שבועת מודה במקצת ודרישת טעמי המצוות

הרב שמואל טל

א. מפני מה מודה במקצת חייב שבועה?*

על פי דין תורה, נתבע הכופר בתביעה – פטור לחלוטין, לעומת זאת, נתבע שהודה במקצת התביעה – חייב שבועה על המקצת שאינו מודה בו.

בגמרא הובאו דברי רבה שעסק בהבדל שבין מודה במקצת ובין כופר בכול –

אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולה בעי דלכפריה, והאי דלא כפר ליה – משום דאין אדם מעיז פניו הוא, ובכולה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה – כי היכי דלישתמיט ליה, וסבר, עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה, ורחמנא אמר: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה.[1]

רבה הסביר מדוע מודה במקצת חייב שבועה – כיוון שייתכן שהנתבע בחר להודות במקצת מפני שמחד גיסא, לא רצה להודות בחוב, ומאידך גיסא, לא העז לכפור בקיומו.

1. שיטת התוספות

כתבו התוספות –

אפילו לרבנן, דלא דרשי טעמא דקרא, קא בעי רבה שפיר מפני מה אמרה תורה וכו', דאמאי לא מהימן בלא שבועה במגו דאי בעי כפר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מיגו? ומשני דאין זה מיגו דאין אדם מעיז לכפור וכו'.

…ואם תאמר, ומנלן דכופר הכל פטור?

…אלא יש לומר דגזירת הכתוב היא, ד"כי הוא זה" משמע דבעינן כפירה והודאה.

ועוד, מודה מקצת יש להשביעו שחייב לו ממון שהודה, ועל ידי כך מגלגל עליו שבועה כעין גלגול. אבל כופר הכל נסתלק לגמרי ממנו.[2]

דהיינו, תוספות דחו את ההבנה, שעל פיה רבה מסביר את טעמה של ההלכה הקובעת שמודה במקצת חייב שבועה; כיוון שדרישת טעמי ההלכות היא שיטתו של רבי שמעון, שהיה דורש 'טעמא דקרא',[3] ואין הלכה כמותו. לפיכך פירשו תוספות, שרבה ביקש להסביר, מדוע מודה במקצת אינו פטור משבועה, במיגו שהיה כופר בכול.

בנוסף, שאלו תוספות, מניין שכופר בכול פטור משבועה? והשיבו שתי תשובות: האחת, זו גזירת הכתוב; השנייה, מודה במקצת חייב שבועה, כיוון שהתחייב מקצת, ובית הדין מגלגל עליו שבועה על השאר. כופר הכול, שאינו מתחייב לשלם, פטור גם משבועה.

דברי התוספות מעוררים מספר קשיים:

הקושי הראשון – ממשמעותם הפשוטה של דברי רבה לא נראה שהוא בא ליישב את הקושיה: מדוע מודה במקצת לא נפטר במיגו דהיה כופר בכול, אלא נראה שרבה מסביר את טעם ההלכה, המחייבת את המודה במקצת שבועה.

הקושי השני – המקור הראשון שתוספות הביאו לכך שכופר הכול פטור אינו מחוור דיו. אמנם מצאנו[4] שממילות הפסוק "כי הוא זה" נלמד שמדובר בפרשה על מודה במקצת. אולם לא ברור מדוע שלא נלמד בבניין אב, ואולי אפילו בקל וחומר, שגם כופר בכול חייב שבועה.

שהרי, מתוך כך שתוספות לא נימקו שכופר בכול פטור משבועה מן הסברה שאין אדם מעז, מוכח שלשיטתם, סברה זו אינה מהווה סעד לטענת הנתבע. אם כן, יש יותר טעם בהטלת חיוב שבועה על כופר הכול, מהטלת החיוב על מודה במקצת. כיון שדווקא משום שמודה במקצת לא העז פניו יש יותר 'רגליים לדבר' שהוא מודה על האמת. לעומת זאת, בכופר בכול יש מקום לחשוד שהוא עז פנים, ולא איכפת לו לשקר כנגד בעל חובו.

הקושי השלישי – לא מובן כיצד השאלה "מנלן דכופר הכל פטור" מתורצת על ידי התירוץ השני, שמודה במקצת מגלגלים עליו שבועה, וכופר הכול נסתלק לגמרי. זו אמנם סברה להבחין ביניהם, אך אין היא יכולה להיות המקור לדין. כלומר, גם אם דברי התוספות מבהירים את ההבדל בין מודה במקצת לכופר הכול, אין בהבדל זה כדי להסביר מדוע כופר הכול פטור. מלבד זאת, סברה זו אינה מחוורת, שהרי לא מצאנו גלגול שבועה על חיוב ממון.

הקושי הרביעי – לכאורה התוספות סותרים עצמם מיניה וביה. לפי שיטתם ניתן היה לפטור מודה במקצת מן השבועה, בשל המיגו שיש לו, מכוח שהיה יכול לכפור בכול, ורק מפני שאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו, אין לו מיגו. יוצא אפוא, שדווקא העובדה שהנתבע אינו מעז פניו בפני בעל חובו, לכפור בכל החוב, היא הגורמת לכך שלא תהיה לו נאמנות כאשר הוא מודה במקצת.

אם כן, לא מובן כיצד ניתן לומר שהנאמנות של כופר בכול אינה תלויה בהעזת פניו. ממה נפשך: אם זו לא רבותא להעז פנים, יש מקום לפטור גם במודה במקצת. ואם זו רבותא להעז פנים, יש להאמין לו כאשר הוא אכן העז את פניו.

לשיטתם צריך לומר, שבאמת היה מקום לפטור את הכופר בכול, שהרי אם הוא העז פניו כנראה שאין זה בעל חובו. אלא שאין טעם זה מספק, כיוון שיש מקרים שבהם טעם זה לא שייך, ובכל זאת הכופר בכול פטור בהם. למשל, כאשר התובע הוא בנו של המלווה. כמו כן, אין צורך בטעם זה כיוון שיש פסוק מיוחד שממנו ניתן ללמוד דין זה.

הר"ן[5] הביא מקור נוסף לכך שכופר הכול פטור, לדבריו, אם כוונת התורה הייתה לחייב את הכופר בכול בשבועה, היה כתוב חיוב שבועה סתם, וכך היה ברור שבין בכופר הכול ובין במודה במקצת חייבים שבועה. אולם דבריו קשים, כיוון שאם היה כתוב חיוב שבועה סתם, היה ניתן לומר שמדובר דווקא בכופר בכול ולא במודה במקצת, כיוון שיש יותר מקום לחשוד בכופר הכול, מאשר באדם שהודה במקצת.

2. שיטת רש"י והרמב"ם

רש"י ביאר את דברי רבה כפשוטם –

אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה, הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה, דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי למכפר ביה; והיכא דמודה מקצת, בכולה בעי למכפריה, והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז.[6]

מדבריו מבואר שסברת רבה יכולה לשמש נימוק מדוע הכופר בכול פטור משבועה, ואילו המודה במקצת חייב.[7]

כנגד זה ביארו התוספות שכוונת דברי רבה היא ליישב מדוע אין למודה במקצת מיגו שהיה יכול לכפור הכול. ממילא, התקשו התוספות לפי שיטתם, מהו המקור לכך שהכופר בכול פטור משבועה.

גם הרמב"ם והר"י מיגאש הבינו את דברי רבה שלא כבעלי התוספות, שהרי שיטת הרמב"ם[8] ור"י מיגאש[9] בכל מקום היא, שלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. לשיטתם אם כן, לא ניתן היה לפטור את המודה במקצת משבועה, במיגו שהיה יכול לכפור בכול, וממילא, לא ייתכן שדברי רבה נועדו ליישב את השאלה, מדוע לא יהיה המודה במקצת פטור משבועה, במיגו שהיה כופר בכול.

ב. מדוע משיב אבדה פטור משבועה?

סוגיה נוספת העוסקת בשאלות שעלו לעיל, היא הסוגיה הבאה –

דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד? מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס – הרי זה נשבע, וזהו שנשבע על טענת עצמו; וחכמים אומרים: אינו אלא כמשיב אבידה ופטור.[10]

דהיינו, אדם שהודה בפני חברו שהיה חייב לאביו סכום כסף ופרע את מקצתו – פטור לדעת חכמים משבועה, כיוון שהודה מעצמו והרי הוא כמשיב אבדה. רבי אליעזר בן יעקב חלק על חכמים, והגמרא תמהה על כך: "ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטור?".

1. שיטת רש"י והרמב"ם

רש"י ביאר מדוע משיב אבדה פטור באופן הבא –

ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור מן השבועה – בתמיה. הא תקנתא דרבנן היא…[11]

כלומר, רש"י ביאר את הפטור של משיב אבדה על פי המשנה,[12] שבה נאמר שחכמים תיקנו תקנה הפוטרת משיב אבדה משבועה, למרות שמדאורייתא היה חייב שבועה.

כשיטת רש"י כתב גם הרמב"ם –

שטר שכתוב בו סלעים ולא הזכיר מנין, מלוה אומר חמש סלעים שיש לי בידך הם הכתובים בו והלוה אומר אין לך בידי אלא שלש והם הכתובים בשטר, אף על פי שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא בשתים והרי הודה בסלע שאפשר לכפור בה – הרי זה פטור, מפני שהוא כמשיב אבדה, ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבדה לא ישבע כמו שביארנו במקומו, וכן האומר לחבירו: אמר לי אבא שיש לי בידך מנה, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמשים, הרי זה משיב אבדה, ופטור אף משבועת היסת.[13]

ומבואר מזה שהפטור של משיב אבדה הוא תקנת חכמים.

2. שיטת הר"ן

הר"ן הקשה על כך –

ולא מיחוור, דמשיב אבידה לא מפני התקנה הוא פטור, שהרי התורה פטרתו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות כב,א) מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר: "את בתי נתתי לאיש הזה".

אלא הכי פירושא: ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור? והא משיב אבידה מדאורייתא הוא, וכדכתיבנא. והא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם – בשטענו הלה, שאינו פטור מן התורה אלא מפני תיקון העולם.[14]

דהיינו, כאשר אדם הודה מעצמו הוא פטור מדאורייתא, משום שהפה שאסר הוא שהתיר. תקנת חכמים נדרשה רק למצבים שבהם משיב האבדה נתבע והודה במקצת, כך כתבו גם התוספות.[15]

קושיות הר"ן על רש"י קשות גם על הרמב"ם – מדוע הוא תולה את הפטור בתקנת חכמים שתיקנו שלא להישבע, ולא תולה את הדבר בכלל "הפה שאסר", שהוא מדאורייתא? בנוסף, קושי זה קיים גם בגמרא ששאלה על רבי אליעזר בן יעקב ממשיב אבדה, ולא מדין "הפה שאסר".

3. קשיים בשיטת הר"ן

דברי הר"ן תמוהים מאד. שהרי "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" נאמר כנימוק לפטור את הנתבע גם במקרה שהייתה תביעה, אלא שאין לתובע ראיות, והמקור היחידי שעליו ניתן להתבסס הוא דברי הנתבע. כך במקרה המקור של "הפה שאסר", כפי שמובא בגמרא –

א"ר אסי: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: "את בתי נתתי לאיש הזה לאשה", "לאיש" – אסרה, "הזה" – התירה…[16]

בפרשייה שממנה לקוח הפסוק מדובר על בעל שטען שאישתו זנתה תחתיו בזמן האירוסין, דהיינו, הייתה תביעה,[17] ובכל זאת, רב אסי למד מכאן ש"הפה שאסר הוא שהתיר". כיוון שכך, לא מובן מדוע מוצא מציאה שנתבע להשיב איננו פטור מדין "הפה שאסר". מה גם, שאפילו כשאין לנתבע "הפה שאסר" יש לו מיגו.

מלבד זאת, לא מובן כיצד ניתן לומר שהסוגיה עוסקת רק במקרה שבו הנתבע הודה מעצמו, ללא תביעה. שהרי הגמרא[18] מעמידה בבא בטענת אביו ומחלקת בין שמא לברי, מדובר אם כן במקרה שבו יש תביעה, בניגוד לפירושו של הר"ן.

אמנם, ניתן לתרץ שהגמרא חזרה בה מהקושיה שהקשתה, דיש לפטור מדאורייתא משום "הפה שאסר", ורק מקשה מדוע אין על כל פנים פטור "משיב אבדה" מדרבנן.

אולם הסבר זה דחוק, מה עוד שבהמשך הסוגיה[19] הגמרא אומרת שלדעת חכמים בבנו הוא מעז, ומדלא העז משיב אבדה הוי. ומבואר מזה להדיא שגם לאחר שהעמידה הגמרא בבא בטענת אביו עדיין הסברה לפטור היא משום משיב אבדה, כלומר, משמע מזה שהגמרא לא חזרה בה מהנחת היסוד.

בנוסף, יש לתמוה מדוע משיב אבדה פטור כאשר הוא נתבע. דממה נפשך, אם הר"ן סבור שחכמים תיקנו תקנה מיוחדת במשיב אבדה, שאינה קיימת במודה במקצת אחר, הוא לא היה צריך לחלק בין מקרה שיש תביעה, ובין הודאה ללא תביעה, אלא בין מודה במקצת רגיל ובין משיב אבדה שהודה במקצת. ואם הוא סבור שכל מודה במקצת שווה בדינו למשיב אבדה שהודה במקצת, אם כן כל מודה במקצת יהיה פטור כשטענו הלה, מתקנת חכמים מפני תיקון העולם, ובטל דין שבועת מודה במקצת מן העולם.

ג. ביאור שיטת הרמב"ם ורש"י

1. שיטת הרמב"ם בדרישת טעמא דקרא

לפיכך נראה שרש"י, הרמב"ם והר"י מיגאש הבינו את דברי רבה באופן שונה לגמרי מהתוספות ומן ההולכים בעקבותיו. על מנת להבין היטב את ההבדל בין השיטות, נפתח בשיטת התוספות. התוספות פתחו את הדיון בדברי רבה כך –

אפילו לרבנן, דלא דרשי טעמא דקרא, קא בעי רבה שפיר מפני מה אמרה תורה…

כלומר, כיוון שקיימא לן דאין דורשים טעמא דקרא, יש לברר את פשר שאלת רבה "מפני מה אמרה תורה…".

אולם הרמב"ם חלק על הנחת יסוד זו –

אף על פי שכל חוקי התורה גזרות הם, כמו שבארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם…[20]

כך כתב הרמב"ם בעוד מקומות בחיבוריו, והוא הקדיש מאמרים שלמים לביאור טעמי התורה.

גם בגמרא מופיעה השאלה "מפני אמרה תורה…" פעמים נוספות –

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן… ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו – מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה – מתחרטת לארבעה עשר. ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים.

תניא, היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה – מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.[21]

ואף על פי שאת המימרות הראשונות אמרו בשם רבי שמעון בר יוחאי שדורש טעמא דקרא כאמור, מכל מקום את המימרא האחרונה אמרו בשם רבי מאיר שלא ידוע כמי שדורש טעמא דקרא.

ואכן, אין לדברי רבה שום קשר לשאלה אם דרשינן טעמא דקרא או לא. מחלוקת התנאים היא רק במקרה שדרישת טעמי המצוות משפיעה על הגדרת המצווה. למשל, כאשר התורה אומרת שאסור לחבול בגד אלמנה, אין חילוק בין אלמנה עשירה וענייה. רבי שמעון, דרש את טעם המצווה ומתוך הטעם הסיק, שהאיסור חל רק על אלמנה ענייה. אולם אם משאירים את המצווה כמות שהיא, ורק מסבירים מה טעמה, אין בדבר שום גנאי, ואדרבה לפי הרמב"ם וחכמי ישראל אחרים יש בדבר מעלה גדולה.

יותר מכך, אפילו אם רוצים לחדש על פי טעם המצווה, שהדין מתקיים לא רק במקרה המוזכר בתורה, אלא גם במקרה אחר שאינו מוזכר, ניתן לדרוש טעמא דקרא, וללמוד בבניין אב למקרה אחר. כאשר מובן מה הטעם של הדין ניתן לבחון האם מקרה אחר יכול להילמד בבניין אב מהדין הקיים: אם הטעם לא שייך כלל במקרה השני, יכול להוות ההבדל פירכא ללימוד בבניין אב. אולם אם הטעם יכול להיות שייך גם בדין השני, אין סיבה לפרוך את הבניין אב, אלא אם כן מוצאים פירכא אחרת.

2. ביאור דברי רבה על פי הרמב"ם

לפיכך, הבינו רש"י והרמב"ם שרבה בא לבאר את טעמו של דין מודה במקצת. לפי הבנה זו דברי רבה מתפרשים כפשוטם, כאשר רבה לא התייחס לשאלה מדוע מודה במקצת לא נפטר במיגו שהיה כופר בכול.

מדבריו של רבה ניתן להסיק גם מסקנות הלכתיות. למשל, אם נבחן את האפשרות ללמוד בבניין אב משבועת מודה במקצת, לחייב את הכופר בכול שבועה, תהיה לנו פירכא: מה למודה במקצת שלא העז פניו בפני בעל חובו, ולכן אין להסתמך על דבריו, שהרי אין הוכחה שהוא צודק; תאמר בכופר בכול, שהעז פניו, ורגליים לדבר שהוא לא משקר.

פירכא זו גורמת שלא נלמד בשום מקרה לחייב שבועה בכופר הכול, למרות שייתכנו מקרים שבהם הנתבע כפר בכול, ובכל זאת הפירכא לא תהיה שייכת.

3. הפה שאסר ומיגו

כאמור לעיל, התוספות והר"ן זיהו את פטור משיב אבדה עם "הפה שאסר", לדעתם, משיב אבדה פטור במיגו שהיה יכול שלא להודות בכלל.

נראה, שהרמב"ם ורש"י וסיעתם חלקו על כך באופן עקרוני. לדעתם, משיב אבדה אינו פטור משבועה במיגו שלא היה מודה, שהרי, לפי שיטתם מיגו אינו פוטר משבועה. אלא זוהי סברה מחודשת ומיוחדת, שתוקפה יפה מדרבנן בלבד, לפטור משבועה אדם שהודה בדבר שלא היה חייב להודות. והפטור אינו נובע מחמת הנאמנות שלו, אלא מחמת תקנה שמטרתה לעודד אותו להודות.

לפי זה, קושיות התוספות[22] לא קשות כלל על הרמב"ם וסיעתו. תוספות הניחו כדבר מובן מאליו שהפטור של משיב אבדה הוא משום שיש לו מיגו, לפיכך הקשו: אם הפטור של נתבע שכפר הכול כנגד תביעה, הוא משום שהנתבע העז פניו, הרי כשתבעו בנו של המלווה, אין עזות פנים בכפירת תביעתו אליבא דחכמים, ולכן אין מקום לפטור בכופר בכול. ואם כן גם אין לפטור במודה במקצת, כיוון שאין לו מיגו.

אולם, הרמב"ם וסיעתו הבינו שהפטור של משיב אבדה הוא לא בשל המיגו, אלא מפני שחכמים תיקנו שייפטר כדי לעודד אותו להודות. ממילא אין שום תלות בין הנאמנות שלו כאשר הוא כופר בכול, לבין הפטור שלו כשהוא מודה במקצת – כופר הכול פטור מדאורייתא כיוון שאין מקור לחייבו ויש לו נאמנות, ובמשיב אבדה הפטור הוא מדרבנן, לא מחמת נאמנות, אלא מחמת שבאים לעודדו להודות.

לפיכך, אמנם כופר הכול פטור משום שהוא נאמן כיוון שהוא העז פניו, וממילא במודה במקצת שלא העז פניו, מן הראוי שיתחייב. אולם, יש מקום לפטור במודה במקצת בבנו, מתקנת חכמים כדי שלא יחשוש להודות. אבל במודה במקצת רגיל לא תיקנו חכמים שייפטר, כיוון שהוא יודה בעל כורחו, דאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו.

4. שטר שלא כתוב בו סכום

בגמרא הובאה ברייתא, שעסקה בשטר שהיה כתוב בו שהלווה חייב "סלעים", ללא פירוט –

סלעים, דינרין. מלוה אומר: חמש, ולוה אומר: שלש. רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה – ישבע, רבי עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור.[23]

תוספות כתבו על כך –

גבי סילעין דינרין פטר [ר"ע] בלוה אומר ג' משום דמשיב אבידה דאי בעי אמר ב' והוי כופר הכל דהא דכתיב בשטר כהילך דמי…

אלמא כופר הכל פטור, ואע"ג דיכול להעיז, משום דמסייע ליה שטרא. דהא פטור במודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל וכופר הכל דפטור גזירת הכתוב דכתיב "כי הוא זה", משמע דוקא במודה במקצת ולא כופר הכל.[24]

כלומר, תוספות הבינו שרבי עקיבא פטר משום שלנתבע יש מיגו שהיה יכול להודות בשני סלעים בלבד, והיה נחשב ככופר בכול לגבי שלושת הסלעים שבהם כפר, כיוון שמה שכתוב בשטר דינו כמו "הילך".[25]

אילו הנתבע היה משקר, מודה בשני סלעים, וכופר בשלושה, לא היה בכך עזות פנים, שהרי השטר מסייע לטענתו. וכיוון שמשמע מרבי עקיבא שבמקרה כזה הנתבע היה פטור, מוכח שהפטור של כופר הכול אינו תלוי בהעזת פניו, אלא בטעמים שהוזכרו לעיל בשם התוספות.

אולם לפי מה שהתבאר, על פי הרמב"ם, אין מקום להוכחת התוספות. שהרי על פי הרמב"ם, הפטור של משיב אבדה אינו נובע מן המיגו שיש לו, שהיה יכול לומר שחייב לו שניים בלבד, אלא הפטור הוא משום שבאים לעודדו להודות, ורוצים לסלק ממנו את החשש מפני ההודאה. לכן, אפילו אם היה מקום לחייבו לו היה טוען שהוא חייב שני סלעים בלבד, מפני שאין סיבה להאמין לו, דאין זו העזת פנים. בכל זאת היה מקום לפוטרו משבועה, כאשר הוא טוען שהוא חייב שלושה, כדי שירצה להודות באותם שלושה ולא יימנע מלעשות כן בשל השבועה.

מלבד זאת, לא ברור מניין לתוספות שכאשר השטר מסייע לטענתו של הנתבע, מסוגל הנתבע להעז פניו. שהרי, עזות פנים אינה תלויה בכך שחושש להיתפס בשקרו, אלא מחמת הבושה, שיודע שהתובע מכיר בשקרו.[26] ואם כן, מה לי אם יש לו שטר ומה לי אם אין לו שטר?

כמו כן, יש לדחות את הוכחת התוספות מטעם נוסף: גם אם נאמר שהנתבע היה מעז פניו כאשר השטר היה מסייע לו, ומחמת הפטור הרגיל של כופר בכול אין מקום לפוטרו, יש לפוטרו מעצם העובדה שהשטר מסייע לדבריו. כך תירץ רבי חייא, לשיטתו שהילך חייב, שבמקרה זה הוא פטור כיוון ש"מסייע ליה שטרא".[27] ברור אם כן, שאף אם אנו מוצאים שהכופר בכול פטור בשל סיוע השטר, אין בכך סתירה לקיומו של פטור אחר מטעם עזות פנים, ששייך במצבים אחרים.

5. מדוע כופר הכול פטור משבועה

על פי מה שהתבאר בשיטת הרמב"ם, אין צורך להגיע לדחקי התוספות שהמקור לכך שהכופר בכול פטור הוא מ"כי הוא זה", או מגלגול שבועה לאחר שיש חיוב ממון, כיוון שלפי מה שהתבאר, הפטור של כופר הכול נובע באופן ישיר מסברת רבה.

אלא שכאמור אין זה דרישת טעמא דקרא, כיוון שהפסוק אמנם מדבר רק על מודה במקצת, וסברתו של רבה רק מסייעת לדעת האם ללמוד בבניין אב מדין מודה במקצת גם לכופר הכול. ולפי זה גם, אין סתירה בין הפטור של כופר בכול והפטור של משיב אבדה, כמו שיוצא אליבא דהתוספות, וכמו שהקשינו לעיל.

גם קושיית התוספות והר"ן על רש"י, וממילא גם על הרמב"ם, לגבי "משיב אבדה", מיושבת בפשטות. הר"ן שאל מדוע הגמרא לא נקטה את הטעם "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". התשובה היא שמיגו לא שייך בנדון של שבועה, כיוון שמיגו אינו פוטר משבועה, ולכן הוצרכה הגמרא לתת טעם אחר.

ממילא, אין צורך להגיע לדוחק הגדול של הר"ן, שדין "הפה שאסר" לא שייך במקרה שבו יש תביעה, שהרי כפי שהתבאר, מצאנו מיגו זה בכל מקום שבו אנו יכולים לחייב רק על סמך הודאת הנתבע, ללא קשר לשאלה אם יש תביעה אם לאו.

לפי זה יוצא שהרמב"ם וסיעתו עקביים לשיטתם בדין מיגו לאפטורי משבועה ובסוגיית משיב אבדה. לפי שיטתם, כיוון שלא שייך לפטור משבועה בשל מיגו, לא היה ניתן להזכיר את טעם "הפה שאסר", שאף הוא שואב את כוחו ממיגו. לכן, נדרשו חכמים להשתמש בטעם של משיב אבדה כדי לפטור.

יתרה מזו, נראה שרמב"ם אין הכרח לפרש שהפטור בכופר הכול הוא משום שאנו משוכנעים שאין זה בעל חובו, דאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו והוא העז פניו בפני זה. ניתן לומר שהפטור נובע מכך שאין תועלת בשבועה, משום שרק כאשר הנתבע נוהג ככל האדם ואינו מעז פניו בפני בעל חובו, יכולה השבועה לגרום לו להישבר ולהודות. אולם כאשר הוא כופר בכול, אין להשביעו ממה נפשך: אם הוא דובר אמת – הרי הוא פטור. ואם הוא משקר – הרי שהוא עז פנים כל כך, שלא איכפת לו להעז פניו בפני בעל חובו. אם כן, יש מקום לומר שלאדם כזה לא תועיל השבועה.[28]

ממילא, כאשר נרצה ללמוד חיוב שבועה בבניין אב ממודה במקצת, איכא למיפרך, מה למודה במקצת שאינו עז פנים ושבועה יכולה להועיל בו, תאמר בכופר הכול שאם הוא משקר הוא עז פנים ושבועה לא תועיל לו כלל.

אם נאמר כך, יהיה ניתן לומר שדווקא דברי רבה יכולים להוות מקור לשיטת הרמב"ם וסיעתו, שלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. כאשר רבה אמר ש"חזקה אין אדם מעיז פניו", הוא לא התכוון לשלול את האפשרות שהנתבע יעז פניו ויכפור בכול, שהרי מעשים שבכל יום שאנשים מעיזים פניהם וכופרים בכול, והרי בגלל זה גם תיקנו שבועת היסת לכופר הכול.

אם כך, הרי שיש למודה במקצת אפשרות לכפור בכול ולהיפטר, ובכל זאת הוא חייב שבועה. מכאן, שמיגו אינו פוטר משבועה.

אמנם ההבדל בין מודה במקצת ובין כופר בכול, לגבי מידת הסיכויים שהשבועה תועיל, יכול לגרום שלא נלמד את דינו של הכופר בכול בבניין אב מן המודה במקצת. אולם עדיין אין זה אומר שאין סיכוי סביר שהוא יעז פניו. ולכן נראה שבאמת היה ניתן לומר מיגו דאי בעי היה כופר בכול, דסברת רבה לא הייתה יכולה לגרום לסלק את המיגו. על כורחך הטעם שאין אומרים מיגו כזה הוא דווקא משום שלא אומרים מיגו לאפטורי משבועה.

ד. סיכום[29]

הראשונים הציעו פירושים שונים, כדי להסביר את דברי רבה לגבי שבועת מודה במקצת. התוספות והר"ן הניחו שרבה אינו מסביר מדוע מודה במקצת חייב שבועה, כיוון שאין דורשים טעמי מצוות. לפיכך, הסבירו שההלכה הפוטרת את הכופר בכול משבועה, ומחייבת את המודה במקצת, היא בגדר גזירת הכתוב, ורבה לא בא אלא להסביר, מדוע מודה במקצת אינו פטור במיגו שהיה כופר בכול. הסיבה לכך היא, שזהו מיגו גרוע, 'מיגו דהעזה'. כלומר, הנתבע אינו נאמן במיגו שהיה כופר הכול, כיוון שכפירה בכול מחייבתו להעז פנים. לכן, העובדה שלא בחר בטענה האחרת, שהייתה מתקבלת על דעת בית הדין, אינה מוסיפה למהימנות טענתו.

לשיטתם, הסבירו תוספות והר"ן ש'משיב אבדה' שהודה במקצת, פטור בגלל מיגו. כלומר, נתבע שהודה ללא תביעה פטור, כיוון שיכול היה לשתוק.

דרכם של התוספות והר"ן מעוררת קושיות רבות.

לעומת זאת, רש"י, הרמב"ם ור"י מיגאש הבינו את דברי רבה כפשוטם, וזאת, על פי שיטת הרמב"ם שיש טעם למצוות ויש מצווה בדרישתן. לדבריהם, רבה הסביר את טעם הדין הפוטר את הכופר בכול משבועה – כיוון שגם אם שיקר, הרי שהוא עז פנים, ולא יימנע מלהישבע לשקר, ולכן אין טעם להשביעו. בניגוד לכך, מודה במקצת איננו עז פנים, ולכן, גם אם שיקר, הוא יימנע משבועת שקר, ויודה.

לשיטתם, הסבירו רש"י ורמב"ם ש'משיב אבדה' שהודה במקצת פטור בגלל תקנת חכמים שנועדה לעודד הודאה ללא תביעה. כיוון שמעיקר הדין היה מקום לחייב משיב אבדה בשבועה, שהרי גם הוא בוודאי אינו עז פנים, ולא יישבע לשקר.