה, מציג פרופ' בן מנחם פרשנות שונה מזו של פרופ' אלון, תוך שהוא עומד על הבדל עקרוני בין שיטת המשפט העברי, לעומת שיטות משפט מערביות, הדוגלות בעיקרון "שלטון החוק".

בניגוד למקובל בכל שיטות המשפט המודרניות, ההלכה מכירה בזכותו של אדם לעשות דין לעצמו, אף כאשר עשיית הדין לא נועדה למנוע הפסד מן העושה דין לעצמו. ד"ר מיכאל ויגודה, ראש המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, מבקש במאמר זה להפנות את תשומת הלב אל פרשנותו המקורית של הגאון, רבי משה פיינשטיין בסוגיא זו. במהלך הדיון, עוסק המחבר במשפט השוואתי בעניין זה, ובמשמעויותיה של ההלכה בעניין עשיית דין עצמית, עבור חברה בת זמננו.

סוגיות שונות בהלכות דיינים מלמדות על האפשרות העקרונית, לסטות מסדרי הדין הקבועים בהלכה, באופנים שונים. עיון בסוגיות שונות בהלכות דיינים, מגלה שתי תפישות שונות: הגמשה "אנכית" והגשמה "אופקית" של סדרי הדין, כלשונו של הרב מיכאל בריס. הגמשה 'אנכית' היא זו המתאפשרת עקב מתן סמכות מיוחדת לדיין, מכוחה הוא רשאי לדון, אף שלא לפי סדרי הדין הרגילים. הגמשה 'אופקית' היא זו שאינה מתאפשרת עקב שינוי מעמדו של הדיין, אלא עקב הסכם שבין המתדיינים. בחינת שיטתם של בעלי התוספות לעומת זו של הרמב"ם בסוגיות יחיד מומחה, פשרה וקבלת פסולים, מגלה שתי תפישות עקרוניות ומנוגדות בהקשר זה, ויש בה כדי ללמד על משמעויותיהן ההלכתיות.

לכאורה, אין ההלכה מכירה בעיקרון המקובל במשפט המערבי, בדבר "סופיות הדיון". עמדה זו מוצאת ביטוי מובהק בדברי המשנה שבפרק השלישי של מסכת סנהדרין, הקובעת ש"כל זמן שמביא ראיה, סותר את הדין". אמנם, כאשר אמר בעל דין "אין לי ראיה", נפסק שאינו רשאי עוד להביא ראיה, על מנת לסתור את הדין. עיון בדברי ראשונים, אינו מגלה זיקה בין הלכה זו, לעיקרון בדבר סופיות הדיון. אולם, טוען הרב מיכאל בריס, עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין, תוך השוואת מושגים, עשוי לגלות שלדעת הרמב"ם, העיקרון של "סופיות הדיון" הוא העומד בבסיסה של הלכה זו. לעמדה זו יש אף משמעות הלכתית, המוצאת לה ביטוי בדברי פוסקים מאוחרים.

הרב חיים יואל בלוך, הופקד במהלך הלימודים במכון "משפטי ארץ" לקראת מבחני הרבנות הראשית בהלכות דיינים-עדות, על הוראת ההלכות ב"בקיאות". במסגרת תפקידו זה, הוציא מדי פעם חוברות, אשר בהן הערות, הארות ומקורות מדברי ראשונים, אחרונים וספרות השו"ת, אשר לרוב, אין הם מצויים עבור הלומד. מתוך חוברות אלו, מתפרסם כאן קובץ קצר, על ששת הסימנים הראשונים של 'שולחן ערוך' חושן משפט, העוסקים בסמכות בתי הדין בזמן הזה, ענישה שלא מן הדין, הרכב בית הדין, עשיית דין עצמית, זמן הדיון וסך התביעה המינימאלי, המצדיק דיון. הקובץ יוכל לשמש כלי יעיל ביותר לכל המבקשים ללמוד ולהעמיק בהלכות אלו, ולהרחיב דעת, בדבריהם של פוסקים אשר לרוב, ספריהם אינם כה מצויים.

תאור הליך הדיון בבית הדין מתואר בתורה כעמידה "לפני הא-לוהים". מה משמעות הדבר? מהן ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך? בשאלות אלו עוסק הרב יאיר פרנק, תוך עיון בהלכות אחדות מהלכות דיינים. במהלך הדיון, מנתח המחבר סוגיות שונות הנוגעות לסדרי הדין והדיון, ולתפקידיו של בית הדין, הדן לפי משפט התורה. בין סוגיות אלו: בית הדין כמנהיגי ציבור, התורה והמשפט הטבעי, חתירה לאמת מול פורמאליות בסדרי הדין, חסד ודין במשפט, ועוד.

ההלכה בעניין זכותו של אדם לעשות דין לעצמו היא מן המרתקות שבהלכות דיינים. השאלות שהיא מעוררת רבות. בהן, מה הרקע להלכה? מהי משמעותה? כיצד ישפיע יישומה על החברה? האם קיימים סייגים, המגבילים את סמכותו של אדם לעשות דין לעצמו? ובעיקר, האם ראוי לשאוף ליישומה של הלכה זו, אף כיום? עם שאלות אלו ואחרות, מבקשים הרבנים אב"י ונגרובר ויהודה יפרח להתמודד, במאמרם.